קשטן, תמשיך את המהפכה

לגרנט לקח קדנציה שלמה כדי להתפכח ולנסות ולטפל בבעיות הכרוניות של נבחרת ישראל לדורותיה (אם כי לדיפלומט לא תמיד היה אומץ להגיע עד לשורש?); שלמה שרף, והוא עוד לא מתבייש להודות בכך, ביסס את הפילוסופיה שלו בנבחרת על כושרם הזמני של השחקנים באימונים (וקשרים טובים עם יו"ר ההתאחדות), וחיכה שמונה שנים עד שהם יבשילו לשחקנים אירופים כדי שיובילו אותו למספר תוצאות לא רעות, שמסתירות את הריקבון שהיה לפניהם וצץ מחדש מול דנמרק (רק היום כולנו כבר עדים להפכפכות ההמונית הזאת דרך מסך הטלוויזיה). שניהם, בסופו של דבר, היו פוליטיקאים גדולים ומאמנים בינוניים, שנהגו לעבור על יד הבעיות, איש איש בדרכו הייחודית, בתקווה שהן תיעלמנה לבד.

דרור קשטן, גם אם זה נראה לא אסתטי בהתחלה, החליט להיכנס לתוך האורוות, לנקות אותן בעצמו ולהכניס אליהן סייחים חדשים, שלא נדבקו במחלות הישנות. סייחים צעירים מאוד אמנם, אבל זה בדיוק חומר הגלם שניתן עדיין לעצב ממנו משהו אחר: כשרוניים, מהירים, חזקים, ממושמעים, וינרים, לא עושים טובה שהם באים לנבחרת – או במילים אחרות סהר, תמוז, בן שושן, שפונגין ובמידה מסוימת גם יואב זיו. מתחתם עמודי התמיכה של הדור הוותיק בדמות בניון, עידן טל, בן חיים, גרשון, ואוואט, כשהכיוון ברור: בונים נבחרת בריאה (ולא רק מדברים על חילוף משמרות), נבחרת אחרת, נבחרת שמתסכלת לעתיד ולא רק חושבת מה יכתבו עליה בעיתון אחרי המשחק מול אסטוניה.

רבים נהגו לראות בזימון הילדים הללו מלחמה חפירות קטנונית עם גיא לוי, אבל ההרכב של קשטן מעיד עד כה שהוא הקדים מחשבה למעשה. שאותם ילדים משחקים בהרכב ומהווים את השלד המרכזי בחזון שלו. להלן כמה רעיונות לקידום תכנית קשטן.

כמו יוון וטורקיה בעבר הלא רחוק, מוטב להתמיד עם תהליך ההצערה שטווה קשטן ולהפסיק להידבק לשאלות יומיומיות שלא אומרות כלום – האם הנבחרת הרשימה מול אסטוניה/אנגליה/רוסיה (תשלימו לבד). כדי שגם זה יצליח, קשטן ולוזון זקוקים למעשה נועז, שלאף מאמן נבחרת לא היה אומץ להצהיר עליו: להזיז את היעד המרכזי מיורו 2008 למונדיאל 2010 בדרום אפריקה. לחשל במהלך השנתיים הבאות את הדור המופלא שחלקו כבר מאכלס את הרכב הנבחרת. לא מתוך כוונה לוותר על המשחק במקדוניה, אלא כדי להביא אותם מוכנים, מנוסים, בשלים, חכמים יותר, מבינים יותר את המשחק, לוקחים יותר החלטות נכונות תוך כדי תנועה, מדייקים יותר מול השער, מחוברים יותר למאמן ולשאר השחקנים לקראת המשימה הגדולה – ובגיל הנכון.

תחת הכותרת הקבועה לפני כל משחק נבחרת - "רוצים שינוי" – מעולם לא נתנו התקשורת הלוחצת ומאמני העבר רודפי הכבוד של הנבחרת לאף איש מקצוע את מרחב התמרון הזה וביקרו אותו על כל צעד ושעל. ניסינו לאכול מהיד לפה, ושוב ראינו את המונדיאל בטלוויזיה. אולי הגיע הזמן שגם אנחנו נשתנה קצת?

קחו לדוגמה את רמת הסבלנות כלפי טוטו תמוז ביום רביעי בערב באצטדיון ר"ג. תמוז, חלוץ עם נתונים טבעיים מדהימים כמו של בן סהר אבל פחות יסודות משחק, העלה מתוך היציעים אנחות שבר בורגניות בכל פעם שנלכד בנבדל או החמיץ מול השער. לאף אוהד נבחרת, או ליתר דיוק לאדם שרכש את חבילת הכרטיסים והגיע גם למשחק מול אנגליה, לא היה סנטימטר של אורך רוח כדי לדמיין מה ניתן להפיק מתמוז, אם רק יפול על המאמן הנכון, שילמד אותו לעשות תנועה נכונה, למסור בתזמון הנכון ולסיים כמו שצריך מול השער.

קשטן מבין שלתמוז נתונים לא פחות מרשימים מלאייגביני יעקובו, שהתחשל שנתיים בכפר סבא לפני שהמשיך למכבי חיפה ולפרמייר ליג. תנו לקשטן את המרחב לטפח את הנבחרת החדשה שהוא בונה, במקום להלחיץ את תמוז ולגרום לו אולי טראומות מסוכנות. נכון, זה אומר שצריך לתת לקשטן עוד קדנציה בנבחרת. אבל אם לגרנט הבינוני פלוס ולשרף הבינוני מינוס נתנו זאת, למה זה לא מגיע למאמן הכי מעוטר במדינת ישראל?

במסיבת העיתונאים הראשונה שלו כיו"ר ההתאחדות, אבי לוזון הצהיר שהוא רוצה סדר יום אחר מזה שהיה נהוג בעשור האחרון: יותר ליגה שוויונית (כלומר הרבה ישראלים), פחות הצלחות של קבוצות ישראליות באירופה (כלומר מעט זרים). יותר חלומות על הצלחה עם הנבחרת, פחות סיוע לקבוצות ששואפות להגיע לליגת האלופות. מבלי להתווכח איתו כרגע על עיקרי דבריו, אם לוזון רוצה לעזור באמת לנבחרת הוא חייב לגעת גם בליגה ולא רק בכיס של גאידמק. לדחוס את לוח המשחקים בליגת העל בשנים הבאות על מנת לפנות מקום למחנות אימון ארוכים יותר, בהם קשטן יוכל לשייף את המשחק ההתקפי שלו עם הילדים שהוא מגדל.

בחלקים גדולים מהקמפיין האחרון, ניכר מאוד עד כמה משחק ההתקפה של הנבחרת זקוק לתיאום הזה, לרעיוניות חדשים, לתרגילים מבריקים. לאחרונה תהה טרי ונבלס, עוזר מאמן אנגליה כיום ומאמנה הראשי ביורו 96', על נחיצותם של משחקי הידידות, שנראים יותר כמו פסטיבל עבור התקשורת ופחות כמו גיבוש מקצועי. ונבלס הציע להמיר חלק מהמשחקים במחנות אימון מאומצים ואפקטיביים יותר. כך עשו שניאור וגרונדמן. כך גם מאמני הליגות יחששו פחות מפציעות ומאמני הנבחרות לא יצטרכו לספק בעיקר את צרכי התקשורת. בואו נראה את לוזון מרים את הכפפה. בן שושן, תמוז, סהר ושפונגין זקוקים לזה.

הבעיה הגדולה מכולן של קשטן, ולו רק בגלל חשיבות העמדה הזאת, היא הקשר האחורי. או יותר נכון: העדר הקשר האחורי. הפתרונות הזמניים של באדיר ובנאדו לא רציניים דיים ואינם מתואמים עם הנעשה בשאר העמדות בנבחרת. באדיר אינו ואף פעם לא היה קשר אחורי קלאסי, ותרומתו האדירה לנבחרת בשנים האחרונות הולכת ופוחתת. העונה האחרונה של באדיר רומזת אולי על תחילת הסוף: חילוצי הכדור המפורסמים מתמעטים, הגיחות הנהדרות קדימה מתקהות, הדיוק רק נעשה גרוע יותר ואיתם פוחתים שערי הניצחון ההם מפעם.

לקשטן יש שלוש אפשרויות לפתרון לבעיה הקשה הזאת. האופציה החדשה היא להמר על שירן ייני ומשה משאלוב, שישתלבו היטב במהפך שקשטן מנהיג בנבחרת. השני הוא מתן צ'אנס חוזר לעבאס סואן, שהזכיר במשחקי מכבי חיפה האחרונים שמץ מהערצתנו אליו בעבר. השלישי הוא בחינת רצינית יותר של אופציית אזרוח דירסאו. אם מדינות מתקדמות מישראל לא התביישו לעשות זאת בעורמה, אם נבחרת הכדורסל ניצלה זאת היטב, למה לעצור רק עם קולאוטי?

בכל מקרה, גם לאחר שקשטן יזמן לנבחרת את השחקנים שאולי ירשו את באדיר, גל אלברמן הוא קשר שראוי ליותר דקות משחק. הוא אינו מבריק (ולכן גם לא נהנה מהילה), אבל מייצג את שחקן הנבחרת הקשטני: עובד קשה על המגרש, לא פוחד לתקל, משחק חכם, מוסר בזמן ומדויק, רציני, ממושמע. חומר גלם נהדר שאולי מיצה 50 אחוז מהפוטנציאל. תאמין בו, דרור, אולי בסוף הוא יהיה גם הפתרון שלך. עם קשר אחורי ברמה של החלק הקדמי וההגנתי, ועם יוסי בניון בכושר, מותר להתחיל לפנטז על נבחרת אחרת בעוד מספר שנים.