סיכום הדראפט, כתבה ראשונה

עברו מספר ימים מאז הדראפט הגדול של 2007, שרבים רואים בו אחד הטובים אי פעם, ואחרי שהיה לנו מספיק זמן לעכל את הצעירים שהצטרפו ל-NBA ולנתח את הטריידים הגדולים, אפשר להתחיל לסכם. כשירות לקורא, נגיש לכם את שלוש הקבוצות שהרוויחו בערב הדראפט יותר מכולן, שלוש המפסידות הגדולות, ושלוש הקבוצות שטיב מהלכיהן יתברר רק בהמשך הדרך. בכתבה הראשונה נעבור על המנצחות של דראפט 2007.

גרג אודן הוא השחקן הקלאסי לבנות סביבו קבוצה. הסנטר הוא לא אחד שישחק משחקי אגו, לא יפגע בקבוצה כדי להיות באור הזרקורים, ובעיקר לא ידרוש טרייד אחרי עונה או שתיים פחות מוצלחות. לא לחינם משווים אותו לטים דאנקן.

בנוסף, מדובר בסנטר מהסוג הישן, שיהיה העוגן של הבלייזרס המתחדשים, הפנים של המועדון, והאיש שהכל סובב סביבו. הוא הסיבה שבאורגון כבר מפנטזים על חזרה לימים המופלאים של האליפות של 1977, אז כיכב סנטר קלאסי אחר, ביל וולטון.

האתלטיות של אודן היא כמעט בלתי סבירה לשחקן בגובהו, והתזמון בעלייה לחסימה הוא משהו שאי אפשר ללמד. אודן יהפוך לאחד החוסמים והריבאונדרים הטובים ב-NBA כבר ממשחקו הראשון בליגה, וישדרג באופן מיידי את ההגנה החלשה של הבלייזרס. מתישהו הוא גם יהפוך למפלצת גם בצד ההתקפי, וברגע שזה יקרה, האצבעות שלו יתחילו להתמלא בטבעות על בסיס כמעט שנתי.

אחרי הבחירה באודן הגיע הטרייד עם הניקס, ששלח את זאק רנדולף לניו יורק יחד עם פרד ג'ונס ודן דיקאו, כשלבלייזרס הצטרפו הפורוורד צ'אנינג פריי והגארד הוותיק סטיב פרנסיס (שכנראה יעזוב אחרי שיקנו את שארית חוזהו המפלצתי).

העזיבה של רנדולף מפנה מקום ללמרכוס אולדריג', שהציוות שלו עם אודן בקו הקדמי מבטיח שילוב שמסוגל לחלוק את הכדור, ולא רק לחפור עצמאית עד לטבעת, כפי שראינו בימי רנדולף, שהוא אחד הסקוררים היעילים בליגה, אבל לא יצליח להוציא מסירה משמירה כפולה גם אם חייו תלויים בכך.

אולדריג' ואודן משלימים אחד את השני מצוין - אודן מחפה על הרכות של אולדריג' עם הכוח הפיזי והעוצמות שלו מתחת לסלים, ואולדריג' יספק את הקליעה המזדמנת מחצי מרחק, כשאודן יזכה לשמירה כפולה, ולא ישכח למצוא את חברו הפנוי לדאנק מהדהד ברגע שהוא עצמו זוכה לדאבל טים. ומאחוריהם נמצא פריי הצעיר והאנרגטי, שהתקשה לשמור על יציבות בשנתיים שלו בתפוח הגדול, אבל כעת יהנה מאווירת כדורסל אחרת לגמרי, בעיר שמרגישה את חזרתה של הבלייזרמאניה.

כשהשלושה הנ"ל מוקפים ברוקי העונה שעברה ברנדון רוי, ברכזים ג'ארט ג'ק וסרחיו רודריגז, והכל תחת ניצוחו של מאמן אולד סקול כמו נייט מקמילן, שדוגל בהגנה חזקה והתקפה קבוצתית - יש לאוהדי פורטלנד הרבה סיבות לאופטימיות.

מהרגע בו ידרוך לראשונה במתקן האימונים של סיאטל, יהפוך קווין דוראנט לאופציה הראשונה של הקבוצה בהתקפה. הדבר הטוב ביותר שהסוניקס יוכלו לעשות הוא פשוט לשים את הכדור ביד שלו, ולהתמוגג בשקט מהפלא שנפל להם לידיים.

וכדי לוודא שזה אכן מה שיקרה, שלח הג'נרל מנג'ר החדש סם פרסטי, שלמד לעבוד תחת אר.סי ביופורד וגרג פופוביץ' בסן אנטוניו, את ריי אלן לבוסטון, בתמורה לבחירה החמישית, וולי שצ'רביאק ודלונטה ווסט. וכשרשארד לואיס קרוב יותר ליוסטון ולאורלנדו מאשר לחתום מחדש בסיאטל, נראה כי דוראנט יעמוד באור הזרקורים לבדו מהמשחק הראשון ועד האחרון.

מגוון הדרכים של דוראנט לשים נקודות על הלוח הוא עצום - הגובה שלו מאפשר לו להוריד שומרים נמוכים אל מתחת לסל, הזריזות החתולית שלו תסייע לו לחלוף בקלילות על פני גבוהים ואיטיים, והטאץ' המושלם שלו בקליעה מכל הטווחים ישאיר לו בכל עת את האופציה לעלות ולצלוף כשיקבל חצי מטר של מרווח.

הבחירה החמישית של בוסטון הניבה את ג'ף גרין, והשילוב של השניים יעניק לסיאטל המון רבגוניות - גרין יכול לתפקד כסקורר העיקרי של הקבוצה, אבל מעדיף להעביר את מרבית זמנו על הפרקט כפוינט פורוורד, ולנהל את המשחק. הגנת הברזל שלו תחפה על החולשות של דוראנט בתחום, וכל הדברים הקטנים שלא מופיעים בסטטיסטיקה בהם מצטיין גרין יגרמו לדוראנט להיראות אפילו יותר גדול. ולשניים, כמו לצעירים בפורטלנד, יש את כל הדקות שבעולם ללמוד את רזי הליגה הטובה בעולם.

שצ'רביאק יתרום מנסיונו ויצלוף מבחוץ, ואחד משני הרכזים, ארל ווטסון ולוק רידנאוור, כנראה יפנה את המקום לדלונטה ווסט, פוינט גארד אגרסיבי שעושה קצת מכל דבר. מתחת לסל ישנם שני שחקנים לא יציבים בעליל, כריס ווילקוקס וניק קוליסון. אין ספק שהטרייד שנפטר מאלן, בשילוב עם העזיבה האפשרית של לואיס, משאירים את הסוניקס עם מעט מאוד כשרון מסביב לשני הצעירים, אבל עם הרבה מאוד מקום מתחת לתקרת השכר בעתיד הקרוב והרחוק, ובעיקר המון תקוות לעתיד טוב יותר. השאלה היחידה היא אלו אוהדים יחגגו עם הסוניקס - אלו של סיאטל, או אולי תושבי לאס וגאס דווקא?

מייק קונלי ג'וניור נחשב אולי לרכז הטהור הטוב בדראפט הנוכחי, אבל הפער בינו לבין אייסי לואו קטן מכדי לגרום לקחת את קונלי בבחירה השלישית, אותה ניצלו כדי לגרוף את השחקן השלישי בטיבו בדראפט - אל הורפורד.

להוקס יש אמנם אינספור פורוורדים, אבל אף אחד מהם לא מתפקד כשחקן פנים קלאסי, בטח לא בעקביות. הורפורד ייכנס לתפקיד הזה כבר מיומו הראשון, עם הדומיננטיות שלו מתחת לסלים, הרפרטואר ההתקפי הכולל מהלכי פוסט מלוטשים וקליעה נהדרת מחצי מרחק, וההגנה הבלתי מתפשרת שתמלא את השורות הסטטיסטיות שלו גם בריבאונדים, חטיפות וחסימות לרוב. יהיה קשה לקלוע מעליו, כשחוסם העל ג'וש סמית' מפטרל מאחוריו.

התקרה של אייסי לואו אולי לא גבוהה כמו זו של קונלי, אבל הוא מגיע אחרי ארבע שנים מלאות בקולג' (בהשוואה לאחת בלבד של קונלי), בהן הפך בהדרגה לשחקן אחראי ובעל יסודות טובים. ביחד עם המנהיגות והיכולת המופלאה בקלאץ', שהיו מנת חלקו מאז ומעולם, נראה שההוקס סוף סוף הביאו שחקן בעמדה החלשה ביותר שלהם - מנהל משחק.

כעת ג'ו ג'ונסון יוכל לעשות יותר ממה שהוא הכי טוב בו - לקלוע, והאיזון המפתיע (יחסית להוקס, כמובן) ייתן לחניכיו של מייק וודסון סיבות לחלום על פלייאוף, אם לא בעונה הקרובה אז בזו שאחריה. וזאת, כמובן, אם הריב בין קבוצות הבעלות השונות של המועדון לא יקרע אותו בפנים.