גולדן דון

באו: פטריק אובריאנט (בחירה תשיעית בדראפט), דוואן וגנר (שחקן חופשי), קית' מקלאוד ואנדרה אוונס (בטרייד מיוטה), אנתוני רוברסון (שחקן חופשי מממפיס).

הלכו: דרק פישר (בטרייד ליוטה), וויל ביינום (שוחרר ונחת במזרח התיכון), קלברט צ'ייני (שוחרר).

חמישייה: בארון דייויס, ג'ייסון ריצ'ארדסון, מיקאל פייטרוס, מייק דאנליבי, טרוי מרפי.

ספסל: מונטה אליס, וגנר, אנדריס ביידרינס, מקלאוד, אובריאנט, אנתוני רוברסון, מט בארנס, אייק דיוגו, אדונל פויל, זרקו צ'ברפרקה.

מאמן: דון נלסון (עונתו הראשונה במועדון בקדנציה הנוכחית).

מאזן העונה שעברה: 34 ניצחונות ו-48 הפסדים (מקום 13 במערב).

אולם: אוקלנד ארינה (19,596 מקומות).

גולדן סטייט פתחה את העונה עם ציפיה ומטרה ברורה - לקטוע את בצורת הפלייאוף הארוכה בליגה, שעמדה אז על 11 שנה. הקבוצה של בארון דייויס וג'ייסון ריצ'ארדסון סיימה את 2004/5 בריצה מטורפת, וחשבה גבוה. החודשים הראשונים של העונה היו לא רעים, אבל המומנטום נעצר, והיחסים העכורים בין המאמן מייק מונטגומרי והשחקנים שלו, במיוחד אמור הדבר לגבי דייויס, פירקה את הקבוצה מבפנים. כבר בפגרת האולסטאר יצאו הלוחמים מהמירוץ לפלייאוף, וכריס מאלין סיים את העונה עם הבטחה שיהיו שינויים.

בארון לא נתן את העונה שציפו ממנו, כשקלע רק 17.9 נקודות ב-38.9 אחוזים מהשדה, כשגם מהעונשין הוא לא מבריק עם 67.5. הבעיה שלו הייתה בחירת זריקות לקויה (6 שלשות למשחק ב-31.5 אחוזי דיוק) ונטייה להחזיק בכדור יתר על המידה, אבל גם ביכולת כזו הכשרון של דייויס איפשר לו להגיע לסך של 8.9 אסיסטים בממוצע (מקום שני בליגה). אבל החוזה שלו וההיסטוריה רצופת הפציעות בגב בקרסוליים (54 במשחקים ב-2005/6, אחרי 36 ב-2004/5) לא איפשרו למאלין למצוא קונה. הכוכב השני, ג'יי ריץ', היה נקודת האור היחידה בחושך של גולדן סטייט, ומקומו בקבוצה היה מובטח אחרי שהתקדם צעד נוסף קדימה בדרך לעונתו הטובה בקריירה, עם 23.2 נקודות למשחק, לא מעט בזכות ידית משופרת מאחורי הקשת (2.4 הפצצות מרחוק ב-38.4 אחוזים).

מי שאיכזבו קשות הם מייק דאנליבי מיקאל פייטרוס. שאחרי שקיבל צ'ק בסך 45 מיליון דולר בקיץ שעבר, התפנה דאנליבי ג'וניור להוכיח שמה שראינו ממנו אשתקד לא היה צעד נוסף בדרך לשיפור, אלא ייתכן והיה ביכולת השיא שלו. הממוצעים שלו היו דלים ושיקפו את האנמיות הכללית שלו - 11.5 נקודות ב-40.6 אחוזים מהשדה ו-28.5 מהשלוש. וזה מבלי להזכיר את החורים בהגנה שהוא אוהב להשאיר מדי התקפה. אז מי בדיוק ירצה שחקן כזה? פייטרוס, בתורו, קלע רק קצת פחות גרוע (9.3 נקודות ב-40.4 אחוז מהשדה ו-31.8 מהשלוש), לא סיפק את התרומה בשאר האספקטים של המשחק, ולכן הפך מיותר. העובדה שהוא עדיין בחוזה הרוקי שלו ובעל תווית של "פוטנציאל" גרמה לג'נרל מנג'ר לחפש ולכלול אותו בטרייד יחד עם אחד השחקנים בעלי החוזים הכבדים שלו, ומשזה לא צלח, לא הייתה סיבה לוותר עליו סתם כך.

טרוי מרפי דווקא עשה את שלו עם דאבל דאבל של 14 ו-10, ועוד באחוזים משופרים מהעונות הקודמות, וזו בדיוק הסיבה שהוא נכנס לקיץ כסחורה החמה ביותר של הקבוצה בשוק ההעברות, כי בו הייתה התעניינות. אבל ההיצע היה דל מכיוון שגם הוא מגיע עם תג מחיר של 50 מיליון דולר, ואף אחת מהשמועות לא התממשה. הרוקיס אייק דיוגו ומונטה אליס הראו ניצוצות, והשחקן היחידי ממנו הצליח מאלין להיפטר היה דרק פישר, שלקח את החוזה שלו ליוטה אחרי עונה לא רעה, והביא בתמורה קית' מקלאוד ואנדרה אוונס (דווין בראון שוחרר מיד), כשהראשון אמור להשתלב ברוטציה.

לאור מציאות עגומה זו, נאלץ מאלין לחזור בו ממילתו ולפטר את המאמן מונטגומרי, שזכה לחיצי ביקורת בלתי פוסקים מבחוץ (התקשורת) ומבפנים (השחקנים). אבל ההחלטה לא הגיעה לפני שלמאלין היה ברור שיש לו מחליף ראוי, אחד בשם דון נלסון. נלסון בילה עונות יפות בגולדן סטייט, והיה האחרון להוליך את הקבוצה לפלייאוף, אי שם ב-1994. אבל שנה מאוחר יותר הוא הסתכסך עם הכוכב הצעיר כריס וובר, שלח אותו בטרייד לוושינגטון בתמורה לטום גוגליוטה, מהלך שהתפקשקש לכל הכיוונים והוביל בסופו של דבר לפיטורין. אבל זה לא הסתיים בכך, שכן נלסון והבעלים כריס כהן נכנסו לקרב משפטי מלוכלך ביותר, שהסתיים רק לאחרונה לזכותו של המאמן.

השניים הסכימו לשכוח מהעבר ולהתמקד בפוטנציאל להוציא את המועדון מהקנטים, להתחיל לנצל את הכשרון בסגל, והכי חשוב - לחזור לפלייאוף.

מדד הכיף:

חפשו במילון את המילה "כיף" ותראו תמונה של דון נלסון. המדען המשוגע שהביא את בשורת הכדורסל הנמוך לליגה אי שם בשנות ה-90, ושיכלל אותו בדאלאס בשנים האחרונות. כבר מההתחלה היה ברור שמרפי יוסט לעמדת הסנטר, שם יוכל לעשות בדיוק את מה שנלי אוהב שהסנטרים שלו עושים - זורקים מבחוץ. למרפי יד לא רעה בכלל משלוש, עם 34.7 אחוזים לאורך הקריירה. במחנה האימונים כבר יש מי שאומר שהחופש שמקבל השחקן מעורר אותו לקפוץ עם יותר מרץ לריבאונדים, ואלו חדשות טובות לאוהדים השרופים מאוקלנד.

חדשות פחות טובות מגיעות מגזרת הפאוור פורוורד, אותה מאייש דאנליבי האנמי, שלא מתבייש להגיד שבשבועיים תחת נלסון למד יותר מאשר בשלוש שנים בליגה, ונשמע מוכן ומזומן לגרום ללא מעט מקטרגים לבלוע את המקלדת. הג'וב שלו יהיה פוינט פורוורד, והמשחק של הווריורס אמור להפוך למגוון, מאוזן ומסוכן בהרבה, על ידי כך שדייויס יחזיק פחות בכדור וישמש לעיתים יותר קרובות כמה שהאמריקאים מכנים "אוף גארד", הגארד שנע בחופשיות בלי כדור, להבדיל מהרכז שמנהל את המשחק. אפילו אם זה יעבוד בהתקפה, קשה לראות איך מאצ' אפים של דאנליבי מול חבר'ה כמו קווין גארנט או אלטון בראנד יניבו פירות אם אפילו מול האל הרינגטונים והזאק רנדולפים של הליגה יש פוטנציאל למבוכה גדולה.

וכמובן שאי אפשר לשכוח את ריצ'ארדסון, שחקן סופר מלהיב עם ניתור אנכי בלתי רגיל. זוכה לשעבר בתחרות ההטבעות מתעופף לדאנקים מרהיבים, רץ למתפרצות כמו סילון, ונכנס לרשימות ההיילייטס על בסיס שבועי.

מסקנות מכשלון ארה"ב במונדובאסקט:

הכדורסל של נלי הוא מוכר וידוע, והתרומה שלו מתועדת היטב עם שלושה פסלונים של תואר מאמן העונה. הוא עודד את מנוט בול הענק לזרוק שלשות הרבה לפני שתיאודורס פפאלוקאס עשה בית ספר לאמריקאים. ולכן הוא מגיע מצויד העונה עם משהו שמאמני נבחרת רבים איבדו מהר מאוד, להבדיל ממייק ששבסקי, למרות הטעויות הרבות מספור שלו - ומדובר כמובן בכבוד. כמחנה האימונים כבר רואים ושומעים שהשחקנים מקשיבים לו, מאמינים בו, ועושים את מה שהוא מבקש מהם מתוך ידיעה שהבוס יודע על מה הוא מדבר.

מועמד לפריצה:

בסמול יפתח עוד אחד עם הרבה מה להוכיח, פייטרוס, שהתחבב במהירות על הקואץ', שיודע להוציא משחקנים אתלטים וחזקים כמו הצרפתי הנ"ל את המקסימום. בעונות קודמות קיבל פייטרוס שבחים רבים על ההגנה שלו, שמבוססת על כוח רב (שמענו לא מעט השוואות לארטסט), בשילוב מיקום ותנועה נכונה (אם תרצו, כמו ברוס בואן). היו מי שהימרו שמדובר בזוכה עתידי בתואר שחקן ההגנה של השנה, אבל כל עוד הוא לא מצליח להישאר על המגרש בגלל יכולת דלה בהתקפה, ומסביבו משחקים שוטרי תנועה, יהיה לו קשה להתבלט. אבל מכיוון שאת העונה הוא מתחיל עם אמון מלא מהמאמן, כדאי לו לקחת את ההזדמנות בשתי ידיים.

מועמד לדעיכה:

קשה להאמין עד כמה נמוך יכול לדעוך דאנליבי, אבל ייתכן כי נגלה זאת כבר העונה. אם זה יהיה המצב, צפו לטרייד שיאחד אותו עם האב בקליפרס. מועמדים נוספים לדעיכה הם שחקן השנה השנייה, אייק דיוגו, והסנטר הוותיק וחסר הכשרון, אדונל פויל, שאם לשפוט ממשחקי קדם העונה לא יקבלו יותר מדי דקות משחק, כאשר ביידרינס ואובריאנט הם אלו שזוכים בינתיים לקרדיט מהמאמן.

תסריט אופטימי:

בארון חוזר ליכולת מלפני שלוש שנים, אז נבחר באתרים אמריקאים כ-MVP של הרבע הראשון של העונה. מבולי השלשות נפסקים, האימונים האינטנסיביים של המאמן על זריקות העונשין עושים את שלהם, והרכז מתחיל לחפש את הטבעת עם יותר ויותר בטחון. עונה גדולה של 20 ו-10 אסיסטים סוחפת את הלוחמים ל-46-48 ניצחונות, ונלסון שובר את בצורת הפלייאוף עם מקומות 5-6 במערב.

תסריט פסימי:

דייויס שוב נפצע, ריצ'ארדסון מתקשה להתאושש מהניתוח שעבר הקיץ בברך, הבלגאן והחורים בהגנה חוגגים, והקבוצה מוותרת על הפלייאוף מעט אחרי פגרת האולסטאר. מאלין ונלי מתיישבים כדי לרקוח טריידים שישנו את פני הקבוצה.

תחזית:

קשה לעבדכם הנאמן להמר נגד נלסון, גם במערב הפרוע בו יש כ-12 קבוצות ששוות פלייאוף. בארון ייתן עונת שיא, ריצ'ארדסון ימשיך בשלו, הניסויים של קואץ' עם מרפי בסנטר ישגעו את ההגנות ויכריחו את המאמנים היריבים לחפש מאצ' אפים הגיוניים יותר, והלוחמים יתפסו בסופו של דבר את אחד משני המקומות האחרונים בפלייאוף.