יש כמה מאפיינים למשחק של צלסי. אבל אחד מהם בולט. צלסי מנסה להתקיף את היריב לפני שהוא מתארגן. ואחד המאפיינים לכך הוא המון בעיטות מטווח 20-25 מטרים. בכדור אחד בלי לעצור. לא רק למפרד. גם אסיין ודרוגבה וקול וגרמי והרבה שחקנים אחרים הבקיעו בשנה שנתיים האחרונות בפגזים מהטווחים הבינוניים. המנגר, זוזה מוריניו, פשוט מאמין בכל פעולה מהירה שתופסת את היריב לא מאורגן.
על השער השני של בן סהר היו טביעות אצבעות ברורות כאלו. סהר זיהה שבריר של רגע בו ניתן לבעוט ושחרר בעיטה לשער. לא חיפש שחקן פנוי ולא את הדאבל פס. את אלו מחפשים שחקנים של ברצלונה או מנצסטר יונייטד. שם מחנכים להנעת כדור. בצלסי כשיש הזדמנות לבעוט אז בועטים. זה החינוך בצלסי.
גם החגיגה אחרי השער עם נפנופי הידיים הזכירה לי משהו. תחפשו כמה שערים של דידידה דרוגבה בYOUTUBE או בDAILYMOTION.
*
דרור קשטן אמר שסהר זקוק לחינוך של הצבא הישראלי. אני חושב שקשטן פספס פה את המטרה של השירות במדינת ישראל. זה בכלל לא חשוב מה בן סהר יכול לקבל מהצבא או מהשירות הלאומי. זה חשוב מה הוא יכול לתת. לכן הייתי מציע שבניגוד לכדורגלנים ישראלים אחרים, שתורמים אפס לצבא ונוכחותם שם היא בזבוז של כספי ציבור, שבן סהר (וגם ספורטאים אחרים) יעשו משהו מועיל.
מאד הרגיז אותי לשמוע אתמול מהשדר ביורוספורט ששחר פאר עושה עבודה משרדית בצבא הישראלי ולא משהו בעל ערך. הנה דוגמא: הייתי רוצה שמישהו יכריח את בן סהר, כשיגיע לגיל שירות צבאי, לבוא לישראל בכל פגרה מצלסי ולעזור בעבודה עם ספורטאים נכים שנפגעו בזמן שירות בטחון.
לחנך את בן
רונן דורפן
29.3.2007 / 16:37