ילדים זה שמחה

מאזן בעונה שעברה: 59:23

סיימו את העונה: במקום האחרון בבית הצפוני וה-13 במערב

אם אי-פעם תהפכו לבעלים של קבוצת NBA, תעתיקו אותה לעיר אחרת, תדביקו לה שם דבילי במיוחד ותתחילו לחשוב מה לעשות הלאה, אני מציע לכם להעיף מבט על הת'אנדר של סוף העשור הנוכחי, כי כל עוד מדובר בבניית קבוצה – בנייה נקייה, מהבסיס וללא שאריות לא רצויות - קשה לחשוב על מודל טוב יותר. זה התחיל בקיץ של לפני שנתיים, כאשר לאחר בחירתו של קווין דוראנט ויתרו הסופרסוניקס (זצ"ל) על שני הסקוררים המובילים שלהם– ריי אלן ורשארד לואיס – לטובת שכר הלימוד של הכוכב העתידי, וסגנו. ג'ף גרין הורסטילי, שנבחר גם הוא בדראפט 2007 (הודות לטרייד של אלן, ושהועדף על פני פרוספקטים מרשימים בהרבה), נכנס היטב לנעלי העזר כנגדו של דוראנט. הבחירה העוד יותר מפתיעה בראסל ווסטברוק בדראפט של השנה שעברה התבררה כהברקה, והשלימה את אחת השלישיות הצעירות המבטיחות בליגה.

אל תטעו: המאזן המאכזב של העונה החולפת (שיפור של שלשה נצחונות בלבד מעונת הבנייה הראשונה) רחוק מלשקף את עקומת ההתקדמות של הפרנצ'ייז הצעיר. לאחר חילופי המאמנים (סקוט ברוקס הסימפטי במקום קארליסימו האיום) והמעבר המתבקש של דוראנט לעמדה מספר 3, ניצחו הת'אנדר 22 מתוך 69 המשחקים הנותרים והיו יכולים להוסיף עוד כמה W למאזן אלמלא דאגו להפסיד כל משחק צמוד (כיאה לקבוצה שלחצי משחקניה אסור עדיין לקנות וודקה רד-בול). אך הסיבה האמיתית לאופטימיות ולבאז החיובי סביב הרעמים הייתה, כאמור, יכולתם הפנומנלית של הסופרסטאר בהתהוות ושני נושאי כליו המוכשרים. החל מסוף חדש דצמבר הפך דוראנט למפלצת בלתי ניתנת לעצירה, כאשר השילוב הנדיר בין גובה, צעד ראשון מהיר וקליעה אבסולוטית מכל הטווחים (כולל 42.2 אחוזים הזוים מהשלוש) הפכו אותו למיס-מץ' מהלך וסיוט עבור כל שומר פוטנציאלי. גרין ו-ווסטברוק, כל אחד בתורו, גרמו למבקרים לזלול כובעים כאילו מעולם לא היה מיתון, והיעדר שומנים עודפים בפיירול השאירו מספיק מקום מתחת לתקרת השכר, לקראת ההתחזקות העתידית.

באו: איתן תומאס (טרייד, מינסוטה), קווין אולי (שחקן חופשי, מינסוטה), ריאן בואן (שחקן חופשי, ניו-אורליאנס), ג'יימס הארדן, ביירון מאלינס (דראפט), סרג' איבאקה (מהדראפט של 2008).

עזבו: צ'אקי אטקינס, דמיאן ווילקינס (טרייד, מינסוטה), דזמונד מייסון (שחקן חופשי, סקרמנטו), רוברט סוויפט, ארל ווטסון (שחקנים חופשים, אינדיאנה).

השקט התעשייתי והבנייה הסבלנית איפיינו גם את הקיץ הנוכחי של OKC, כאשר גולת הכותרת והעדות הניצחת לבגרותו של הצוות הניהולי באה לידי ביטוי דווקא בשחקן שלא הגיע למועדון: זאק ראנדולף. ראנדולף, שטרם פגש זריקה או סופגנייה שלא אהב, מתפקד לאחרונה על תקן מקרה בוחן עבור הנהלות של פרנצ'ייזים משתקמים; הקליפרס לא עמדו בפיתוי להביאו בשנה שעברה ובקיץ הנוכחי – אולי כדאי שתשבו בשביל זה – היה זה כריס וואלאס בממפיס. סם פרסטי, לעומת זאת, הוא ג'נרל מנג'ר מזן אחר. אחראי, מוכשר ובוגר בית-ספר גבוה לניהול של סן-אנטוניו ספרס, שם שימש שנים כעוזרו של אר. סי ביופורד.

אצל ביופורד למד פרסטי הצעיר דבר או שניים על בנייה איטית ומחושבת, כשכל חלק בפאזל נבחר לא רק לפי צורך נקודתי, אלא מתוך הסתכלות כוללת והתאמה לשאר החלקים. חשיבה כזו בדיוק הובילה לבחירתו של ג'יימס הארדן במקום השלישי בדראפט הנוכחי. הוא אולי לא היה השחקן המהוקצע ביותר שנשאר על הלוח (לקרי, רוביו ופלין פוטנציאל כוכבות גדול יותר), אך היותו משלים אידיאלי לווסטברוק בזכות הקליעה היציבה (עקב האכילס של הרכז המוכשר) יחד עם יכולת מסירה טובה ומשחק סולידי בשני צידי המגרש הכריעו את הכף לטובתו. איתן תומאס וקווין אולי הוותיקים הובאו בעיקר בזכות הניסיון והנוכחות החיובית שלהם בחדר ההלבשה. החוזים של שניהם יורדים בסוף השנה, אך תרומתם בפן המנטלי, החברתי והעובדה שלשניהם ניסיון של שנים בגילוח (עקב האכילס הבולט של קווין דוראנט) חשובים לא פחות מכל פרמטר מקצועי.

בנוסף לכל אלה, אחראים הת'אנדר על אחת ההחתמות השקטות והיעילות של קיץ 2009 – הבאתו של מוריס צ'יקס המנוסה לתפקיד עוזר המאמן. אחרי שנים כמאמן ראשי בפורטלנד ופילדלפיה, בהן רכש ניסיון יקר ערך בעבודה עם צעירים, הגיע צ'יקס לת'אנדר על תקן מי שאמור לעזור לברוקס בעונת אימון מלאה ראשונה בקריירה, כשעל הדרך עליו גם להפוך את ראסל ווסטברוק לרכז אמיתי. הדיווחים מאוקלהומה סיטי מציירים בינתיים תמונה פסטורלית של שיתוף פעולה והתקדמות מקצועית. תחת צ'יקס – רכז מהולל בעברו כשחקן - לומד ווסטברוק לנהל התקפה עומדת ולאבד פחות (3.3 האיבודים שלו בעונת הרוקי תרמו את שלהם להפיכתה של אוקלהומה למאבדת הכדורים מספר אחת בליגה). חיובי? בהחלט, אבל מה שחיובי לא פחות הוא שברוקס עצמו אינו חש כרגע מאוים מעוזר כל-כך דומיננטי, מה שבהחלט מעיד לזכותו, ולמעשה לזכות כל הנוגעים בדבר.

חמישיה: ראסל ווסטברוק, ג'יימס הארדן, קווין דוראנט, ג'ף גרין, ניק קוליסון

ספסל: ננאד קרסטיץ', איתן תומאס, קווין אולי, שון ליבינגסטון, טאבו ספלושה, קייל וויבר, ריאן בואן, בי-ג'יי מאלינס, סרג' איבקה

מאמן: סקוט ברוקס (עונה שנייה)

מועמד לפריצה:

במשך זמן רב מדי היה שון ליבינגסטון אחד מסיפורי ה"מה אם.." העצובים בליגה. ככה זה כשמגיע ל-NBA רכז סופר מוכשר בגובה שני מטר, שבחירתו במקום הרביעי בדראפט 2004 (לפני דווין האריס, לואל דנג, אל ג'פרסון, אנדרה איגודאלה ואחרים), התקבלה בטבעיות גמורה. הציפיות מליבינגסטון היו עצומות וההשוואות פרחו, אך במקום "פני הרדוואי החדש", זכינו לראות בעיקר את פני המאוחר, זה שלא מצליח לחזור מפציעה וכל שביב מזדמן של גאונות – פה מסירת עין עקומה על חצי מגרש, שם כידרור חתולי נמוך עם שינויי קצב פתאומים - צובט בלב מהמחשבה על מה שהיה יכול להיות. מה שפספסנו. החתימה בסוף העונה הקודמת בת'אנדר (אחרי שכבר ביקר בליגת הפיתוח ונחתך מכמה קבוצות NBA) הייתה בגדר ההזדמנות האחרונה עבור גיבורנו. הוא כמובן לקח אותה בשתי ידיים. אלה לא רק ה-7.8 נקודות ושני האסיסטים שהעמיד בשמונת המשחקים בהם שותף, אלא בעיקר התחושה שהשליטה בגוף סוף-סוף חזרה. הריחופים, ההטבעות, הקפיצים ברגליים גרמו לאלה שראו אותו באפריל של שנה שעברה להתלהב מחדש. בקיץ, אחרי ששיחק בשתי ליגות שונות, עבד עם הפיזיוטרפיסטים הטובים בתחום והעתיק את מגוריו לחדר כושר, נראה ליבינגסטון כמי שסוף-סוף מוכן לממש את ההבטחה. אם זה יקרה, כולנו הרווחנו בענק. לא רק אוקלהומה.

מועמד לדעיכה:

בקבוצה המורכבת מערימה של צעירים מוכשרים וכמה זקנים שהתחילו לדעוך כבר בניינטיז קשה לבחור מועמד ראוי לדעיכה. ננאד קרסטיץ', שמאז הפציעה בברך לפני שנתיים לא מצליח לחזור לעצמו, עושה קולות בכיוון, אך התחרות היחידה שלו על משבצת הסנטר המחליף היא מול בי-ג'יי מאלינס – ילד שנחטף ל-NBA בעודו מכין את התיק לשעת אפס. גם לניק קוליסון, שנאלץ לשחק באימונים נגד הצל של עצמו (ועדיין לא לעבור את ה-10 נקודות למשחק) בעיה דומה. כך שאני פשוט מרים ידיים בסעיף הזה. אולי ככה אקבל חוזה כסנטר הרביעי של הקבוצה.

אקס פאקטור:

חדי עין מביניכם שקראו בעיון את הפיסקה הקודמת, ודאי שמו לב שהבעיות של אוקלהומה הן בעיקר בקו הקדמי. כך שעם כל האפגרייד המשוער של הקו האחורי ועם צעד נוסף של דוראנט בדרך לכוכבות-על, התקרה של הקבוצה הזו די מוגבלת. ולמרות זאת, יש לאוקלהמה מספיק כישרון להפוך מקבוצה גרועה לבינונית או אפילו סבירה. בשביל לבצע את הקפיצה הלא נורא מסובכת הזו, לא חייבים עונה של 32 נקודות למשחק מדוראנט או הפיכתו של ניק קוליסון למכונה של 11 נקודות לערב. מה שנחוץ זה בעיקר שידרוג בשני אספקטים נקודתיים: קבלת ההחלטות בהתקפה עומדת וצימצום איבודי הכדור. שני האספקטים הללו הם באחראיות זה שמופקד על ההגה ובמקרה של הת'אנדר, מדובר בווסטברוק. ההתקדמות הצפויה בעונת הסופמור, התוספת של עוד גארד התקפי מגוון בדמות הארדן והעבודה האישית עם צ'יקס אמורים להפוך את הרכז בן ה-20 לאחראי ויעיל יותר. אם זה לא יקרה, אוקלהומה שוב תתקשה לעבור את רף 30 הנצחונות ותישאר תלויה לחלוטין בהצגות קליעה של הסופרסטאר שלה.

תסריט אופטימי:

גם אם הכל יתחבר, קשה לראות את הת'אנדר מגיעים לפלייאוף במערב הצפוף. הקו הקדמי הגרוע בליגה וגילם הזאטוטי של ארבעת שחקניה המובילים מקשים עלי לנבא להם משחקים בסוף חודש אפריל. אבל, זה בסדר. כמעט לאף אחד אין ציפייה כזו. שיפור של 12-14 נצחונות מהעונה הקודמת והתקדמות נוספת של הצעירים יתקבלו בברכה בדרך לקיץ המפורסם.

תסריט פסימי:

צריך להיות כנראה בעל לב של אבן בשביל לנבא שחורות לחבורה כל-כך צעירה וסימפטית עם הנהלה צעירה וסימפטית לא פחות (ה-GM סם פרסטי בקושי בן 32). אבל למזלנו יש את הבעלים קליי בנט – איש לא סימפטי וגם לא כל-כל צעיר, אז בואו נטפל בו. בנט, שהעביר במו ידיו את הסופרסוניקס לאוקלהמה, החליף את השם וביטל מסורת של 40 שנה מתעורר בוקר אחד עם מחושים במקום גפיים. הוא מבין שהפך לג'וק והדרך היחידה לחזור לצורת אדם היא להחזיר את הפרנצ'ייז לסיאטל. וזה בדיוק מה שהוא עושה. ההחלטה הזו מתקבלת בברכה בכל רחבי הליגה ולברון, בוש, אמארה, ו-ווייד מתחרים ביניהם על הזכות לבוא לסופרסוניקס המחודשים. טוב, במחשבה שניה זה לא כל כך פסימי.

תחזית:

הצעירים שיתבגרו בעוד שנה, הצוות המקצועי המשופר ומעל הכל – הניהול הנכון, יוצרים תחושות טובות סביב הת'אנדר. כמה טובות? 32 נצחונות, ביקורו של דוראנט באולסטאר ושיפור ביכולות הריכוז של ווסטברוק הם יעדים ריאלים עבור אוקלהומה. החתמות טובות בקיץ הבא כבר יהפכו אותה לסיפור הצלחה של ממש.