שלב ההוכחות

תהיו ווינרים, לשם שינוי

די! לא רוצים תיקו. עידן ההפסדים בכבוד עבר מהעולם אי שם בשלהי שנות ה-70. מומחים שמלווים את הנבחרת עשרות שנים תמימי דעים: חייבים לשחק על שלוש הנקודות נגד קרואטיה (19:00, ערוץ 1)

איתן בקרמן ושלומי ברזל
15/11/2006

"לקראת המשחק ב-1960 נגד יוגוסלוויה, שהיתה אז מעצמת כדורגל גדולה, המאמן מאנדי אמר לי שיש להם את הקיצוני הכי טוב בעולם, שאף אחד עוד לא הצליח לעצור. ואז הוא נתן לי טפיחה חזקה על הגב ואמר: 'תשמע, אמציה, מהבדיקות שעשינו מתברר שאתה המגן היחיד בעולם שיודע איך לעצור אותו'. ואני בכלל הייתי בלם, אבל נתנו לנו להבין שאנחנו הולכים לנצח, עשו הכל כדי שנרגיש ככה, ואנחנו האמנו לכל מלה של המאמנים, וניצחנו".

אמציה לבקוביץ' מלווה את הכדורגל הישראלי עשרות בשנים, כשחקן (נבחרת), כמאמן (בכיר) וכאוהד (נלהב). "התקדמנו, בוודאי שהתקדמנו", הוא אומר ממרומי המבט ההיסטורי, "אנחנו עוברים שינויים בגישה, ובהתאם גם בתוצאות. בהתחלה היינו עולים למשחקים כדי 'להפסיד בכבוד'. זה נחשב הישג. אחר כך הגיעו הזמנים שהשאיפה היתה 'לא להפסיד', ואז כל תיקו נחשב הישג, ולא משנה איך שיחקנו. כשלמדנו לא להפסיד התחלנו להוציא 'תיקו מכובד', כלומר מתמודדים כשווי כוחות וזה נחשב הישג. זה בלט מאוד בקמפיין האחרון של אברהם גרנט. היום, סוף סוף, הכדורגל שלנו במצב שאפשר להתחיל לדבר על ניצחונות".

עוד בוואלה!

הכל מתחיל בעיניים: הסוד האמיתי של לאה שנירר ומיה דגן למראה צעיר

בשיתוף קליניק

זכות הבחירה

לשלמה שרף, בשלהי הקריירה שלו כמאמן הנבחרת, ולאברהם גרנט בקמפיין השני שלו, היה חלק גדול בסיום תקופה ארוכה בכדורגל הישראלי של הפסדים בכבוד. המושג הארור הזה, שליווה אותנו מרגע ההצטרפות לאירופה, הפך למוקצה. איש כבר לא יעז להשתמש בו כאן. אלא שמותו של ה"הפסד בכבוד" הוליד באותה נשימה את ה"תיקו המספק". אלון מזרחי, אדם מוחצן למדי, הקביל את קללת התיקו למעשה אוננות שאינו מסתיים בפורקן. השחתת זמן. מהלך שלא מוליד שום רגש.

אבל התיקו איננו גזרת גורל. הוא בחירה מודעת של מאמנים ושחקנים. אלה שלרוב מלהגים על כך שהשמים הם הגבול, מבטיחים שהם עולים לכל משחק במטרה לנצח, אבל לא באמת מתכוונים לכך. ה"תיקו המספק" הוא תוצאה של מערך, טקטיקה, אמביציה, יומרות, העזה וחוצפה. מאמן שמצמצם את מספר הכלים ההתקפיים והיצירתיים שלו למינימום ההכרחי, הוא שרלטן מרגע שידבר על כך שביקש לנצח. עם מה בדיוק, איך ולמה?

הדרישה לנסות לנצח כל יריבה, בעיקר בבית, משולה כאן לאיום בהתאבדות. עד כדי כך אנחנו מפחדים ללכת עד הסוף. תחת זאת אנחנו מעדיפים להמשיך לפנטז על ריק, לשאוף לחזור הביתה בשלום, להיצמד למובילות, להישאר בתמונת הסיכויים, אבל חלילה לא לקבוע אותה. לנבחרת של אברהם גרנט חסר ניצחון אחד בלבד כדי לעלות למונדיאל מהמקום הראשון בבית שלה. שלוש פעמים היא היתה יכולה להשיג אותה, שלוש פעמים נעשה צדק ספורטיבי כאשר לא השיגה אותו. אין סיבה שמישהו משמים יעזור לך אם אתה לא עוזר לעצמך.

לבקוביץ', עוזרו של המאמן עמנואל שפר בנבחרת שהגיעה למונדיאל 70', משוכנע כי "הצוות המקצועי חייב לשדר רצון חזק לנצח, זה תפקידו. צריך לדבר רק על ניצחון, לעבוד רק לכיוון הזה, לא להשמיע אף מלה על תיקו. חצי הרכב שלנו משחק בליגות הטובות באירופה, בקבוצות מצוינות, מחנכים אותם שם לנצח, ופה הם שוקעים ברגשי נחיתות ואומרים שתיקו זו תוצאה טובה?".

זכות הצעקה

הסירוס הזה מאיים להימשך גם בעידן קשטן. ברור שהוא לא ירצה לרדת מהרף שהציב גרנט, אבל השאלה הגדולה היא עד כמה הוא מוכן להסתכן כדי לעבור אותו. השבוע ראינו באימונים איך השחקנים, כמו חיילים טובים, מחכים להוראות המדויקות שלו. אבל אחד כמו עמית בן שושן, שהסביר אחרי התיקו ברוסיה כי "לא צריך להיות טמעאים", חייב לשמוע מהמאמן שלו שכאן בדיוק הוא טועה. חייבים להיות טמעאים. בנבחרת הצעירה של גיא לוי אף אחד לא עשה הנחות לבן שושן בעניין הזה, והמסע הקסום הסתיים עם כרטיס לאליפות אירופה 2007 על חשבון צרפת.

"כששחקן ישראלי אומר שתיקו זה מספיק ואסור לנו להיות חזירים", אומר יהודה שנער, מומחה לווינריות, "זה מראה משהו על התרבות שלנו. מנסים להנמיך ציפיות, כדי שלא לאכזב, במקום לבנות ציפיות ולעמוד בהן. אם לפני המשחק הם מדברים על תיקו, הם לא מתנהגים על פי הבסיס של הווינריות".

ובהקשר הזה, קשה להחמיץ את הפער בין שתי הצהרות של דודו אוואט מהשבועות האחרונים. האחת בישרה שייתכן כי הוא השוער הטוב בעולם, השנייה, עם הצטרפותו למחנה האימונים של הנבחרת, היתה "באנו לנצח, אבל תיקו לא יהיה רע". למה "אבל"? מישהו באמת חשב שתיקו תהיה תוצאה מבישה? מה היה רע אם אוואט היה מסתפק ב"באנו לנצח, נקודה"?

האם הנמכת הציפיות של אוואט ושל מיכאל זנדברג, ש"לא רוצה להיות חזיר", נובעת רק מטעמי צניעות או גם משקפת את מדד הציפיות האמיתי בנבחרת? המאמן דרור קשטן אמנם מתלהט בנאומי "טוב למות בעד ארצנו", אבל נאומים כאלה יפים גם למשחקי בונקר. אתמול במסיבת העיתונאים הוא כבר הצהיר בבהירות כי "המוטו שלי זה לנצח". השאלה היא רק כמה מסתכנים בשביל זה.

הזכות לנצח

לפי ההרכב המסתמן, קשטן לא בחר בוורסיה התקפית. שלושה קשרים מתמחי הגנה, אלברמן, באדיר וטל, ואיתם זנדברג, הם הצהרת כוונות די ברורה על הדגשים במשחק: לפני חוליית ההגנה יוצב קו ביצורים קדמי, שיינסה לבלום את הקרואטים באמצע, לשחרר את בניון וקולאוטי להתקפות-נגד זריזות ולהצטרף אליהם כגל שני.

קשטן בחר את ההרכב הכי פיסי שעומד לרשותו. המסר במערך שלו הוא: היכונו למלחמת חפירות. זו אסטרטגיה שמקטינה את מידת הסיכון, ואם היא תוליד תוצאת תיקו, קשטן יוגדר במהרה כאברם מס' 2. הנבחרת שלו הסתפקה בניצחונות קלושים במשחקי הפתיחה, היתה קרובה להפסד ברוסיה, ואם תיתפש כהגנתית בתיקו עם קרואטיה, תאבד הרבה מאהדת הקהל.

אנחנו נשפוט אותו על פי ההרכב. ה-11 שיציב הערב נגד קרואטיה לא ישאירו מקום לספק. כל מה שיאמר אחר כך יהיה תירוץ. אנחנו נספור לו את כמות הפנטזיסטים בהרכב. אם השחקנים היצירתיים ב-11 של קשטן יהיו רק זנדברג, בניון וקולאוטי, אל תאמינו לו כשיאמר שעשה הכל לנצח. אם יגיב רק לאחר פיגור, אל תאמינו לו כשיאמר שהלך על שלוש נקודות. אם בשירת ההמנון תראו במרכז המגרש לצד בניון, זנדברג וקולאוטי גם את בן שושן או תמוז, אל תחכו שקשטן יאמר שעשה הכל כדי לנצח. תאמינו לו מהדקה הראשונה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully