מתי קשטן יקים להקה?

דמיינו הרכב מוזיקלי שמונהג על ידי דרור קשטן. ארבעה כסופי שיער כפר-סבאים ישובים במרכזו של חדר מהודר, פורטים בנועם צלילים קלאסיים ענוגים מכלי המיתר שבידיהם, מכחכחים בנימוס בגרונם בין סונטה לרסיטל. קשטן, שגם בסביבתם העצורה של הנגנים ייחשב למופנם שבחבורה, יופקד על הקונטרבס. "הסוד ברביעיית כלי מיתר הוא התיאום המושלם בין חברי הקבוצה", הוא יאמר בלקוניות מדי חזרה, "בחורים, התזמורת היא מעל לכל".

עכשיו דמיינו אילו ביקורות היה סופג מאמן נבחרת ישראל לו היה אוחז בגיטרה חשמלית במועדונים אפופי עשן ומפזז לצלילי שירי מחאה רועשים, כפי שנוהגת לעשות להקתו של סלאבן ביליץ', מאמן נבחרת קרואטיה. ההבדלים המהותיים בין מאמני שתי הנבחרות חושפים מימד שהוא מעבר לטעם מוזיקלי שונה. ביליץ' הוא נציג הדור החדש, קשטן הוא העדות הכי בולטת לשמרנות הבלתי מוסברת של הכדורגל הישראלי.

אומנם קשטן הוא נושא הדגל של התופעה, אבל גם הממסד, האוהדים והתקשורת המקומיים אינם מוכנים לסבול קמצוץ של פרובוקטיביות ממי שאמור למלא "תפקיד ממלכתי" כמו מאמן, גם אם הוא חלק מחוויה אמוציונלית כמו כדורגל. עם כל הכבוד ליומרות המודרניות של הכדורגל הישראלי, מתברר שאנחנו עדיין מעריצים את השמרנות הקשטנית, הולכים אחריה בעיניים עצומות, וכל דבר מלבדה נתפש כחוסר בגרות והיעדר רצינות. למה?

אלי אוחנה הוא הדבר הכי קרוב לרוקנ'רול שהיה לנו בכדורגל בשנים האחרונות. יש לו את המראה הנכון, ביטחון עצמי מופרז, סגנון דיבור בוטה ויהיר ואמונה בכדורגל התקפי ואטרקטיבי. לצערו, אלו בדיוק כל הסיבות שימנעו ממנו להתמנות למאמן הלאומי. בינינו, אי אפשר באמת לסמוך על הרוקיסטים האלה. רק בימים אלה, כששיערו מאפיר ומשקפיים כסופים מעטרים את פניו, הוא מתחיל לזכות בכבוד הראוי לו כאיש מקצוע.

"זה באמת מפתיע שאין לגיטימציה לחשיבה חדשנית בכדורגל שלנו", אומר הסוציולוג אמיר בן פורת, "הכל מתחיל בהתאחדות לכדורגל, הגוף העתיק שאמון על ניהול הענף, שנגוע באותם אלמנטים ארכאיים שאפיינו אותנו מקום המדינה". ואכן, מבנה החברות בהתאחדות לא השתנה במשך שנים, דרך קבלת ההחלטות עדיין נעשית דרך המרכזים, וספק רב אם איצ'ה מנחם, נציג העסקנות הוותיקה, הוא האישיות שיכולה לסחוב אותנו לעבר המהפכה הנדרשת. "תחשוב על הרפורמה שקלינסמן עשה בנבחרת גרמניה", מזכיר בן פורת, "אם מישהו היה מנסה לעשות בישראל דבר דומה, היו אוכלים אותו".

נקודת הבסיס היא שהכדורגלן הישראלי הוא כישרוני אך לוקה בפרחחות פרועה ומזיקה, וכדי למצות ממנו את המיטב יש לייצב אותו ולכפות עליו מרות וסדר. זו הסיבה שבגינה הביאו כמאמן זר דווקא את ריצ'רד נילסן, הדני השמרן שאמור היה להקנות לנבחרת ערכים אירופיים קלאסיים כמו נימוס, משחק מאורגן ומשמעת טקטית. "הבעיה היא שהדרישות האלה מנוגדות לאופי של הכדורגלן הישראלי בפרט והכדורגל בכלל", טוען בן פורת, "כדורגל זה קודם כל משחק, אירוע שמח ואמוציונלי, והשמרנות הזאת כלל אינה מאפיינת את הדור הצעיר שלנו".

לא רק הממסד, גם הקהל הישראלי נוהג לגלות חוסר סבלנות כלפי אורח חיים שובב מצד הכדורגלנים. מיכאל זנדברג, לדוגמה, שבעוונותיו נהג להתגאות בחיבתו לחיי הלילה התל אביביים, סבל תקופה ארוכה מתדמית של "בליין", גם כשהיכולת שלו על הדשא הייתה משביעת רצון מבחינה מקצועית. טון קאנן סבל ממראהו הראוותני, ששידר לישראלים חוסר רצינות. הרגלי הבילוי של פביאני ופרננדס מביאים ליצירת קוד אתי חדש בירושלים. מי החליט שאסור לבלות בין הגילאים 18 ל-32, השנים התוססות ביותר בחייו של כל גבר, ובמקרה גם שנות הקריירה של הכדורגלן המקצועני הממוצע?

מתברר שבאירופה, אותו מודל נערץ שאנחנו מנסים לחקות, החוקים הרבה פחות נוקשים. "הכל פה יותר חופשי", סיפר בשבוע שעבר דודו אוואט על המציאות בלה קורוניה, "שחקנים מדברים בפלאפון בחדר ההלבשה, לא משנה לאף אחד אם אתה שומע מוזיקה באוזניות לפני האימון, העיקר שבמשחק ובאימון תיתן מאה אחוז". אצל קשטן זה לא היה עובר. מתנגדיו מזכירים איך במהלך אימוני הנבחרת באמסטרדם הוא סירב לשחרר את שחקניו להופעה של מדונה, בהחלטה שחשפה נוקשות מיותרת וחוסר גמישות מחשבתית. לטענתם, אותן תכונות פוגעות בו גם בצד המקצועי כמאמן.

שלמה שרף זכור כמאמן שדוגל במשחק התקפי ודינמי, אבל לצד הצגות מהנות, הנבחרת שלו ספגה גם תבוסות מביכות. אברהם גרנט היה טקטיקן מיושן ומשעמם, אבל הקבוצה שלו הראתה הרבה אופי וסירבה להפסיד. בינתיים קשטן מסתמן כשילוב של שני קודמיו. הוא אומנם הצעיר את הסגל, אבל הכדורגל עדיין רחוק מלהיות עליז. שחקניו מראים הרבה התלהבות, אבל הוא מקפיד להישאר מחמיר פנים על הקווים. בסופו של דבר, הכל קם ונופל על מבחן התוצאה. רק אחרי המשחק מול קרואטיה תתברר מידת היעילות של הקשיחות הקשטנית מול המתירנות הביליצ'ית. אז גם עשויה להתברר גם התשובה לסוגיה מוזיקלית נושנה – מה עדיף, רוק או קלאסי?