וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

כדורסל מעולם אחר

גיל קדרון ואסף רביץ

4.5.2007 / 13:59

כשפנטזנו כילדים על ה-NBA דמיינו את גולדן סטייט, הקבוצה הכי מלהיבה ומטורפת בליגה הטובה בעולם. מזל שיש לה את בארון דייויס

שני סיפורים מרכזיים יש בסדרה הגדולה בין דאלאס וגולדן סטייט, שהסתיימה, כזכור, בניצחון סנסציוני של המדורגת שמינית על הראשונה, לראשונה בהיסטוריה הקצרה של משחקי הטוב משבע בסיבוב הראשון.

הירידה המוחלטת מהנכסים של שלושת המנהיגים של המאבריקס היכתה בהלם את עולם הכדורסל, שראה את ג'ייסון טרי, וכמובן את אייברי ג'ונסון וה-MVP המיועד דירק נוביצקי קורסים מנטלית ומקצועית מול קבוצה שהסתפקה ב-42 ניצחונות עונתיים, לעומת 67 של המאבס. המאמן ג'ונסון, שמדבר גבוהה גבוהה על עמידה בלחץ ותפקוד בזמן אמת, נראה כמו טירון מבולבל מול מורו ורבו דון נלסון, והסופרסטאר נוביצקי נמס לכדי שלולית מביכה ועצובה בתצוגה של 8 נקודות ב-2 מ-13. רבות מהטענות שהופנו נגד הגרמני בסדרה הזו היו חסרות פרופורציה, בהתחשב בפוקוס הבלתי נדלה של כל שחקני היריבה בו, ובהיעדר מוחלט של תוכנית התקפית שתפרוץ את המערך של גולדן סטייט, אבל מה שראינו ב-111:86 הבוקר (שישי) הוא מתחת לכל ביקורת גם לכוכבים קטנים ממנו. רק מלדמיין את טקס הענקת תואר השחקן המצטיין של העונה קשה שלא להתכווץ בחוסר נוחות.

אבל זה שהסיפור המעניין פחות מהשניים הוא ההתפוררות המוחלטת של הקבוצה הטובה ב-NBA במהלך העונה הרגילה, אומר את כל מה שצריך לדעת על התופעה של בארון דייויס והווריורס.

בשביל זה אנחנו קמים בלילה

באמצע העונה, כשגולדן סטייט דישדשה בבינוניות מינוס, והתקשה להתאקלם לטרייד שהביא במהלך העונה מאינדיאנה את סטיבן ג'קסון ואל הרינגטון למפרץ (ד"ש ללארי בירד, שהסכים לקחת את שני הלבנים האיטיים טרוי מרפי ומייק דאנליבי), הצהיר נלסון כי לווריורס "אין שום סיכוי" להעפיל לפלייאוף. מאותו רגע משהו באווירה סביב המועדון שחיפש נואשות חזרה היסטורית לפוסט סיזן אחרי 13 עונות השתנה, הלחץ נעלם - והכיף תפס את מקומו.

הכיף הזה הוא אותו כיף שכילדים דמיינו כשקראנו את הדיווחים של מנחם לס על כדורסל מעולם אחר, בתקופה בה זכינו לשידור ישיר פעם בירח מלא. הגלובליזציה של ה-NBA שינתה את צריכת הליגה של דייויד שטרן, והנגישות המוגברת סייעה גם לראות מקרוב את כל החוליים של מה שנראה בעיניים של ילד כקסום ומופלא. ומה היא חווייתו של אוהד ספורט אם לא חזרה לאותם מחוזות ילדות תמימים ויפים, בהם העולם יפה יותר משהוא נראה דרך עיניים של אדם מבוגר.

ואז צצו להם, משום מקום, הווריורס.

הרבה אבות יש להצלחה של מי שהייתה במשך שנים ארוכות אחת הנמושות של הליגה. היתרונות הבולטים של הלוחמים במיס מאצ'ים קריטיים, ההתאמה המוחלטת לכל אחד ואחד מהחסרונות של דאלאס, ההיכרות המעמיקה של נלסון את המאמן היריב ואת הכוכב הגדול שעמד מולו, המחויבות המפתיעה של השחקנים להגנה אגרסיבית, חונקת ומהירה, והתחושה הכללית במפרץ שאין להם מה להפסיד, אלא רק להרוויח. אבל עזבו אתכם מכל זאת, דשנו בכך מספיק.

Black Power

המאפיין הגדול ביותר של גולדן סטייט היא הטירוף המוחלט שבמשחקה, שכולל תרגילים בודדים, רובם פיק אנד רול פשוט, ותוהו ובוהו מוחלט על הפרקט. החמישיה של נלי כוללת חמישה uber אתלטים בכל שלב, שלמשך דקות ארוכות לא תראו כוללים אף שחקן גבוה מ-2.04 מטר. וכשהחמישה האלה יכולים כולם לצלוף בדיוק קטלני משלוש, להוריד את הכדור לרצפה בכניסה לסל, לרחף לדאנקים מהממים, ולמסור לחברים שחותכים לסל - נוצר בליל חסר קוהרנטיות על פניו, אבל מענג בצורה בלתי רגילה.

אם פיניקס משחקת בהרמוניה יפהפיה, הווריורס הם הג'אז של הכדורסל - מלאים באלתורים בתוך תבנית עם חוקים בסיסיים בלבד, בסגנון שמבליט את היכולות האישיות, אבל לא על חשבון התוצאה הכוללת. וכל זאת כשהסגנון המופקר לכאורה הופך למלתעות הגנתיות אימתניות מאחת מקבוצות ההגנה הגרועות בעונה הרגילה.

מדובר בקבוצה שהיא החלום הרטוב של חסידי "הכדורסל השחור", ששוברת את כל המוסכמות והסכמות ומראה שאפשר לנצח ביותר מדרך אחת. את הטירוף הזה מאפשר נלסון, שלאורך כל הקריירה שלו התחבר היטב עם הכוכבים הצעירים והאתלטים שיצאו משכונות המצוקה ושטפו את ה-NBA, אלו שהפכו לנערי פוסטר לכל מה שרע בליגה של שטרן.

סטיבן ג'קסון נחשב לאיש הרע מספר 2 בליגה (הכבוד שמור לארטסט), לאחר חלקו במהומה בפאלאס ותקרית הירי בה היה מעורב בקיץ. אבל כשהזעם שלו מתועל לכיוון הנכון, הוא מכונת כדורסל. במשחק מספר 5 הוא קיבל כדור מדייויס למתפרצת, אבל ביצע צעדים. ג'קסון רץ בצורה מאיימת לשופט, נתן לו את הכדור ובמבט חודר ירה לעברו: "שריקה טובה!". ואז המשיך לבהות בו והוסיף שוב: "שריקה טובה!", לפני שהסתובב וחזר להגנה. זו בדיוק המנטליות שהרגה את המאבס הרכרוכיים להפתיע.

בנוסף על ג'ייסון ריצ'ארדסון אמרו שהוא סקורר אנוכי, הקעקועים של בארנס יעלו אצל רבים אסוסציות שקשורות לסדרות כמו "המגן", וגם כלפי דייויס הופנו אצבעות מאשימות על חבלה בהצלחה הקבוצתית, על עצלנות וחוסר תשוקה. וכל המרכיבים האלה חברו יחדיו והראו שאפשר לקחת את כל הסטריאוטיפים החיוביים על כדורסלנים שחורים, ולגרום להם לבטל בצורה מוחלטת את הסטריאוטיפים השליליים, כשכולם בשביל אחד, ואחד בשביל כולם. ה-NBA כבר מזמן הפכה לדבר השחור ביותר שלא קוראים לו היפ הופ, אבל אם הכדורסל העתידני של גולדן סטייט יתפוס, נגלה שמה שראינו עד עתה היה רק ההתחלה.

סמן שפוי בכנופיה מטורפת

הכדורסל המיוחד של גולדן סטייט לא היה יכול להתקיים בלי מנהיג אמיתי, מישהו שיעשה סדר בבלאגן. המנהיג הזה הוא בארון דייויס. את מפגן המנהיגות של הבארון בסדרה הזאת אפשר להכניס לקורסים במנהיגות באוניברסיטה. שילוב נדיר בין התעלות ברגעים הנכונים, לקיחת אחריות, ניהול המשחק, החזקת הקבוצה ביחד, שבירת היריבה פעם אחרי פעם והכנסת הקהל לעניינים.

בפרנצ'ייז שבא מלמטה, עם קהל שמרגיש אנדרדוג ושחקנים שמחכים לצ'אנס להוכיח את עצמם (כמו סטיבן ג'קסון ומט בארנס, שבין היתר קלע את הסל החשוב בסדרה הזאת- השלשה בסוף משחק 4), בארון דייויס הוא האיש הנכון במקום הנכון. עם הזקן החדש והמבט שיש בו שילוב מושלם של טירוף, עוצמה וריכוז, דייויס נראה בסדרה הזאת כמו הגרסה השחורה של ג'רארד באטלר מהסרט "300". במקום ספרטנים, לבארון היו ווריורס, אבל האתוס נשאר- חבורת לוחמים עם לב ענק שמתמודדים מול כוחות גדולים מהם. האתוס, ששאב לתוכו את הקהל והשחקנים בעוצמה מדהימה, שבלעדיו אין סיכוי שהסדרה הזאת הייתה מתפתחת כפי שהתפתחה, לא היה נוצר בלי הדמות של המנהיג נטול הפחד, בלי הבארון.

גם בארון חיכה לקבוצה הנכונה ולרגע הנכון להראות מה הוא יודע, והוא מצא אותם בגולדן סטייט ובסדרה מול דאלאס. הוא נולד וגדל בחלק העני של לוס אנג'לס ומכיר מקרוב את התחושה של להיות בצד הלא נכון של העיר (או של הגשר במקרה של אוקלנד). כבר מגיל צעיר הוא תיעל את רגשי הנחיתות לכדורסל, ותמיד שיחק עם צורך להוכיח. כמו ג'ייסון קיד, גם BD גדל על מג'יק ג'ונסון וראה בו גיבור ילדות ומודל לחיקוי, גיבור שסימן את בארון עוד כשהיה תיכוניסט וממשיך לתמוך בו עד היום.

בקולג' דייויס הראה את שני המאפיינים הבולטים של הקריירה שלו עד לפני שבועיים - כשרון עצום ונטייה להיפצע בתדירות גבוהה במיוחד. הפציעות הגבילו אותו עד למצב בו ניו אורלינס ראתה בו נטל (גם כי אף אחד לא הסכים לבטח את החוזה שלו) ושמחה למצוא פראייר שמוכן לקחת אותו - כריס מאלין, המנהל הכללי של גולדן סטייט. כל מה שנשאר למאלין היה להביא מאמן ותיק ומיוחד, כזה שיידע לבנות סביב הרכז המיוחד שלו את הקבוצה הנכונה, ולהפוך אותו לסופרסטאר שהוא מסוגל להיות. למאמן הזה קוראים דון נלסון.

רק שלא ייפצע לנו, הילד

בסדרה נגד דאלאס נלי היה המוח ובארון הלב של הקבוצה, ולהיפך. הם עבדו ביחד כל כך טוב שנראה היה שהם עושים זאת שנים. נלי בדק כל משחק במחצית הראשונה מי חם, וברבע השלישי השאיר על המגרש רק את השחקנים הנכונים למשחק המסוים הזה. מכאן בארון ידע איך להפעיל אותם, לזהות מי במומנטום, לשלוט בקצב של המשחק ולקחת את העניינים עליו כשצריך.

כשמסביבו כל כך הרבה שחקנים שתמיד רוצים את הכדור ונוטים לעשות שטויות, העובדה שאף אחד לא הטיל ספק במרות ובמנהיגות של דייויס הייתה חשובה במיוחד. הוא גם דאג לספק דוגמא אישית של איך משחקים עם אחריות שסחפה אחריה גם את האחרים ברגעים החשובים. מבחינה אישית, הוא דאג להתעלות בשני המשחקים שהכריעו את הסדרה - הראשון והרביעי, עם 33 נקודות באחוזים מצוינים בשניהם. בשני הוא דאג שירחיקו אותו (במכוון, הוא מחא כפיים לשופטים שניות ארוכות עד שקיבל את הטכנית השנייה) כדי להביא את הקהל והשחקנים בטירוף למשחק השלישי; בחמישי הוא הריח התפרקות של דאלאס ונתן מחצית שנייה מושלמת (7 מ-7 מהשדה) עד שהבליץ החד פעמי של נוביצקי השאיר את דאלאס בסדרה.

ואז הגיע המשחק השישי, וכמו בכל סיפור טוב הגיבור הראשי נאלץ להתמודד בו עם עקב האכילס שלו - הפציעות. הבארון מתח את שריר הירך האחורי ברבע הראשון וירד לקבל טיפול, אבל לא היה איש באולם שחשב שהוא לא יחזור. והרכז אכן שב ברבע השני, התקשה לתפקד והחליט להקדיש את הרבע הזה כדי למצוא איך להיות יעיל גם כשהוא פצוע. הוא הבין שכוח ההרתעה של הווריורס מצוי בו, שברגע שצל של ספק לגביו יעבור בקהל, בחברים לקבוצה ובשחקנים של דאלאס כל המומנטום של הסדרה יכול להתהפך.

לכן הרגע בו הוא מצא את היד שלו וקלע שלוש שלשות ענקיות (כולל אחת מטורפת במיוחד) היה הרגע בו נגמרה הסדרה. ברבע השלישי הוא כבר ניהל הצגה מושלמת של הלוחמים, ידע מתי לשים את הכדור ביד של סטיבן ג'קסון, מתי לחדור לסל ומתי להרגיע את הקצב, והמשחק נגמר.

השאלה שנשארה היא האם זה טריק של סדרה אחת. האם בארון מסוגל להמשיך לשחק ברמה של השחקן הטוב ביותר בפלייאוף עד כה? לא כדאי להמר נגדו, אבל אחת השאלות הגדולות היא איך הירך/ברכיים/גב יתעוררו מחר בבוקר, אחרי שהאדרנלין שהחזיק הכל בחיים יירד. פציעה של בארון תהיה אנטי קליימקס נוראי, אבל במקרה שלו זוהי אופציה שאף פעם אי אפשר לפסול. אופציה נוספת שלא כדאי היא שכוח הרצון שלו ושל חבריו ימשיך לזעזע את ה-NBA ברמה כזו שההדים יגיעו עד לצד השני של הגלובוס. קשה שלא להיות בעדם.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully