בין מלמיליאן לאוחנה

בתקופה בה מרבית מהאוהדים לא מזדהים עם המאמן שלהם ורובצים מאחוריו בחוסר אמון על הגדר, אורי מלמיליאן הוא אביר לכל דבר ועניין. הלויאליות שלו למערכת והדרישה משחקניו לחקות אותו, היא כמעט פאטה מורגנה, בסביבה בה מאמנים אוהבים להעביר את האחריות לבוסים שלהם וחושבים רק על עצמם ולא על מי הם מייצגים. כל מאמן אחר במצבו של מלמיליאן היה מעלים עין מהפרות המשמעת של שכיר החרב הבעייתי, מנור חסן. כל מאמן שסובל מבצורת בהתקפה היה מעגל פינות בתקווה לקבל קצת שערים מהגולר הכי מוכשר שלו בסגל. זולת מלמיליאן.

תביטו שנייה בסגל המוזר של הכח, ונסו למצוא בו חוליה מקשרת: אוסף של זרים הזויים וישראלים אבודים, שרק הקפדנות של מלמיליאן הופכת אותו לסוג של קבוצה גם ללא שוער. קחו את אבי תקוה, שחקן עם יושר מוגזם שסבל לא מעט בכדורגל הישראלי (הפועל ת"א, מכבי פ"ת), עד שהוא פגש את הסרגל מלמיליאן. תראו כמה הוא נהנה, כמה הוא מחויב, כמה הוא רץ, כמה הוא מקשיב כאשר מלמיליאן צועק עליו להפסיק לדבר עם שופטים (אחת הרעות החולות של ליגת העל), ותבינו איך יוצרים קבוצה מערב רב של שחקנים, שחלקם שייך לליגה הלאומית ואחר לארצית. צר לי, ותיקי הכח, אבל ללא מלמיליאן אין לכם קבוצה. רק נוסטלגיה.

מלמיליאן רחוק מלהיות מאמן מושלם. הוא ממעט להתעדכן במה שקורה בעולם, כמעט לא יוצא להשתלמויות, מעדיף להישאר למחנות אימון בארץ בגלל שהוא שומר כשרות ולכן גם לא עוקב אחרי הזרים שהוא מביא לוינטר. אבל לאוהד הכדורגל הישראלי המבולבל, שרגיל למאמן שדואג כל היום להלל את הידע שלו מבלי להביא תוצאות (אהלן, אייל לחמן) או חותר כל הזמן לחוזה חדש בקבוצה אחרת, מלמיליאן עדיף על כולם. בימים בהם עתידו של גיא לוי בנבחרת האולימפית לא ברור, והקרב על הירושה כבר מתחיל (וכבר הופך מכוער), אולי כדאי לקבל לשם שינוי החלטה עניינית ולתת למישהו כמו מלמיליאן את הג'וב. גם שחקן עבר דגול, וגם מנהל מסגרות הכי טוב בארץ. מגיע לו, מגיע לנו.

הדרך הכי קלה להסביר עוד מחזור משעמם באיכותו היא שוב להפיל את התיק על הזרים, כאילו שראינו משהו מהישראלים עד היום - משחק גדול, עלייה לטורניר חשוב. מה שמוזר בכל העניין הזה, שדווקא מבחינת קורות החיים רוב הזרים שבאים לקבוצות הגדולות בליגת העל היום סוחבים איתם רזומה טוב יותר מאלו שנהגו לבוא לכאן פעם. אז כיצד בית"ר, מכבי חיפה והפועל ת"א פונות היום יותר מבעבר לעבר הישראלים וסובלות מחוסר היציבות שלהם? בין היתר בגלל ציד המכשפות, אבל לא רק.

לא משנה כמה כסף נשקיע בכך, יש משהו מעוות בתפיסה שלנו לגבי זרים, תפיסה שלמה שרפית, שלא מרפה מהכדורגל שלנו. נסו לחשוב שנייה כמה קבוצות באירופה הביאו שחקנים בינואר, שנועדו לשנות הקבוצה? נאדה. מקסימום הן פונות לשחקנים צעירים לעתיד או כאלה שירחיבו את הסגל, אלא אם כן המצוקה ממש חמורה, כמו במילאן. תחת זאת, במקום לאוורר את הסגל, יוסי מזרחי העמיס עוד שלושה ברזילאים, שאין להם סיכוי להיקלט ולהוכיח את עצמם עד לסיום העונה. בית"ר ממשיכה להחליף זרים מבלי להבין כמה פרק זמן של הקליטה הוא חשוב. במיוחד באווירה שבה כולם צוחקים על סגן מלך השערים בברזיל, ומצפים שהוא יקרע רשתות תוך שבוע.

זוכרים כמה זמן לקח לרונאלדיניו להילקט באירופה, או כמה זמן לקח ליוסי בניון שלנו לעשות זאת? סביר להניח שבניון לא היה מצליח בספרד באווירה כזאת, בחוסר סבלנות כזה, עם מאמנים שמחליפים אותך כל הזמן ומביאים אותך על סמך קלטות, ולא דרך צפייה פיזית בך והתרשמות אמיתית מיכולתך.

בין שלל הצרות, ליגת העל סובלת ממחסור חמור בשוערים ישראלים טובים. בחלל שבין ההצלחה של אוואט בספרד לחוסר הביטחון של אלמדון, אנו תקועים עם ניר דוידוביץ' אחד לרפואה ויותר מדי מרשל אודה וסמי אג'י. אפילו שביט אלימלך הבלתי נלאה מתחיל לגלות סימני ירידה בכושר. קשה לזהות שוער שייכנס בעתיד לנעליים של דוידוביץ' ואוואט. הכי קרוב לכך הוא אוהד כהן ממכבי פ"ת, אולי השוער הישראלי הכי טוב בליגת העל. בוגר, בשל, שולט ברחבה, יוצא היטב לכדורי גובה, מביא נקודות לקבוצות שלו, כל מה שאהבנו לומר על השוערים הישראלים מפעם. אולי אחרי שהבנו שהתחרות הארסית בין אוואט לדוידוביץ' אינה תורמת לנבחרת וגורמת לשניים להסתכסך עם המאמן ברגע שזה מעדיף את הצ'ילבה, מה רע להמר על אוהד כהן? גם גיבוי מצוין וגם אות הערכה על היכולת בליגה.

שום נגד הנהלת הפועל ת"א:

בסופו של יום, למרות החיבוק החם שהוא קיבל מחלק ניכר מתקשורת הספורט, יצחק שום הפסיד במערכה התקשורתית מול מסך הברזל של הנהלת הפועל ת"א. טון קאנן, שהיה בסרט הזה עם בית"ר ירושלים ומכבי ת"א, יכול לספר לו משהו חכם על ערכו של החיבוק הזה, אחרי שהכלבים מפסיקים לנבוח. גם אלי גוטמן. וגילי לנדאו.

בשוך הקרבות, שום טעה כאשר נגרר לתפקיד הקוזאק שנגזל שתפרה לכבודו התקשורת. הנהלות הליגה לא מחבבות מאמנים שמוציאים את הכביסה המלוכלכת החוצה כדי לטהר את שמם וזוכרות זאת כאשר הן באות למנות אחד כזה לעצמן. עד כמה שזה נשמע נורא, הנהלות אוהבות מאמנים צייתנים, בעיקר בימינו. לא כאלה עם חבר פרשן, שעוקץ אותם מתחת לחגורה תחת כל עץ רענן מבלי להבין בכלל את כמות הנזק שהוא יוצר, לא רק להווה שלו אלא גם לעתידו המקצועי. גם במקרה של שום, מאמן חשוב בכדורגל הישראלי, הציניות שוב תנצח.

תורת המוסר של התקשורת:

ככל שאמצעי התקשרות מתרבים, כך גוברת גם הצדקנות הדוחה ואיתה הצביעות והגועל. עוד בטרם נגמר המשחק, כולם כבר מתקשרים לצביקה רוזן לשאול האם טוטו תמוז יעמוד לדין על היריקה לעבר איסמאעיל עמאר ואפילו מקבלים תגובה מהעסקן. בהיעדר כדורגל טוב לדבר עליו, עיקר הדיון הספורטיבי נע בין איזה עונש אבירם ברוכיאן וליאור רפאלוב צריכים לקבל על ששיקרו ב"פרשת הקלפנים", או איך שלא קוראים לשטות הזאת (ואין משהו יותר צבוע מהעיתונאים שבאים בטענות על שקר), לבין הדיון המרתק באורך ההרחקה של קינן/דוידוביץ'/חזן. במקום לראות כדורגל, אנחנו עדים להטפות המוסר הבלתי פוסקות של מאיר איינשטיין ודומיו, שהפכו מזמן את חוויית הספורט הטהורה לקריאה בתקציר של ה"חטא ועונשו". אם תהיתם למה הכדורגל שלנו, למרות הכסף והקהל, עדיין כבוי, עצוב, עצור, מדוכא, הנה לכם עוד סיבה: זה לא משחק, אלא חממה לגידול צנונים.

"היריבה שלנו הוכיחה טוב מאוד למה היא הקבוצה המובילה בכדורגל הישראלי" (אייל לחמן, בתירוץ אופייני, אחרי ההפסד לקבוצת מרכז הטבלה של מכבי חיפה)

"אם הייתי מאמן אותם, הייתי דואג שהם יצטערו על היכולת הזאת" (שלמה שרף מסביר למאיר איינשטיין בטדי למה הוא לא מאמן יותר בליגת העל)

מכבי הרצליה – הפועל כפ"ס

ישנם שני שלבים חשובים בקבוצות שאלי אוחנה מאמן אותן: שלב ההערצה לאלי אוחנה השחקן, בו היו"ר, השחקנים והאוהדים המומים בכלל מהרעיון שהם עובדים תחת האליל ההוא מהילדות, והמציאות שלהם נמרחת בצבעי הפנטזיה וההתרגשות. ויש את השלב השני, שהוא שלב ההתפכחות, בו הרישול הטקטי, החיפוף בהגנה, המקריות בהתקפה האינדיבידואלית והבזבוז המשווע של חומר השחקנים בולטים. בבית"ר ובני יהודה זה לקח קצת יותר משנה, במכבי פ"ת שבעה מחזורים. אם כפ"ס תפסיד גם בהרצליה, גם השלב בו הטביבים שמו את הוינריות של אוחנה השחקן בחלון הראווה שלהם יסתיים.

מכבי חיפה – מכבי ת"א

ההבדל העיקרי שמפריד בין שתי הקבוצות בטבלה (מכבי ת"א שנייה, מכבי חיפה שביעית) הוא פשוט מאוד: משחק ההגנה. לא השמות שמרכיבים את העורף, שם אפילו יש למכבי חיפה יתרון קל, אלא האופן שבו ההגנה מאורגנת ומתואמת עם שאר מערכי הקבוצה. עד המחזור האחרון ספגו חרזי, אולארה, קינן, משומר, קיייסי ומגרלשוילי הכי הרבה גולים בליגה, לעומת ילדים כמו שפונגין ושטרית, ובלמים בינוניים כמו יחיאל ומרטינוביץ', ששומרים על הסדינים הכי נקיים. בסך הכל מדובר בשתי קבוצות אפורות ונטולות חן, אבל עם הבדל אחד, ששווה חמש נקודות וחמישה מקומות בטבלה.

ביום שבת, מול הפועל פ"ת, רוני לוי ניגש אולי סופסוף ללב הבעיה ועלה בהרכב לוחמני, נטול פרימדונות, שלא מאפשר ליריבה מרחב מחייה. הרכב לוחץ, מתקל, מכסח כשצריך, הרכב של קבוצה במקום השביעי, כלומר הרבה עבאס סוואן. לא מבריק, אבל מתבקש בשעה כזאת.

נכון לעכשיו, זאת גם הדרך היחידה של מכבי חיפה להרוויח בחזרה את הביטחון שאיבדה בחודשיים האחרונים ולהתחיל להתקרב למקומות שמובילים לאירופה בעונה הבאה. הרבה עבאס סוואן, מעט מסודי. קודם לא לספוג, אחר כך לחשוב איך מכריעים את המערכה. זה מכוער, נכון, אבל מי יתלונן על כך כשמהחלון רואים את מכבי ת"א האנמית במקום השני ואת בית"ר העצורה במקום הראשון.