נמני עוד יכול לפרוש אלוף

ייתכן מאוד שהאמירה של שביט אלימלך אמש בפ"ת ש"היום החל הקמפיין לאליפות", מעניקה תקוה חדשה לסיבוב השלישי, אחרי שני סיבובים אפורים. מאז השידור הישיר של ה-0:0 של בית"ר מול בני יהודה, אלימלך ודאי שם לב, נסדק משהו בכוח ההרתעה הלא ברור שהמפלצת של גאידמק הטילה על הליגה. הוא ראה בשבועיים האחרונים כיצד הפועל פ"ת ובני יהודה מפשיטות בקלות את בית"ר מהרספקט המוגזם שהיא קיבלה בעבר ולקח זאת בחשבון לפני שהוא שחרר את ההצהרה. פתאום אפילו אבי נמני, האיש שבתחכום רב הצליח להרדים את כולם עם האמירות הקבועות שלו בסיום משחקים – "זה יהיה מצחיק אם נדבר על אליפות" – ובכך השיג שקט נפשי למועדון שלו, פולט משפטים כגון "אין קבוצה שהיא מעל הליגה". בטח לא קבוצה שמשיגה 20 נקודות בסיבוב והדופק שלה תחת לחץ ממשיך להיות לא תקין עד מסוכן. זה לא אומר, אגב, שהכשרון המתפרץ מהסגל של בית"ר לא יכריע את הכף, אבל בהחלט רומז על קרב צמרת אמיתי וקריאת תיגר על המוליכה, שכבר לא מפחידה אף אחד. התחרות האמיתית היא מרכיב שהיה חסר בסיבובים הראשונים. גם זה משהו, בהיעדר איכות או תשוקה יוצאת דופן על הדשא.

תוסיפו לכך את הגרלת הסיבוב השלישי, שמבטיחה למכבי ת"א כ-20 נקודות בבלומפילד, ותבינו שהמירוץ לאליפות פתוח לחלוטין, באופן שמאוד מזכיר את מה שקרה כאן בעונת 1992/3 ו-2002/3. בעונה הראשונה מבין שתיהן הבחינה לקראת הישורת האחרונה בית"ר של אוחנה וחרזי, עולה חדשה וחסרת ביטחון, שהאלופה מכבי ת"א בינונית ופגיעה, והשתחררה מהמעצורים הפסיכולוגיים בדרך לתואר. כך גם לגבי מכבי ת"א של קלינגר, שתרגמה את החדירות של מכבי חיפה השומית לשני ניצחונות קריטיים עליה ולתואר, שנראה לאורך כל העונה כבלתי אפשרי. כמו מכבי חיפה ומכבי ת"א באותן שנים, שאיבדו את כוח ההרתעה שלהן במיאוץ האחרון לתואר, גם לבית"ר יש רק מה להפסיד, בניגוד ליריבותיה הנינוחות. ואם יוסי מזרחי הלחוץ יגיע ללא מקדמת נקודות גדולה יותר מארבע במחזורים האחרונים, וזאת המגמה המסתמנת נכון לעכשיו, הלחץ בבית"ר יגיע לעוצמות בלתי נשלטות והמפגשים מול מכבי והפועל ת"א במחזור ה-31 וה-32, יענו סופסוף להגדרה משחקי עונה. אפשר בהחלט כבר לפתוח יומנים.

נשארה רק השאלה מי יכולה לשחזר את ההפתעה מ-1993 ו-2003, כרגע גם השכל וגם הבטן הולכים עם מכבי ת"א ופחות עם הפועל, ולו רק בגלל גורם אחד: היעילות. מכבי ת"א הפכה לקבוצה הכי יעילה בליגה. היא ממעטת לספוג וחזקה דיה מבחינה מנטלית כדי לעקוץ עם 0:1 קטן, ועוד ביכולת בינונית מאוד שלה. גם אם היא לא מבריקה, קשה מאוד לפצח אותה ולנצח אותה בכל מגרש. בהחלט אלופה קלאסית לליגה האפורה של העונה.

הפועל ת"א, למרות שצברה הכי הרבה נקודות בסיבוב השני, נראית עדיין לא יציבה גם במשחק עצמו וגם בין משחק למשחק, מכדי להטריד את מנוחתו של יוסי מזרחי. הטריק המבריק של נמני, לעומת זאת, שנועד להרדים את הליגה, להרגיע את הקבוצה שלו ולהסיט ממנה את הציפיות, צריך בהחלט להדליק אצלו נורה אדומה.

הברומטר המדויק ביותר לאיכות ואופי של קבוצה הוא בקשר האחורי שלה, הרבה לפני חלוצים וקשרים. כמו שמכבי חיפה היא חבייר דירסאו לטוב לרע, כמו שהפועל ת"א היא במידה רבה אבוקסיס לטוב ולרע, חוכמת המשחק של בית"ר ניכרת בעיקר ביכולת של דרק בואטנג. מצד אחד נתונים של מיקאל אסיין בקטן, אבל מצד שני אופי ואחריות של מאור מליקסון. כמוהו בית"ר מוכשרת יותר מכל הליגה, אבל גם ילדותית ולא חכמה.

בואטנג, בניגוד לנדרש מקשר אחורי, לא שולט בקצב המשחק של הקבוצה שלו. כאשר צריך לשחק מהר ולעומק, הוא מניע את הכדור לרוחב ובסבלנות. כאשר צריך לשחק לאט מרגל לרגל ולנצל את הסבלנות שפקעה אצל היריבה מנגד, הוא בוחר לדחוף מהר את הכדור קדימה. חוסר הסדר והתכנון באופן שבו בית"ר מנסה לפצח הגנות מעובות ולהבקיע, מתחיל בעיקר בו. אולי זו הסיבה לכך שכישרון עצום כמוהו הגיע לליגה הקטנה שלנו: הוא עדיין ילד בגישה שלו למשחק.

יוסי מזרחי יכול היה להתמודד עם המגבלות של בואטנג באמצעות שינוי שיטת משחק. זה היה צריך לקרות כבר לפני שבועיים, כשהתברר שההרכב שבנה מזרחי מיצה את עצמו. מאמנים אלופים נוהגים לרוץ עם שתי שיטות במהלך העונה, אחת לימים רגועים יותר ואחת לעת צרה. קשטן, למשל, לא התבייש בעונת הדאבל של הפועל ת"א לתגבר את הקישור שלו, שהורכב משני קיצונים, בעושה משחק מתחת לחלוץ ועבר ל-4:5:1, שהעניק לקבוצה שלו את הביטחון והשליטה במרכז במגרש, כשהמומנטום היה בעוכריה. מזרחי, לעומתו, משחק בסגנון שלא הולם את חומר השחקנים. מירוסביץ' נקבר באגף שזר לו והסקוררים המסכנים מרבים לרדת אחורה כדי לקבל את הכדור, בחלל שנוצר שבין אלברמן והחלוץ המרכזי.

יכול להיות שמזרחי מנסה לרצות את הפרשנים ולשחק עם שני חלוצים, אבל הוכח כבר מזמן שההתקפיות אינה נגזרת ממספר החלוצים על המגרש. מכבי חיפה של עונת 1993/4 שיחקה ברוב העונה עם חלוץ אחד, אבל היתה הרפתנית ונועזת. גם ברצלונה משחקת רוב הזמן עם חלוץ אחד. מזרחי, בטרם יהיה מאוחר מדי, חייב לעבור למערך של חמישה קשרים, שישחקו הרבה יותר קרוב אחד לשני, ואחד מהם יכול לתחזק את החלוצים. יש לו שניים מצוינים כאלה, מילובן מירוסביץ' ואבירם ברוכיאן. כך יהיו לו חלוצים בתוך הרחבה ולא באגף, כך גם יהיה לו הרבה יותר שכל בקישור, שנפגע כרגע מהילדותיות של בואטנג.

מדהים לגלות בשבועות האחרונים כיצד אלי כהן חוזר על אותן טעויות טקטיות, שגרמו לו להיעלם אחרי ההצלחות שלו בבית"ר והפועל ת"א בשלהי שנות התשעים. ואין הכוונה לשגיאות על המגרש, אלא מחוצה לו. כמו אז, כהן לא שולט בגאווה שמציפה אותו על ההצלחה המקצועית האדירה במכבי ת"א, ופוגע בחוסר רגישות באנשים שסובבים אותו. מילא החלוצים, שלא מכריעים משחקים לגרסתו, אבל להעליב שוב ושוב את הבוס ולבכות על איכות הסגל כמעט מדי שבת?

הידע של כהן, כך התברר שוב העונה, שייך למיטב קבוצות הצמרת, אבל האופי עדיין תקוע בעמידר. רבים נוטים לייחס את נפילתו של אחד המאמנים השקדנים והחשובים שיש בליגה (גם אם הוא קצת בונקריסט) לאותו דרבי חיפאי בו יוסי בניון סירב להתחלף, אבל הסיבה קצת יותר גדולה מזה. קוראים לזה יחסי אנוש, ואלי כהן נפל בגינם פעם אחר פעם. אולי רק יועץ תקשורת יצליח להציל את אלי כהן מליפול לבור, שכבר כמעט גמר לו הקריירה.

עבור שחקני עבר גדולים, שהשאירו את תהילתם מאחור ופרשו, עמדת הפרשן היא הכר הנוח ביותר להישאר קשורים לענף שהיה פעם כל חייהם. אתה לא צריך להלבין מדי שבת על הקווים ולהיות שוליה של בוס כמו אריאל שיימן, אתה לא צריך לקנות קבוצה בהון עתק בשביל לשמוע בסוף ילדים שמקללים אותך ליד הגדר ואתה יכול להישאר בתודעה הספורטיבית מבלי לחטוף התקף לב בגיל 50. גם אם האגו שלך לא נקלט באף מסגרת ביצועית בכדורגל, תמיד יש לך מפלט בכסא שלצד יורם ארבל או מודי בראון. אחדים אפילו הצליחו לקמבק את קריירת האימון שלהם דרך עמדת הפרשן, ולחלטר כמה לירות בין פיטורים להתפטרות. לא סתם פרשנים שחוזרים לאמן נוהגים לומר שהכי קל לנתח את המשחק מעמדת השידור ולהתפרנס מבדיעבד, כי זה באמת הכי קל. צריך לקרות משהו באמת חריג אם גם את התפקיד הקליל הזה לא תצליח למלא כראוי ותסתבך.

אייל ברקוביץ', באופן שמצליח להפתיע אפילו את דניאל יאמר, הצליח לפרוץ תוך פחות משנה גם את הגדר הזאת ולהמאיס עליו את האנשים שהעסיקו אותו בערוץ הספורט וערוץ 10. בראיונות הפרישה מכדורגל הצהיר ברקוביץ' שהוא היה רוצה להשתלב בתקשורת או לנהל מקצועית קבוצת כדורגל, אבל הספיק לבעוט בשני הדליים תוך 8 חודשים. יעידו על כך 4 המאמנים שהוא הביא למכבי נתניה בקיץ, קמפיין סגירת החשבונות וקידום אינטרסים אישיים באולפן ("אני מת על ארקדי גאידמק") וכתב התביעה המתוכנן נגדו, בגין הפרת הסכם עם ערוץ הספורט וחתימה ברדיו המתוכנן של גאידמק. אוהדי בית"ר, תתכוננו. הסופה בדרך אליכם.

"נמני ירה כדור שלרפי כהן קשה מאוד היה לעצור" (רמי וייץ מלבין את הטעות הגדולה של שוער הפועל פ"ת בבלומפילד)

"זה נכון שהקרינו לכם סרטים של מיקל ג'ורדון?" (איציק זוהר שואל את ניר דודידוביץ', ומתבלבל בשמו של הכדורסלן האלמוני)

"למה לא?" (שלמה שרף עונה באובייקטיביות האופיינית לשאלה האם אייל ברקוביץ', שכמעט החריב את מכבי נתניה, יכול לנהל מקצועית את בית"ר)

הדבר המקומם באמירה של רונן אלעד השבוע, לפיה "לא יקרה שום דבר אם הפועל פ"ת תרד ליגה", לא קשור לתוכן שלה, אלא באיש שעומד מאחוריה, שמוכן לנטוש את הספינה בכל רגע נתון. ככל שצופים במשחקיה של האימפריה לשעבר, מתברר שירידת ליגה היא האופציה הטובה עבורה על מנת לשקם את עצמה. הילדים המוכשרים אך הלא מנוסים שנזרקו העונה למשימה הבלתי אפשרית שהופלה עליהם – גם לצבור ניסיון בליגה, גם לשרוד וגם להתגבש לכדי קבוצה מאוזנת – חייבים להשתחרר מהלחץ ולהתחיל להתעכב על המחסורים המקצועיים שלהם. ויש יותר מדי כאלה.

לפני הכל, יש להתייחס להפועל פ"ת כמו אל קבוצה נוער, שהנקודות פחות חשובות עבורה מאשר העבודה על היסודות לעתיד והאופן שבו המאמן משפר כל שחקן שהגיע אליו ב-30 אחוזים לפחות. מוטב להשלים כבר עכשיו עם הירידה ולהכין את המועדון לשנים הבאות, כי הלחץ והפאניקה שמתבטאים במשחקים האחרונים של הפועל פ"ת עלולים להותיר טראומות הרסניות לעתיד. אסור שחוסר הביטחון הזה והחשש לבצע פעולות בסיסיות ישתרש גם בשנים הבאות, גם אם זה יבטיח עוד עונה בליגת העל.

מומלץ להתחיל לוותר על הדחף לנצח בכל מחיר כבר מול מכבי ת"א ולחזור לבסיס וליסודות. במקביל, וזה לא פחות חשוב, אפשר להביט כיצד אלי כהן ממצה כמעט 100 אחוז מהפוטנציאל הגלום בסגל האפור שלו, לעומת האחוזים הבודדים שמוציא אייל לחמן מהפועל פ"ת ולתהות אם הוא האיש למשימת השיקום.

כרגע כל הסימנים מראים שלא. לחמן לא שולט בסגנון המשחק של הקבוצה המפוזרת שבנה: ההתקפה מקרית, הקישור מבורדק וההגנה חדירה. אפילו אם מתעלמים מהתוצאות, קשה לזהות בהפועל פ"ת ניצנים של דרך מקצועית עקבית וסגנון משחק סדור, שיום אחד יתפרץ. לחמן, האיש שהצליח להסתיר קריירת אימון עלובה באמצעות גלימת המאמן הידען (למעט עונה אחת סכנין, הוא לא הצליח באמת באף מקום) ועסוק יותר מדי בגניבת דעת בהשראת מורו ורבו אברהם גרנט, נהנה גם מטעיות השופטים שמסיחות את הדעת מהדיון האמיתי שראוי לנהל בנוגע להפועל פ"ת: מי האיש שצריך להחליף את אייל לחמן בעונה הבאה. הילדים המוכשרים של הפועל פ"ת זקוקים כנראה למורה אחר.