חטא הגאווה

אף אחד לא יודע למה הקשר הכי יצירתי בנבחרת לא פתח היום בהרכב מול בלגיה. במשחק הקודם אבירם ברוכיאן ניהל את המשחק כמו פליימייקר קלאסי, שלט במרכז המגרש, הוציא את החלוצים קדימה והיה פעלתן ומסוכן. גיא לוי ראה משהו אחר. "לא הייתי מרוצה מדברים מסוימים", אמר המאמן, "אנחנו משחקים כקבוצה, איש איש במקומו. ברגע שהקבוצה לא משחקת בדרך הזו, אני עושה שינויים".

גיא לוי מתגלה כמאמן שפשוט לא אוהב יצירתיות. מרוב דיבורים על קבוצתיות, משמעת טקטית ואווירה משפחתית, הוא שכח שהמטרה היא להבקיע. ברוכיאן, לצערו ולצערנו, לא התיישר לפי המטרייה הצבאית. מוקד החיכוך, ככל הנראה, היה בסיום ההפסד להולנד. ברוכיאן טען ש"שיחקנו בינוני מינוס", בעוד המפקד אמר "שיחקנו מצוין". חוסר התיאום בגירסאות דרש משפט בזק. גזר הדין היה הדחה מההרכב. את העונש שילמו האוהדים.

פתיחת המשחק החזירה אותנו לפרופורציה. 2,000 הצופים המשועממים שהטריחו עצמם לאיצטדיון הזכירו לנו שמדובר בטורניר די זניח במונחים אירופיים. גם שיבוצו של השופט ההזוי קרייג תומסון הסקוטי, חסיד אומות העולם, הראתה שהקריטריונים באליפות לא גבוהים כמו שציפינו.

כששתי הקבוצות עמדו בשורה אנכית לפני המשחק, ההבדלים הפיזיים זעקו. סרור, טגה, דנין ויצחקי עמדו זה ליד זה ונראו כמו חרקים. חששנו להידרס, אבל הבלגים התגלו כסוסים חסרי מחץ. הרחקתו של פיליאני איפשרה לשחקנים שלנו ליזום, ובנאיביות טיפוסית סברנו שהגול הוא עניין של זמן. "זה הרי משפט ידוע בכדורגל", אמרתי בסיום לאחד העיתונאים הבלגים, "מי שלא כובש – סופג". "מה זה?", שאל אותי הבלגי, "לא שמעתי על משפט כזה מעולם, זה כנראה משהו ישראלי". מתברר שהפערים המנטליים הם אלה שמכריעים משחקים, לא ההבדלים הפיזיים.

גיא לוי ידע מראש שהוא לוקח סיכון. ארבעה חילופים בהרכב מהווים שינוי דרסטי, כמעט מהפכני. ניצחון היה סותם לכולם את הפה, ההפסד הניח את ראשו על הצלחת. בעוד הצבתם של טגה במקום ייני וארבייטמן על חשבון פרץ נתפשו כטבעיים, ההחלטה לתת לסרור לנהל את המשחק נראתה תמוהה. לפני המשחק לוי הצהיר ש"מול הבלגים נצטרך לקחת יותר צ'אנסים", אבל נדמה ששלושה קשרים הגנתיים אינם ההגדרה המדויקת להרפתקנות התקפית. הייתה זו גם הפעם השנייה שהחילופים שלו לא רק שלא הועילו, אלא אף פגעו בשטף המשחק. המאמן הגאוותן נדרש לספק תשובות ברורות.

למסיבת העיתונאים הוא כבר הגיע עצבני לגמרי. כל שאלה שנשאל נענתה במשפטים קצרים ומתומצתים, הגישה הייתה מתנשאת וחסרת סבלנות, והמרמור בקרב העיתונאים גבר מרגע לרגע. כשאחד העיתונאים הזרים שאל "איך ההרגשה להסביר הפסד אחרי משחק כל כך טוב?", אמר לוי בחיוך לעבר אחד מנציגי אופ"א: "אתה רואה למה אני מעדיף את השאלות של הכתבים הזרים?". לתקשורת הישראלית הוא היה הרבה פחות נחמד. "זו הדרך שלי", אמר המאמן, "מוצא חן בעיניכם – זה נחמד. לא מוצא חן בעיניכם – גם נחמד". באמירה זו ניתן האות לפסטיבל הנקמנות.

"הייתי צריך פשוט לקום וללכת", אמר אחד העיתונאים ברגע של זעם, "הוא פשוט מזלזל באינטליגנציה שלנו". עיתונאי אחר איים ואמר "הוא יראה מה זה", בעוד חברו מיד הציע את הכותרת "ביי גיא". נראה ששיכרון הכוח שיבש למאמן את החשיבה. ברגעים כאלה הראש דורש להמשיך לקטול אותו, אבל הלב פשוט כואב. הפעם באמת היינו קרובים.