מה מלחיץ את רפא? בלוג רולאן גארוס

זה קרה מעט אחרי שאיבן ליוביצ'יץ' השיג שבירה ורגע לפני שהוא עלה ל-3:4 במערכה הראשונה. רפאל נדאל טפח על פניו בתסכול (ראו תמונה למטה) ושיחרר אנחת תסכול שהביעה דבר אחד: יאוש. זו הייתה שפת גוף שלא הייתה נחלתו של הפנומן הספרדי מאז פרץ לתודעה אי שם בשנת 2003 ובטח לא במסגרת הרולאן גארוס, בו זכה שש פעמים מתוך שבע התחרויות בהן השתתף. אמנם נדאל ניצח את ליוביצ'יץ' ואפילו די בקלות, אבל בינתיים, אפשר כבר לומר שהשנה זה לא אותו נדאל. לא מבחינת היכולת, שגררה אותו לראשונה בקריירה לחמש מערכות ברולאן גארוס ועוד בסיבוב הראשון, וגם לא מבחינת הביטחון העצמי שהוא מקרין כלפי חוץ, כשבקושי שומעים את קריאות ה"ואמוס" המפורסמות עם הרמת הברך כלפי הבטן.

ההסבר המתבקש הוא כמובן פסיכולוגי, והוא זה שהופך את הסיפור הזה לענק. מדהים לראות שגם אחד מהספורטאים הווינרים שהענף הזה ואולי הספורט העולמי בכלל ידע, מושפע כל כך מאובדן העליונות שלו. אין ספק שארבעת ההפסדים הרצופים לנובאק דג'וקוביץ', ובעיקר שני החלקים על משטחי החימר (מדריד ורומא), פגעו בביטחון של השור ממאיורקה, שמתקשה אפילו מול יריבים חסרי השראה ונחותים ממנו בצורה בולטת. מערכות שבעבר היו מסתיימות ב-0:6 או 1:6 נגררות היום ל-5:7 או 4:6 והופכות את שחקן החימר הטוב בהיסטוריה לתלוי יותר באופי האדיר שלו מאשר ביכולת.

אחרי הניצחון על הנפיל הקרואטי, וכשהוא מציג שיפור מסוים באנגלית, פתח נדאל את הלב כשהודה: "אני מרגיש קצת לחוץ, אני חייב להכות את הכדור עם יותר ביטחון. יש רגעים בהם אני משחק טוב, אבל אחרי זה אני פתאום מבצע שרשרת של טעויות. האמת? לא בטוח שאזכה שוב בטורניר. אני לא משחק מספיק טוב כדי לזכות". אפילו ליוביצ'יץ' הודה שזיהה את הלחץ ניכר אצל היריב שלו. אולי נדאל בעצם לחוץ בגלל כל הדיבורים על כך שהוא לחוץ? מה שבטוח הוא שברבע הגמר רפא יהיה חייב להיראות הרבה יותר טוב ובעיקר יותר רגוע. אחרת סודרלינג, שהנחיל לו את ההפסד היחיד ב-42 משחקיו על המשטח האדום בפאריס בשמינית הגמר לפני שנתיים, ונראה יציב מתמיד בטורניר, בהחלט עשוי להדהים אותו שוב. מצד שני, נדאל הוא עדיין הפייבוריט לזכייה ובהחלט יכול להיכנס לקצב גבוה יותר בשלבים המכריעים. מה שבטוח הוא שזה הסיפור הגדול של הטורניר. לפחות בינתיים.

שלשום התקבלה אחת הבקשות המוזרות של הטורניר. דויד פרר ביקש להפסיק את המשחק מול גאל מונפיס בשל החשיכה דווקא כשהיה במומנטום והוביל 0:2 במערכה הרביעית, לאחר שהפסיד בשתיים משלוש הקודמות. כנראה שפרר ידע מה הוא עושה ורצה להרגיע מעט גם את הקהל הצרפתי, שדחף את המדורג הבכיר שלו. הספרדי הזריז הצליח לזכות במערכה הרביעית בסופו של דבר עם 1:6 די קליל, אבל דווקא במערכה החמישית והגורלית (עדיין אחד מאירועי הספורט הכי מותחים בעולם) הצליח הצרפתי להתעלות ולנצח 6:8 אפילו לאחר ששמט יתרון 1:4 במשחקונים ושלוש נקודות הכרעה.

היה מפתיע מאוד לראות את מונפיס, ה"סליידרמן", מתעלה ברגעים שדורשים עוצמה ושקט נפשי ברמה הכי גבוהה שיש ועוד מול טניסאי ותיק ואיכותי כמו פרר. מונפיס הצליח לגלות הרבה סבלנות, עצבים ובעיקר התמודדות עם לחץ גדול. כל אלה אולי לא יעזרו לו מול רוג'ר פדרר ברבע הגמר, אבל בהחלט משמח לראות שסוף סוף הטניסאי האתלטי הזה (1.93 מטר של שרירים), ששמו יצא למרחוק כמי שמסוגל לאכול המבורגר עם צ'יפס רגע לפני משחק קריטי, הצליח לשנות מעט את עורו לפני יום הולדת 25. גם הוא אמר את זה כשנשאל על עייפות אחרי המשחק: "גם עם רגל שבורה, אני ארוץ ואלחם כי אני רעב מאוד". מצד שני, את זה אמרו עליו והוא אמר על עצמו גם כשהגיע לחצי הגמר בפאריס ב-2008.

פציעה בכתף, פרידה ממאמנים, שינוי הסרב ואובדן אינטנסיביות. כל אלה היו הבעיות של מריה שראפובה כמעט מאז שזכתה בגרנד סלאם האחרון שלה (מבין שלושה) באוסטרליה 2008. לפעמים היה פשוט מביך לראות את היכולת החלשה שלה, ובטח את כמויות הטעויות הלא מחויבות והשגיאות הכפולות. תמיד היה קל ליפול למלכודת של "היא מתעסקת בכל כך הרבה דברים ופחות מחויבת לטניס". לכן, ובעיקר בגלל ההייפ האדיר והתמידי סביבה, כל כך מרשים לראות את שראפובה מאז טורניר רומא, בו זכתה. הרוסיה בת ה-24 נמצאת בכושר מצוין, ומתחילה להזכיר את הטניסאית האדירה שזכתה בווימבלדון כבר כילדה בת 17.

כדי להבין קצת את ההבדל בינה לבין רוב השחקניות בסבב ואפילו כמה מהמובילות, כדאי לבחון את המספרים מהמשחק מול אגניישקה רדוואנסקה (ששוב התגלתה כמי שקצת נמסה ברגעי הכרעה). 47 (!) ווינרים ו-7 אייסים השיגה שראפובה, כשלשם השוואה יריבתה השיגה 13 ו-1 בהתאמה. אז נכון ששראפובה היא עדיין לא אותה שחקנית שהייתה בעבר ולראיה היא עדיין מבצעת המון שגיאות לא מחויבות (44) ושגיאות כפולות (7), אבל משהו טוב בהחלט קורה לה והופך אותה למועמדת רצינית לזכות בגרנד סלאם היחיד שעדיין חסר לה.

האיטלקי הלא מדורג חטף הרבה ביקורת, כולל הפרחת מילים כמו "רמאי" ו"שקרן" לאחר הניצחון בשמינית הגמר על אלברט מונטנייס הספרדי. פוניני ביקש טיפול רפואי במהלך משחקון ועוד כשהיה בפיגור 5:3 במערכה החמישית ו-30:15. סתם כדי לחדד את הנקודה, בסבב ה-ATP אין אפשרות לקרוא לרופא במהלך המשחקון, אבל בטורנירי הגרנד סלאם מותר (ניגודיות טיפשית כשלעצמה). האיטלקי ספג ביקורת שעשה את זה רק כדי לעצור את המומנטום של יריבו ואחר כך המשיך עד 9:11 לזכותו.

סביר להניח שאותם מבקרים אכלו את הכובע כשפוניני, שמעולם לא הגיע רחוק כל כך בגרנד סלאם, הודיע על פרישה מהטורניר יום למחרת. בדיעבד, המשחק מול מונטנייס היה אמור להיזכר כמאבק של פוניני מול פציעה במשחק ארוך ובלתי נגמר, שבסיומו הוא ודאי ידע שלא יהיה לו הרבה סיכוי להמשיך בטורניר, אך בכל זאת המשיך רק בשביל לנצח. מסוג אגדות הגרנד סלאם שמזכירות בקמצוץ את המשחק הארוך בהיסטוריה בין ג'ון איזנר וניקולאס מאהו בווימבלדון אשתקד ואומרות: לעזאזל הטורניר, אני רוצה לנצח במשחק היום. הדיבורים שנבעו מההתנהלות של פוניני הרסו את כל האפקט. הוא חייב ללמוד מזה לעתיד.