הבעיה הערבית

נכון שסלים טועמה נתן עונה מצוינת, ונכון שבאדיר (משום מה) עדיין בהרכב הנבחרת, אבל גם במגזר יודעים שהכדורגל של ערביי ישראל נמצא בדעיכה מדאיגה. מותו של עזמי נסאר רק חידד את המצוקה של השנים האחרונות. עבאס סואן הפך לעוד קשר ממוצע, סרסור וקאסום לא עשו את הפריצה, אבו סיאם ועיסמאיל עמאר מעבר לשיא, ואפילו בני סכנין, שדוהרת חזרה לליגת העל, מתבססת בעיקר על כוכבים יהודים. מלבד מהרן ראדי, שנתן משחק או שניים סבירים במדי הרצליה ועשוי להתפתח לכישרון מבטיח, במגזר לא רואים באופק את הרפעת טורק הבא.

לו ישראל באמת הייתה מדינה רודפת שלום, הנאום המפורסם של עזמי נסאר היה הופך לגרסת הכדורגל ל"יש לי חלום" של מרטין לותר קינג. כשהוא בלי חולצה, חושף בטן שעירה וחיננית, זעק נסאר למיקרופונים "אני גרמתי ליהודים, דרוזים וערבים להתחבק". מסביבו רקדו ושרו בצוותא יהודים וערבים, על אותה אדמה שעליה הם רבים כבר מאות שנים, ונסאר ידע עד כמה נדירה התמונה הזאת.

למעשה, זו התמונה האידילית ש"מרכז פרס לשלום" מנסה לביים בכל משחקי הידידות שהוא עורך. הדרך הכי טבעית לשווק את הדו קיום היא בעזרת הכדורגל, כי הספורט הוא עדיין אחד המקומות הבודדים שלא אמור להבדיל בין יהודים לערבים. זה היה גם החלום של עזמי, אך בינתיים הוא עוד לא מתגשם. בשביל זה צריך יותר מטועמה אחד.

הספורט מהווה מפלט לאוכלוסיות מקופחות בכל רחבי העולם. השחורים בארה"ב, ילדי הצריפונים בברזיל והמהגרים האפריקאים בצרפת הם רק חלק מהדוגמאות לתרבויות שמנצלות את הספורט להשתלבות בחברה. אצל ערביי ישראל זה לא עובד. הם מהווים כחמישית מאוכלוסיית המדינה, ומבחינה סטטיסטית בכל קבוצה היו אמורים להיות כארבעה שחקנים ערבים, שניים מהם בהרכב הראשון. זה לא קורה. בנבחרת האולימפית, דור העתיד הרשמי שלנו, אין ולו שחקן ערבי אחד. "אי אפשר כל הזמן רק להאשים את החברה הישראלית ולטעון שזה ממניעים גזעניים", אומר זוהיר בהלול, "תראה לי מאמן שלא היה שם בהרכב חלוץ כמו ארמלי".

אומנם בני סכנין עכשיו חוזרת לליגת העל, אבל בגרסה יהודית, רכרוכית יותר, כשהכוכבים שלה הם וילנר וקדוסי. בדרבי של המגזר בשבת הקודמת, בין סכנין לאחי נצרת, היו רק שבעה שחקנים ערבים על הדשא. איפה העתיד? "אין ספק שישנה ירידה בכדורגל הערבי", מספר זוהיר, "כרגע אנחנו לא רואים את הכוכבים שייכנסו לנעליים של באדיר, טועמה וסואן. היו לנו הרבה תקוות משחקנים צעירים ומבטיחים, אבל תמיד היה משהו שמנע מהם לנצל את הפוטנציאל".

הדבר הטבעי הוא להאשים את הבעיה המנטלית של השחקן הערבי, ולדבר שוב על רגשות הקיפוח ושאר הבעיות הפסיכולוגיות שמונעות ממנו לנצל את הפוטנציאל. זו התירוץ הקלאסי שמסביר מדוע שחקנים רבים מקוטלגים כ"דבר הבא" במחלקות הנוער, אבל נכשלים בבוגרים. "הרבה פעמים הילדים האלה מפתחים חלומות, הסביבה שלהם בונה עליהם, אבל כשהם לא מקבלים את הדיווידנדים, הם מתייאשים מהר", מסביר מאמן בליגת העל, "ואז הכי נוח להם לחזור הביתה, לקבוצות המקומיות מהליגות הנמוכות. ומשם כבר אין דרך חזרה".

מדובר באותה תופעה שמנעה משחקנים כמו איציק זוהר או עמרי אפק להצליח באירופה: ייאוש מוקדם, געגועים לסביבה המוכרת, מרפקים רכים וחוסר מקצוענות. "אני מצפה מכל כדורגלן שלי שיהיה חזק מנטלית", אומר המאמן, "אף אחד לא רוצה בקבוצה שלו שחקן שלא מצליח להתמודד עם קשיים נפשיים".

אין ספק שכדי לשרוד באווירה הגזענית של ליגת העל, שחקן ערבי חייב להיות חסין ונחוש יותר מכל אחד אחר. במגזר זוכרים באכזבה גדולה את אחמד גליון ומוחמד שחבארי, שכיכבו עד לא מזמן בנבחרות הצעירות, אך דעכו עד שנעלמו כמעט לגמרי. האופי זה גם מה שמבדיל בין אדם חזק כמו באדיר לבין "כוכבי עבר" כמו רג'יב בראנסי ועבד טיטי. מי יודע איפה הם היום?

הליגות הנמוכות, שמזוהות כל כך עם המגזר, הן בית הקברות של הכדורגלן הערבי. הרמה הנמוכה, הניהול החובבני ואמות המוסר המפוקפקות מונעות ממנו כל אפשרות להתקדמות. שחקנים רבים מעדיפים לחזור לבית החם, למקום המובטח בהרכב ולכסף הזמין, מאשר להיאבק בליגות הגבוהות. "זו הביצה שבה מתבוססים מיטב בנינו", מזהיר זוהיר, "זה אולי הפקטור העיקרי שמונע מהם לנצל את הפוטנציאל".

הליגות הנמוכות כוללות את כל המאפיינים החולים של הכדורגל: מאמנים לא מקצוענים, מתקנים רעועים, קהל אלים, הנהלות שערורייתיות ומכירת משחקים. "בליגות האלה יש אווירה של כדורגל לא ישר", אמר רפעת טורק, "אין ניהול ספורטיבי נקי, וזה פוגע בחשיבה של הכדורגלן".

בעיה נוספת עליה מצביעים במגזר היא התשתיות. "למרות שאנחנו קבוצה יחסית גדולה במגזר", מספר מאזן גנאים, יו"ר בני סכנין, "הנערים שלנו מתאמנים על אספלט, ואצלנו המצב עוד יחסית טוב. ככה לא מעודדים ילדים לשחק כדורגל".

אחד הדברים שמאפיינים את האמוציונליות של הכדורגל במגזר הוא המלחמות הפנימיות הבלתי פוסקות. אום אל פאחם מתעבים את בני ג'דידה, שהם היריבים המושבעים של מקר, שלא מעניין אותם כלום חוץ מלדפוק את כפר קנא, שיותר מהכל שונאים את טמרה. היריבויות הסוערות בין הקבוצות הקטנות שוחקות אותן. גורמים רבים במגזר מאשימים את המנטליות השבטית, שבגללה הם נוטים להתלכד סביב הקבוצה הקטנה מאשר להסתכל על התמונה הגדולה.

"זה לא רציני", אומר אחד המאמנים בליגות התחתונות, "אתה רואה קבוצות שמתחילת העונה מגדירות את המטרה שלהן – לנצח את היריבה מהכפר הסמוך. ככה לא עולים ליגה, ככה לא מפתחים תרבות בריאה של כדורגל. עד שהם לא ייצאו מהחשיבה החמולתית הזאת, המצב לא ישתפר".

אך למרות הכל, הכדורגל הוא עדיין הספורט הכי פופולרי במגזר, וגנאים מתעקש להישאר אופטימי. "זה תהליך ארוך, אבל עכשיו סכנין חוזרת לליגת העל, ואני מאמין שאנחנו עולים על דרך חדשה", אומר היו"ר. "יש לנו איצטדיון יפה, מגיע הרבה קהל, וגם אם הקבוצה לא בנויה רק על שחקנים ערבים, עדיין יש לנו בסגל שחקנים כמו עבאד רבאח או חאלד חלאילה, שמהווים את לב הקבוצה".

השינוי הכי חשוב שמכתיבה סכנין היא בטיפוח מחלקת הנוער שלה, למרות כל הבעיות, בתקווה לפתח עוד ועוד כישרונות משחקני הבית. "המפץ הגדול עוד יבוא", מבטיח זוהיר, "יקום דור חדש של כדורגלנים מוכשרים". התקווה מגיעה משחקנים כמו בראם כיאל ממכבי חיפה, שלאחרונה מקבל הזדמנויות בשורות האלופה, או מחמאד גנאים, שהמומחים מבטיחים כי הוא העבאס סואן הבא.

בסופו של דבר, גם גנאים יודע שהתפתחות הכדורגל במגזר חשובה לדו קיום במדינת ישראל. "הכדורגל הוא עדיין הבמה הכי גדולה שעליה חולם הילד הערבי", אומר גנאים, "זה לא היה החלום רק של עזמי נסאר. זו התקווה של כולנו".