הגיע הזמן ליהנות

1. להיות הולנדי. אומרים שכדי לדעת להכיר באמת את המהות הישראלית חייבים לשרת בצה"ל. בשביל להרגיש הולנדי, לעומת זאת, פשוט צריך לנסוע על אופניים. מהרגע ששייטתי לראשונה ברחובותיה המרוצפים של הירנביין הרגשתי מקומי. הכל הודות לעיצוב הייחודי של האופניים ההולנדיים, עם הגלגלים הגדולים, הכיסא המורם והכידון הגבוה. המבנה הזה כופה על הרוכב ישיבה יציבה, עם גב זקוף, ואוטומטית הוא נראה גבוה וגאה. גודל הגלגלים מאפשר דיווש איטי, שמשרה אווירה שלווה, נינוחה ונטולת דאגות. עם האופניים האלה שרקתי את כל הדרך עד לאימון של נבחרת ישראל באיצטדיון בהירנביין, שם גיליתי אווירה שונה לחלוטין. עד שהגענו סוף סוף לרומא, חבל שאנחנו לא מצליחים להתנהג כרומאים.

2. המפתח הבלגי. מצב הרוח המתוח של גיא לוי ממשיך להלחיץ את האווירה. המפגש מול הבלגים הפך למשחק הגורלי של הטורניר, זה הרגע לו התכוננה הנבחרת במשך חודשים ארוכים, והמתח ניכר. התמונה האירונית של היום הייתה כשלוי ניסה לתאר במסיבת העיתונאים עד כמה "אנחנו נהנים מהמעמדים המחייבים האלה", אבל דיבורו השקט ופרצופו הלחוץ שידרו בעיקר פאניקה. "המשחק מול בלגיה יצריך שינוי בגישה שלנו", התייחס לוי לתמיכה המועטה של הקשרים בחלק ההתקפי, אבל נראה שהשינוי צריך להיות פחות מקצועי ויותר מנטלי. הגיע הזמן להשתחרר. הגיע הזמן לתת גול.

3. המאפיה העיתונאית. הקורא הממוצע לא מודע לחלוטין לדרך שבה עובדים הדברים מאחורי הקלעים, ואולי מוטב שכך. הידעתם, למשל, שהעיתונאים קובעים את ההרכב?

היחסים בין חלקם לגיא לוי הם מורכבים וסבוכים. עם כמה מהם הוא נמצא בקשרי ידידות ארוכים, מתוקף תפקידם הם מעבירים זמן רב זה לצד זה, והם נוהגים לערוך שיחות ארוכות ואישיות. הקריירות של שני הצדדים כרוכות אחת בשנייה. מאזן הכוחות הוא מאוד עדין, ובעיקר דינאמי. לפני התחרות הם התחננו אליו והתחנפו כדי להשיג כל פיסת מידע, עכשיו הוא זקוק לרחמיהם בטרם ישחיזו את מקלדותיהם ויבקרו כל החלטה שלו.

התיאום בין העיתונאים כמעט מושלם. יש היכנו את זה קרטל. הם מתגוררים באותם מלונות, מחפים זה על זה, עוזרים במידע, חולקים מכוניות, מבלים יחד את השעות הפנויות (הנדירות) ומשתעשעים בהימורים על ההרכב. וכשכולם שואלים בהתאמה, כמו תזמורת, לגבי השינויים המתבקשים במערך, מדובר כבר בשטיפת מוח מתואמת מראש. לוי לא יכול להישאר אדיש. אם הוא מקבל את עצתם הוא משדר חולשה, ואם לא - זה ייראה כאילו הוא עושה להם דווקא. מהמצב הנוכחי, רק ניצחון יחלץ אותו.

4. סהר הגדול. אבל הייתה גם אופטימיות, ואת רובה הקרין היום בן סהר. על כתפיו של הילד מועמסות כל התקוות של הכדורגל הישראלי, ובמסיבת העיתונאים הוא התמודד עם זה כגבר אמיתי. סהר שוב הצליח להגיד את כל הדברים הנכונים, שידר הרבה ביטחון, חשף נחישות ובעיקר גרם לנו להאמין. "אתם שמתם אותי באור הזרקורים, לא אני", הזכיר הנער, "אני בסך הכל רוצה לשחק כדורגל". בואו נקווה שייתנו לו.

5. הבלגים המתנשאים. אחת הבעיות בכדורגל הבינלאומי היא ההיעדר ביריבויות קלאסיות. קשה לפתח איבה אמיתית כלפי מדינה חביבה ממערב אירופה שפוגשים בקושי פעם בעשור. אין ספק שהמוטיבציה במחנה הישראלי גבוהה מאוד, אך לא היה מזיק מחר אם השחקנים היו ממש שונאים את הבלגים ופשוט רוצים לפרק להם את הצורה, כמו בדרבים, למשל. אם רק היה יוצא להם לדבר עם חלק מהעיתונאים הבלגים שפגשתי, אין ספק שהם היו מתפוצצים על המגרש. לא רק שהבלגים לוקים בסימפטיה חברתית ולא סופרים אותנו מקצועית, הם בעיקר משדרים התנשאות תרבותית. בואו נפרק אותם.