האבסורד של מסי

"לא לא לא, הוא בחיים לא יהיה כמו מראדונה", אמר לי השבוע בנחרצות ידידי הארגנטינאי חורחה בוראצ'גה בעודנו צופים בלאו מסי ממשיך לחורר רשתות ללא רחמים. אומנם חורחה ידוע בנטיותיו הסנטימנטליות, אבל כיצד ידידי מעז לבטל את הישגיו של מסי בכזו קלות? "מה עוד הוא צריך לעשות כדי שתסכים להשוות אותו לאגדת ילדותך מראדונה?", שאלתי בתמיהה, "כמה שערים הוא עוד יצטרך לכבוש בשביל לעמוד בשורה אחת לצד אלילך דייגו? האם לא מספיק שהוא מעמיד ממוצע של 45 גולים לעונה בחמש העונות האחרונות? האם הזכיות באליפויות ספרד ובאליפויות אירופה אינן מרשימות אותך? עד מתי הוא ימשיך לחלוף על פני מגנים בקלילות שערורייתית, לחשוף עליונות על כל שאר 21 בני האנוש שלצדו על המגרש, ועדיין להתקבל על ידיך בהסתייגות? מתי תניח לילד, למען השם?".

חובבי הכדורגל כבר מאסו בהשוואות בין מסי למראדונה, אבל עבור ארגנטינאים זו סוגיה הלכתית, וככזו חורחה דן בה בכובד ראש. ברגע אחד פניו הרצינו. "קודם כל, הוא כבר לא ילד. וחוץ מזה, לעולם לא תבין אותנו", אמר לי בוראצ'גה בעודו לוגם לעצמו מאטה בבומביז'ה, "מה לעשות שבארגנטינה יש סטנדרטים גבוהים מהכדורגלנים? אילו היה פורטוגלי, אוהדיו היו מסתפקים בג'ל בשיער, גבות מרוטות וריבועים בבטן, אבל אצלנו דורשים יותר".

"ומה תאמר על הקפצת הכדור מעל אלמוניה השבוע?", אני שואל, "הרי היא הייתה אלגנטית ומרשימה ונעשתה בקלילות כמעט מקוממת!". חורחה נותר אדיש. "כבר ראינו את אגוארו מבצע הקפצות יפות יותר, כבר ראינו את היגואין מתנהל באותו קור רוח מול השער", אמר. "אבל ודאי תסכים שההקפצה הזו הייתה קסומה במיוחד", התעקשתי, "עדינה, מדויקת וקטלנית להפליא, וכל זאת במשחק בינוני של הילד, מול קבוצה שנחשבת למבריקה ביותר בליגה הקשה באירופה. תן כבוד".

"זה עתה חשפת שאינך מבין ולו קמצוץ מדבריי", הסביר חורחה, "הלא רק מכיוון שאני נותן לו כבוד אני דורש ממנו יותר! זה אולי יישמע לך אירוני, אבל העקביות של מסי והיכולת המדהימה שלו מתקבלות אצלנו בטבעיות. אף אחד מאיתנו לא מפקפק ביכולותיו ככדורגלן, ולעולם לא תשמע אותי אומר עליו מילה רעה, אבל בשלב הזה של הקריירה שלו אנחנו מסרבים להתרגש מעוד שלושער שלו בעוד ניצחון מוחץ של ברצלונה. הציפיות שלנו הן שונות, אנחנו רגילים לאלילים עם סטנדרטים אחרים".

בכל הנוגע לכדורגל אין טעם לחפש היגיון בארגנטינאים, אבל זו כבר נשמעה פרובוקציה מקוממת. "אולי מספיק כבר עם אובססיית מראדונה?", שאלתי בכעס, "אתם רוצים שגם מסי יסניף קוקה, יירה בעיתונאים ושיהיה מטורף פסיכוטי? מרגיז אתכם שהוא הוגן וחביב? קריטי עבורכם שכוכב יהיה נרקיסיסט חולני וחסר מודעות?".

"תתפלא", הוא אומר, "אבל ישנן לא מעט סיבות שלא להתלהב ממסי. יש מי שסולד מברצלונה, יש מי שסולד מהפסטיבל סביבו, ויש אותנו, המבוגרים הסנטימנטליים, שפשוט מתקוממים מההשוואה שלו לדייגיטו". עוד לפני שהספקתי להגיב חורחה נעמד בהפגנתיות, עטף סביב צווארו צעיף של האלביסלסטה, וכמו זקן נרגן נענע את ראשו בכעס והניף יד בביטול. "עזוב, הוא בחיים לא יהיה כמו דייגו", אמר, ולא יסף.

אפשר להבין את האמוציונליות של בורוצ'אגה. הלא כשמראדונה היה בשיאו, לפני 25 שנה, חורחה ואני היינו צעירים בהרבה, נרגשים ונסערים מכל מהלך כדורגל. חוויית הסגידה לדייגו הייתה כל כך ראשונית ותמימה, שלחלקנו קשה להודות שיש מישהו שמתעלה עליו. לא נתפלא אם בעוד 30 שנה, כשיקום פנומן חדש, הילדים של היום יסרבו להכיר בו, ויתעקשו בפני בניהם הצעירים ש"לא היה ולא יהיה כמו מסי".

"אבל זו לא רק הערגה הנוסטלגית לימים ההם, יש לנו גם סיבות אובייקטיביות", מסביר בורוצ'אגה, "מראדונה לא רק שזכה במונדיאל, אלא עשה את זה לבד. ב-86 הוא עבר את כל המגרש בעצמו, ב-90 הוא סחב את חבריו לגמר רק בכוח הכריזמה. דייגו היה מנהיג סמכותי ונערץ, מסי הוא רק חוליה במכונה. זו הבעיה הכי גדולה בהכרה בגדולתו של מסי, העובדה שהוא משחק באחת מקבוצות הכדורגל הטובות בכל הזמנים. הוא לא המנהיג של ברצלונה, הוא רק המוציא לפועל שלה. זה לא מעט, אבל זה לא מספיק".

"הומברה, זה כבר לא הוגן", אמרתי, "האם זהו חטאו, העובדה שהוא משחק בבארסה? האם בגלל שהוא מוקף בכישרון אפשר לבטל 225 שערים בחמש עונות? רק הזכייה ב-86, זה כל ההבדל? האם זו אשמתו של מסי שבמונדיאל האחרון, בהזדמנות הענקית שהייתה לו, נבחרתו הונהגה על ידי מאמן מוגבל עם אישיות מפוקפקת? וכמובן, לא נזכיר שמות".

"של סטופקסיך מעל רגליך כשאתה מדבר על הגדול מכולם", הגיב חורחה, "מראדונה לקח מונדיאל עם ולדאנו ורוג'רי, בעוד מסי קרס כשלצדו טבז והיגואין. עכשיו הוא פורח לצד צ'אבי ואינייסטה, שני אלופי עולם שהיו ראויים לא פחות ממנו לתואר שחקן השנה. כדי לבחון את גדולתו ההיסטורית של מסי, המבחן המתבקש הוא רק אחד: כיצד הוא מתפקד מחוץ לקאמפ נואו? האם גם בקבוצה שלא בנויה בצורה מושלמת, שלא נהנית משיטת משחק אופטימלית למידותיו, הוא יוכל להבקיע 50 גולים בעונה? מי עושה את מי: מסי את ברצלונה, או ברצלונה את מסי?

"ראינו כבר לא מעט כוכבים שברצלונה הוציאה מהם את המיטב, אך מחוצה לה התקשו להגיע לאותם שיאים", המשיך סניור חורחה, "ראינו כבר את רונאלדיניו פורח בבארסה ונובל בקבוצות נורמליות, סמואל אטו אולי מצליח באינטר אבל רחוק מלהיות מכונת השערים מקאמפ נואו, וכמובן לא נשכח את פרנק רייקארד, שנחשב לגאון מקצועי כשאימן את פרויקט הכדורגל המצליח בעולם, אבל חזר לפרופורציות כשאימן בקבוצת כדורגל סטנדרטית. לא נתפלא אם גם גווארדיולה יתגלה כמאמן מוגבל אם יידרש לעבוד במועדונים סטנדרטיים כמו ליברפול או ולנסיה, או בכל קבוצה אחרת שלא יכולה להרשות לעצמה לצרף בפגרה את וייה, זלאטן או אלבס. בחייך, אפילו פדרו כובש 30 גולים בעונה כשהוא משחק בבארסה. זאת לא חוכמה".

"טרנקילה חורחה", ביקשתי ממנו, "רצף הטיעונים הלוגיים הללו פוגעים באמינות שלך, ויהיו עוד כאלה שיחשדו שאתה סתם דמות בדיונית, שנועדה לייצג את האלטר אגו של הכותב".

"אין פה ניסיון לפקפק בגדולתם של ברצלונה או של מסי, אבל גם הוא יודע שכרגע המורשת שלו אינה משתווה לזו של אלילו", סיכם בורוצ'אגה, והפנה אותי למקורות. "לפני המונדיאל מסי הודה ש'כדי להיכנס להיסטוריה עליי לזכות בגביע העולמי', וגם השנה הוא סיפר ש'החלום הגדול שלי זה להצעיד את ארגנטינה לזכייה בקופה אמריקה מול האוהדים שלנו בבית'. אז אולי כבר השלמנו עם העובדה שהוא לא יוכל להתמודד על המימדים המיתיים של מראדונה, אבל גם מסי יודע שעד שהוא לא ישלים את האתגרים הספורטיביים הללו, הוא יישאר בסטנדרטים של שאר הכוכבים שאנחנו מייצרים, ולא אליל. ואנחנו, שמעריצים אותו ורוצים בטובתו, רק מחכים לראות אותו פורח גם מחוץ לברצלונה, כדי שנדע להעריך את עוצמתו האמיתית, כדי שנדע שהוא לא רק שחקן מצוין. יחד עם ספרי ההיסטוריה, נמשיך לחכות לקיץ".