צאו לנו מהכיס

אין חשש לקריז

נכון שנשבענו לא להתחבר לערוצי הספורט החדשים, אבל כנרקומנים פחדנו שאם הם יהיו טובים - ניאלץ להיכנע. מזל שהם גרועים

31/03/2007

למרות שבאופן עקרוני החלטתי בנחרצות שלא אתחבר לשני הערוצים החדשים, עמוק בלב קינן בי הפחד. זכרתי שבבסיסי אני טיפוס חלש, וחששתי שמתישהו ארים ידיים. דמיינתי איך באחד מהלילות הקרים אכנע לפיתוי, כמו כל אדם מכור וחסר תקנה שמתמוטט ברגע של חולשה, וידעתי שמה שיפיל אותי יהיה שידור ישיר אחד קטן, שיוציא אותי מדעתי.

נרקומנים של ספורט משתגעים כשהם מפספסים שידור ישיר. האובססיה מטריפה אותם, ומהר מאוד העקרונות נזנחים הצדה. הבולמוס הבלתי נשלט כופה עליהם ללחוץ פעמיים על השלט, לסתום את האף, ולשלם. לא רציתי שזה יקרה לי בפעם השנייה.

את הלקח של המונדיאל כבר למדתי. שנאתי את צ'רלטון, נשבעתי שלא אשלם להם שקל, הבטחתי לעצמי שאצפה במשחקים בפאבים, שאלך לחברים, שאעשה את הכל כדי לא להוציא אגורה עבור הגניבה הזאת, אבל בסוף נכנעתי. יש גבול לעקרונות. יש דברים חזקים ממני. לוקה טוני למשל.

אבל הפעם הבטחתי לעצמי להיות חזק. אסור להיכנע לתשוקות. ערוץ הספורט מקריץ משום מקום שני ערוצים חדשים, גובה כסף בלי בושה, ואסור להיכנע לסחטנות. "חסדאי", ציוויתי על עצמי, "תהיה חזק. אל תיתן להם לעשות ממך אפס". הבטחתי, נשבעתי, נדרתי נדר, ובכל זאת, עמוק בלב פחדתי. אני חלש, מה לעשות, ככה הם נרקומנים.

ואז עלו הערוצים

שבעה ימים חלפו להם עם הערוצים החדשים, ואני מרגיש חופשי כמו פרפר. אין מה לדאוג, צופי הוט, הסירו כל חשש מלבכם - ספורט 5 לייב וגולד לא שווים את הכסף. כמה הקלה הרגישו הנרקומנים ברחבי הארץ כשגילו שמדובר בחומר פארש, ב-24 שעות של שידורים גדושים בדיבורי סרק, בתוכניות מקור מיותרות, בהפקות נמהרות וזולות, בברברת בלתי פוסקת. איזה מזל, תודה לאל שזה גרוע.

עיקר החשש שלי נבע מערוץ הגולד. יש לי חולשה לנוסטלגיה, לימים היפים, למשחקים שעליהם גדלתי. אלו הספורטאים שהפכו אותי לנרקומן שאני כיום, ופחדתי שהם שוב יפילו אותי. אבל חוץ מכמה משחקי NBA מרגשים, לא מצאתי כלום בערוץ הההיסטוריה החדש. שוב מנצ'סטר נגד באיירן, עוד פעם ברזיל נגד צרפת, שוב ושוב אותם משחקים שנטחנו כבר אין ספור פעמים בלילות הקיץ בערוץ 5. איזה שיעמום.

עם כל הכבוד לעופר שלח (ובאמת יש כבוד) ולתוכניתו החביבה "קפיצה בזמן", איש הטלוויזיה המיומן מסתכן בשחיקה. כדאי שיישמר לו. גם התוכניות התעודיות, כמו "ההיסטוריה של הכדורגל", "הרגעים הגדולים מהאולימפיאדות" ו"סיפורי ווימבלדון" נראו על מסכינו לא פעם בעבר. העובדה שהן שכבו ללא מעש בארכיון ערוץ הספורט לא מצדיקה הקמת ערוץ חדש. בשביל זה לא נשפיל את עצמנו, ונשלם הון תועפות עבור סחורה משומשת.

איזה לייב ואיזה נעליים

אין ספק שאת מירב ההשקעה שמו בערוץ על חמש פלוס לייב, אבל אפילו לצרכני האקטואליה הגדולים ביותר יש גבול. כמה פעמים ביממה אחת אפשר לראות את מירי נבו ושגיא כהן? כמה פעמים אפשר לשדר שידורים חוזרים של "יציע העיתונות"? מהם הסיכונים הרפואיים ממנת יתר של שרון פרי?

גם "מועדון ספורט", תוכניתם של עמיחי שפיגלר ויונתן כהן הסימפתים, לא מצליחה לייצר שום חידוש מרענן. ההפקה, שמועברת במין קלילות מאולצת, היא רק עוד סתימה בניסיון נואש למלא לוח שידורים. בסופו של דבר, רק כמה שעות קצרות (ולא איכותיות במיוחד) משודרות בלופ במשך יום שלם, ועל זה מצפים שנשלם 30 שקל. האם הם חושבים שאנחנו עד כדי כך מפגרים?

"רואים תוצאות - סיכום משחקי ה-NBA" היה המשדר הראוי והמקצועי היחיד שראיתי השבוע, אבל אי אפשר שלא לתהות למה הוא לא משודר לצופי חמש פלוס. כנראה שה-19.90 שלנו נראה להם כסף קטן. למרות הבטחותיהם של אנשי הערוץ, נראה כי לא יהיה מנוס מלהעביר תכנים קיימים לערוצים חדשים. אחרת לא ברור מה יש לנו לחפש שם.

בעצם, יכול להיות שהאכזבה היא לא בגללם. אולי זה בכלל כל הגודש הפוסט מודרני הזה. ברוס ספרינגסטין טען את זה כבר לפני שנים בשיר "57 ערוצים, ואין מה לראות". לא משנה כמה ערוצים ישימו לנו, אף פעם אין כלום בטלוויזיה. מצד שני, אולי זה בגלל שאת אחד מאירועי הספורט המרכזיים השבוע, השתתפותה של שחר פאר בטורניר מיאמי, ראינו בכלל דרך האינטרנט.

הלוגו בפרומואים שואל "מה לא תעשו בשביל הערוצים החדשים". אחרי השבוע הראשון אפשר לתת לזה תשובה במילה אחת: לשלם.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully