רוג'ר ואני

למרות שזהות המנצח היתה ברורה מראש, טורניר המאסטרס היה חגיגה ספורטיבית מרגשת. בסופו של דבר הגמר בין פדרר לבלייק היה סיום הולם לשמונה ימים מסחררים, ובעיקר מפנקים. מארגני המאסטרס, שעדיין חוששים לאבד את אירוח התחרות לטובת אירופה, ניסו באובססיביות להנעים את זמנם של כל המעורבים, בשאיפה להשאיר מהחוויה הסינית את הרושם החיובי המקסימלי. כתוצאה מכך כל עסקן מלוקק זכה לחנופה מופגנת, עם מרצדס מפוארת, נהג צמוד ותנאי אירוח במיטב מלונות שנחאי, וגם אנשי התקשורת פונקו בתנאים שגובלים בשוחד. מדי יום הספונסרים חילקו מתנות ייחודיות, כריכים מושקעים הוגשו לארוחת צהריים, בופה מרשים חיכה לארוחת ערב, מקררי ענק סיפקו שתייה קלה, בר פעיל הציע שתייה חריפה. סין מעולם לא נראתה זוהרת יותר.

היסודיות המקומית התגלתה במלוא אונה גם במרכז התקשורת הענקי, שהקפיד לספק כל פריט מידע. עשרות מחשבים הוצבו בכל פינה, מסכי פלאזמה חדישים שידרו כל דקת טניס, דפי סטטיסטיקה הופצו בסיום כל משחק, מסיבות עיתונאים אורגנו בסדר מופתי. והכל מוגש באהבה וביעילות על ידי מתנדבות סיניות חייכניות, שנראה כאילו מטרתן היחידה בעולם היא למלא את כל משאלותיך. בסופו של דבר, אותי באופן אישי הן הצליחו לקנות. תודה לך שנחאי, וד"ש לפיונג-לי המקסימה. נתראה בשנה הבאה.

"עוד לא הומצאו מספיק סופרלטיבים בשביל לתאר את היכולת של האיש הזה", החמיא בלייק בסיום הטורניר לאלוף פדרר. אז הנה סופרלטיב נוסף: הוא רחמן. מביך אותו לגלות כמה הוא טוב מהיריבים שלו, אז הוא משתדל שלא להשפיל אותם. לא נעים לו גם מהקהל, ששילם 100 דולר לכרטיס ומקבל גמר שנגמר תוך שעה וחצי. אז אחרי שתי מערכות קלילות הוא מוריד הילוך, אבל רק לזמן קצר. בלייק מצליח לקחת משחקון או שניים, הקהל קצת מתעורר, אבל לכולם ברור שאין פה באמת מתח או תחרות. "לא הייתי רע, אבל אין מה לעשות נגדו", אמר השחקן שמדורג רביעי בעולם, שגבר בתוך שבוע על נדאל, דוידנקו ונלבנדיאן.

"הבעיה איתו היא שאין לו שום חולשה", המשיך בלייק, "בדרך כלל אתה מקווה לתקוף לו את מכת גב היד, אבל כולכם ראיתם מה הוא עשה היום עם הבקהנד". וזה לא רק הבקהנד. הפורהנד קטלני, ההגשה דומיננטית, משחק הרשת מושלם; הוא תמיד סבלני, מגן בנחישות כשצריך, ואז עוקץ כמו דבורה. מול בלייק, כמו מול נדאל, הוא פתח חזק ולא השאיר סיכוי כבר מההתחלה. פתאום הפורהנד האימתני של האמריקני נראה עייף ולא יעיל; מכות שמול כל טניסאי אחר היו הופכות לווינרים, הוחזרו לו במלוא העוצמה. לבלייק האומלל לא נותר אלא לשלוח מבטים מתוסכלים לאחיו ביציע. "אילו רק יכולתי לשנוא את פדרר", הוא מלמל בייאוש במסיבת העיתונאים, "אבל הוא גם כל כך נחמד".

בפעם הראשונה שאנדי רודיק הגיע למסיבת העיתונאים, ההילה המכובדת של הטניס ספגה מכה לא צפויה. מוזר היה להיווכח שהצעיר המרושל שמתקרב לעברנו הוא לא אחר מאשר אחד הכוכבים הגדולים של המשחק. כשהוא לבוש בבגדי היפ הופ אופנתיים, מכסה את עיניו עם כובע מצחייה, מתהלך בכבדות של מתבגר אמריקני אופייני - רודיק נראה כמו דמות קלאסית מסרט קולג' ממוצע, ולא כאישיות ספורטיבית נערצת. בזמן שחבריו מהקולג' נמצאים בשלב בחייהם שבו הם מחפשים קריירה, אישה, רהיטים – רודיק משחק טניס על מיליון דולר. פלא שהוא לא יציב?

הדימוי של הטניסאים נשבר פעם נוספת, כשבמקרה הצטרפתי למעלית צפופה עם רפאל נדאל ושני מלוויו. לפתע הספרדי השרירי, שעל המגרש נראה כמו כוכב-על בלתי מנוצח, איבד את קור הרוח ושיחרר שיהוק קולני. כשהוא וחבריו החלו לגחך במבוכה, הכל התחבר – הם בסך הכל ילדים בן 20 בטיול למזרח.

השרירים של נדאל היו גם מקור לתקרית מביכה בין הסינים לבין הוועדה המארגנת מטעם ה-ATP. הכל החל כשעיתונאית מקומית בת 17 ביקשה להפנות שאלה למדורג 2 בעולם. אחרי שפתחה בהכרזה כי "אני כל כך מצטערת שהפסדת, אני חושבת שאתה הכי טוב בעולם", היא שאלה: "אני וחברותיי תוהות איך זה שיש לך שרירי ידיים כל כך מושלמים. הם ממש נראים כמו פופקורן!". קצין העיתונות, שזעם מהסגנון הלא מכובד של השאלה, דרש לשנות את חוקי מסיבות העיתונאים ושכל השאלות יועברו אליו מראש. הסינים נעלבו עד עמקי נשמתם. "מה רע בשאלה הזאת?", שאל אותי אחד מהם, "הוא באמת נורא שרירי".

בסופו של דבר הגזירה בוטלה, אבל הפרשייה הזו חשפה את המתח שבין המקומיים לאירופאים. מצד אחד, קשה להתנשא על מיליארד וחצי אנשים שמרכיבים אימפריה כלכלית וסוחבים עמם תרבות מפוארת של 5,000 שנה; מצד שני, הם עדיין דוחפים בגסות במטרו, יורקים לכל עבר ומשתמשים בשני מקלות כדי לאכול אורז, כך שאולי לא צריך לקבל את כל המנהגים המסורתיים שלהם כגזירה משמים.

עיתונאים, אם לא ידעתם, הם אנשים מושחתים ומפונקים. לא מגיע להם כל היחס הזה, כל התנאים הללו, כל הפינוק הזה. כמה מטרים מהם משחקים טובי הספורטאים בעולם, והם מקשקשים ביניהם בקולניות, משתעממים, אחדים אפילו נרדמו. אולי זה הייתי אני התמים, שבטורניר הראשון שלי התרגשתי מכל משחק והתנהגתי כמו אוהד נלהב ולא כאיש תקשורת שקול, אבל עצוב היה לגלות פעם נוספת – עיתונאי ספורט לא באמת אוהבים ספורט.

והיו כמובן אנדי ויוני. רק לראות את דגלי הכחול-לבן תלויים בגג האולם ריגש את הישראלים הבודדים, שבמקרה היו בשנחאי באותם ימים וזכו לראות אותם במעמד המכובד הזה. חבל ששאר הישראלים לא יכלו לצפות ברם וארליך בפעולה. לעומת זאת, מזל שאף אחד מהסינים לא הבין את קריאות ה"עידוד" שהופנו כלפי הישראלים ("תזיינו את הגויים האלה", "תכתשו אותם כמו שעשינו בלבנון"), אחרת גם את הכבוד שבהעפלה לטורניר המאסטרס היינו מאבדים.