אלימות נגד צביעות

אין אוהד כדורגל שלא הזדהה עם דקל קינן בשבת האחרונה. חיפה הייתה בפיגור 4:0, הוא זה עתה הורחק על עבירה טיפשית, והקהל העצבני כבר החל לטפס על הגדרות. בשלב הזה ההורמונים בגוף כבר החלו להשתולל. חוסר האיזון הכימי מנע ממנו חשיבה רציונלית. פתאום הוא ראה כיסא. איך אפשר לצפות מילד בן 22 שלא יעיף אותו לכל הרוחות?

כמה ימים לאחר מכן הושעה קינן לשלושה משחקים. סעיף האישום היה התנהגות בלתי הולמת. הסטנדרטים המגדירים את אותה "התנהגות הולמת" נקבעו על ידי בית הדין של ההתאחדות לכדורגל. לאוהדי הכדורגל, מתברר, יש סטנדרטים אחרים. מבחינתם, אילו קינן היה יוצא מהמגרש חפוי ראש, בהסכמה שקטה עם גורלו - אזי באמת היה מדובר בהתנהגות שאינה הולמת. התנהגות אמוציונלית מתקבלת בהבנה, זו האפטיות שאינה נסבלת. ביציעי חיפה מתלוננים כל העונה שהקבוצה משחקת בלי מוטיבציה, כך שאף אחד מהם לא העז לכעוס על קינן רק מפני שחשף את התשוקה שלו.

אבל אז התברר שהוא לא יוכל לשחק מול בית"ר. שנייה אחת של אמוציה חסרת שליטה פגעה בלב של הקבוצה, ההגנה. אתה מביט שוב ושוב בהילוכים החוזרים, הפעם לאט יותר. פתאום אתה תוהה למה שחקן מקצוען לא מסוגל לשלוט בעצביו. מדוע אדם בוגר ואחראי אינו מכבד את החלטת השופט? איך הוא מרשה לעצמו להתנהג כמו פרחח לעיני אלפי צופים באיצטדיון? לאן נעלמה האחריות הקבוצתית?

כשנשאל בעבר בובי נייט מדוע הוא צורח על השחקנים במהלך פסקי זמן כאחוז אמוק, הוא הסביר שברמת האדרנלין שבה נמצאים חניכיו הצעירים, אין אפשרות אחרת למשוך את תשומת לבם. לפי התאוריה הזו, יכול להיות שזה לא טבעי לדרוש מספורטאים צעירים לנהוג באחריות. מדובר בבחורים מלאי תשוקה, שעוסקים בפעילות גופנית אינטנסיבית. כשהגוף מוצף באנרגיות, זה לא הגיוני מבחינה פיזיולוגית לדרוש מהם שליטה עצמית. הלא גם האוהדים שביציעים צורחים באקסטזה, רוקעים ברגליהם, מנבלים את הפה. איך השחקנים, שמתרוצצים על המגרש, אמורים להישאר קרי רוח?

נדמה שהציפייה מספורטאים לשמש כמודל חברתי היא מוגזמת ומיותרת. זינאדין זידאן מעולם לא ביקש להפוך למודל לחיקוי, הוא רק רצה לשחק כדורגל. יתרה מזאת, היצר התחרותי הוא אלים בבסיסו. מי שלא רעב ונחוש מספיק, לא יכול לשרוד בעולם הספורט המקצועני. היצר התחרותי הזה הוא מה שהניע את הילדים האלה מלכתחילה.

גם אין זה הוגן להתעלם מהרקע החברתי הבעייתי שממנו רובם הגיעו. כשכרמלו אנתוני היכה באגרופו את מארדי קולינס בתגרה לפני כחודש, הוא התנהג לפי החוקים שלפיהם חונך. אל תיתן לאף אחד להפחיד אותך, תמיד תן את האגרוף האחרון. אז מה אם מיליונים רואים אותך בבית. אז מה אם תספוג קנס ועונש ההרחקה ותיצור נזק תדמיתי לליגה. העיקר ששמרת על הכבוד שלך. למי שלא יודע, זוהי התשתית המנטלית של רוב השחקנים ב-NBA. מי שזה לא נראה לו, שיראה יורוליג.

האלימות תמיד הייתה חלק בלתי נפרד מהספורט. בבייסבול האמריקאי תגרות הן עניין שבשגרה, בהוקי הן המהות של המשחק. אבל יש דרך להילחם באלימות. פוטבול, לשם המחשה, הוא ענף אגרסיבי וקשוח, אך עם מעט מאוד קטטות. אי אפשר לומר על שחקני הפוטבול שהם משחקים ללא תשוקה, אך הם מתמודדים בכבוד עם האמוציות שלהם. הסיבה לכך היא פשוטה - העונשים הנוקשים והמחמירים על עבירות האלימות. כל אגרסיביות מיותרת, unnecessary roughness, מחזירה את הקבוצה 10 יארד אחורה. גזר הדין במקרה הזה הוא מהיר, אכזרי ומוחשי, ופוגע בקבוצה באופן מיידי. אלו חוקים מחויבי המציאות, שנועדו למנוע אנרכיה. אולי זה בסדר שדקל קינן הורחק לשלושה משחקים.

בסופו של דבר, חובבי הספורט מתנהגים בצביעות. גם אם המפגש האלים בין הולנד לפורטוגל היה הדבר הכי מרגש שראינו במונדיאל האחרון, עדיין אנחנו מבקרים את האגרסיביות של השחקנים; על אף שגינינו את הנגיחה של זידאן, עדיין ברור לנו כי היא מעשה רומנטי; אנחנו מתמוגגים מהאתלטיות של שחקני ה-NBA, מהאמוציות, מהטרש-טוק, מקרבות הכבוד, אך עדיין נופתע כשהם יילכו מכות.

אלו האנרגיות שנותנות טעם למשחק. לזרוק כיסא למגרש זה רציונלי כמו להמשיך לשחק עם ראש מדמם. אז גם אם אנחנו מתאכזבים מקינן על הפעולה ההפגנתית, על חוסר האחריות הקבוצתית, על היעדר הכבוד למשחק - ידענו שזה האקט הכי אותנטי ששחקן של חיפה עשה השנה. אלו הרגעים הטהורים ביותר בספורט.