פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        להיות משיח במקום חמור

        בילי דונובן חתם באורלנדו מג'יק, התחרט ומיד חזר למכללת פלורידה. למה? אולי כי ב-NBA הוא לא יקבל מעמד של חצי אלוהים

        חובב ה-NBA הממוצע בוודאי הרים גבה או שתיים ברגע ששמע על החלטתו של בילי דונובן לוותר על האפשרות לאמן את אורלנדו מג'יק ולחזור למשרת מאמן מכללת פלורידה. לכאורה יש לנו כאן מצב פשוט למדי – מאמן צעיר ומוכשר שמצליח בגדול, ומקבל הזדמנות לעבור לרמה הגבוהה ביותר. אז על מה כל ההתלבטויות?

        להיות או לא להיות?

        בשלושת החודשים האחרונים היה נתון דונובן ללחץ עצום. תואר האליפות השני ברציפות אליו הוביל את הגייטורס הפך אותו למאמן המחוזר ביותר בארצות הברית, והפיתויים החלו לזרום. תחילה הגיעה ההצעה מקנטאקי – אחת המכללות המפוארות בהיסטוריה של הענף, בה החל את קריירת האימון שלו כעוזרו של ריק פיטינו – אבל דונובן ענה בנימוס בשלילה. לא הסכים לנטוש את מה שהוא הגדיר "הבית החדש שלי" בפלורידה. המחזרים הבאים בתור היו הממפיס גריזליס, שהציעו לדונובן צ'אנס לבנות קבוצת NBA כראות עיניו כמעט מאפס, אבל אחרי ראיון קצר הודיע בילי שהוא מתמיד בסירובו לעזוב את חיקו החמים של הקמפוס בגיינסוויל.

        אבל אז הגיעה ההצעה מאורלנדו וטרפה את כל הקלפים. החבילה שהציעו המג'יק היתה מושלמת – קבוצה צעירה מפוצצת פוטנציאל, שהעפילה לפלייאוף האחרון ונבנתה בחכמה סביב דווייט הווארד, ללא ספק שחקן פרנצ'ייז לגיטימי, ומתגאה במספיק מקום מתחת לתקרת השכר על מנת להתחמש בסופרסטאר נוסף הקיץ. הקרבה הגיאוגרפית של אורלנדו למקום מגוריו הנוכחי של דונובן במרכז פלורידה הפך את העסק לעוד יותר מפתה. מנגד עמדה בפניו האפשרות לחזור למכללה אל קבוצה חדשה לחלוטין, אחרי שכל חמש הצלעות של החמישייה המופלאה שהביאה לגייטורס את צמד התארים האחרונים עזבו את הקמפוס. האם גם להזדמנות העצומה הזו הוא יוכל לסרב? דונובן שקל, התלבט, התייסר, שאל, הקשיב, התלבט עוד קצת, והחליט לחתום באורלנדו.

        העיר כולה געשה ורחשה מהגעתו, קמפיין שיווקי רחב היקף שקבע כי דונובן "יביא איתו לאורלנדו מנטליות של אלוף" יצא לדרך, ואלפי מנויים עונתיים נמכרו בתור יומיים. אבל ליבו של דונובן עדיין היה כבד עליו, וגם אחרי הצגתו הרשמית כמאמן המג'יק הוא המשיך להתחבט בשאלה האם הגיע להחלטה הנכונה. כנראה שמעולם לא נדע מה גרם לו בסופו של דבר להודיע לבוסים החדשים שלו באורלנדו שהוא מבקש להתיר את חוזהו הטרי ולחזור לפלורידה, אבל סקירה קצרה של המאמנים שביצעו לפניו את הקפיצה מהקולג'ים ל-NBA מגלה שההיסטוריה היתה לטובתו של דונובן במהלך הזה.

        הרשימה השחורה

        שאלה קצרה – מה משותף לפי ג'יי קרליסימו, ג'ון קאליפרי, ג'רי טרקניאן, טים פלויד, לון קרוגר ומייק מונטגומרי? סביר להניח שגם חובבי הליגה המושבעים ביותר יתקשו להיזכר באיזו קבוצת NBA אימן כל אחד מהם, אבל עבור אנשי המכללות מהווים שמותיהם כתמרור אזהרה תמידי. כולם נחשבו למאמנים מעולים בקולג', כולם נכשלו בגדול ב-NBA, וחזרו למכללות עם הזנב בין הרגליים. החזרה הכמעט זהה של חוסר ההצלחה לשכפל הצלחה ברמת המכללות לקריירה דומה (או אפילו סבירה) במקצוענים היא כבר מזמן לא בגדר מגמה, היא פשוט קיר בלתי עביר. המאמן היחיד בהיסטוריה שהצליח לזכות בתארי אליפות בשתי הרמות הוא לארי בראון (עם מכללת קנזס ב-88' ועם הפיסטונס ב-04'), ובהתחשב בדרך החתחתים המטורפת אותה עבר בדרכו אל שני התארים הללו, ניתן בשקט להצביע עליו כיוצא מן הכלל המעיד על הכלל.

        גם ריק פיטינו הגדול, שאימן את דונובן בימיו כשחקן במכללת פרובידנס, מינה אותו לעוזרו בקנטאקי ושימש לו כיועץ רוחני ומקצועי גם הרבה אחרי ש"בילי הנער" הפך למאמן ראשי מצליח בעצמו, נכשל בענק בנסיון לבצע את הטרנספורמציה הזו. אחרי שבנה את אחת מקבוצות המכללות הגדולות בשנים האחרונות באמצע שנות התשעים בקנטאקי, זינק פיטינו למשרת המאמן-נשיא של הסלטיקס, שם הצליח להפוך מיקיר העיר לאישיות בלתי רצויה בבוסטון בתוך פחות מארבע שנים, בסיומן חזר לעולם המכללות, לאימון מכללת לואיוויל.

        שני עולמות נפרדים

        אז איך ניתן להסביר את הפערים העצומים בין התוצאות של אותם מאמנים במכללות ובמקצוענים? הרי הכדורסל הוא אותו כדורסל, לא? הדבר הראשון שצריך להבין הוא שבארצות הברית מאמן קולג'ים הוא הרבה מעבר למאמן נוער, שכנהוג במחוזותינו מוצא את דרכו לקבוצות הבוגרים במידה והוא מצליח. מעבר לחוקים השונים במקצת במשחק עצמו, אימון ברמת המכללות הוא פשוט עולם אחר לחלוטין מאימון ב-NBA.

        מאמן בקולג' הוא הסמכות המקצועית והניהולית הבלעדית בקבוצה. הוא זה שמביא את השחקנים, שמתחייבים לשחק עבורו (במקרים רבים בהם מאמנים עוברים למכללה אחרת השחקנים אותם גייסו עוברים יחד איתם), ולא יכולים להרשות לעצמם להיכנס לויכוחים מיותרים עם המאמן. מרבית השחקנים אפילו לא חולמים לערער על דבריו של מאמנם בקולג', שנתפס בעיניהם כלא פחות מאלוהים, וגם המיעוט שיש לו מה להגיד מודע לכך שמילה אחת לא במקום תראה לו את הדרך לספסל, בדרך להתנפצות חלום הקריירה המקצוענית. המאמן חתום בדרך כלל על חוזה לשנים ארוכות, הוא זה שמתנהל כמעט לבדו מול התקשורת, בונה בעצמו את הסגל ושולט בו ביד רמה, והוא גם זה שזוכה לתהילה בהצלחות.

        ב-NBA העסק נראה אחר לחלוטין. כאן השחקנים כבר הספיקו לטפח אגו לא קטן (המגובה בהוכחות מספריות בחשבונות הבנק שלהם), ומאמן שהיה רגיל לצרוח על שחקניו באימונים ולראות אותם מפנימים את הערותיו, סביר להניח שיזכה למטח צרחות בחזרה במידה וינסה זאת על שחקן NBA ממוצע. כאן גם יגיע התאקל הבלתי נמנע עם הכוכב של הקבוצה, ובמקרה של פתיחת עונה חלשה – גם הלחץ מהקהל ומההנהלה. כאן השחקנים יבואו וילכו כמו בסרט נע בגלל שיקולי חוזים למיניהם, ובמידה והתוצאות לא יגיעו – המאמן הוא הראשון שישלם את המחיר. לכל מי שכבר הספיק להתרגל לאווירה המשפחתית החמימה בקולג', המפגש עם אווירת ה"ביזנס נטו" בליגה הטובה בעולם הוא שוק די רציני.

        חזרה לעבודה

        כך הפכה פעם אחר פעם חווית ה"אתגר החדש והמלהיב" של מאמן המכללות המצליח לסיוט קצר וכואב. שמות גדולים בעולם הקולג'ים מסרבים כמעט מדי שנה להצעות מפתות מה-NBA (הסירוב המשמעותי האחרון היה של מייק ששבסקי, אגדת כדורסל במכללת דיוק, שענה בשלילה להצעת הלייקרס לרשת את פיל ג'קסון אחרי עונת 04'), מי מתוך חוסר אמונה בעצמו, ומי מתוך ההכרה שאת הקיר הזה פשוט לא ניתן לפרוץ. ההצלחה המטאורית של דונובן בפלורידה הצמידה לו את התואר "ששבסקי הבא", ולפחות על פי ההתפתחויות האחרונות נראה כי הוא הצליח להציל את עצמו מלהפוך ל"פיטינו הבא".

        דונובן צפוי לספוג הרבה ביקורות (מוצדקות לחלוטין) בימים הקרובים על הזיגזג המביך שלו, שבשורה התחתונה נתפס באורלנדו כהונאה לשמה, אבל למרות שכאמור לעולם לא נדע מה באמת גרם לו לשנות את דעתו, נדמה שבסופה של הסאגה הזו הוא קיבל את ההחלטה הנכונה.