את זה אין דרך לנצח

אחרי ליברפול, לאציו ומכבי תל אביב, הגיע תורם של אוהדי בית"ר ירושלים להתמודד עם הדילמה. הצלחה של קבוצתם מול מכבי חיפה תשפר משמעותית את סיכויי היריבה השנואה, הפועל תל אביב, לזכות באליפות. כמו בדוגמאות שהוזכרו, גם חלק לא קטן מאוהדי הקבוצה מהבירה מעדיף להתמקד בשנאה. כלומר, הכל מלבד לראות את האדומים זוכים בתואר. השבוע, פנו מספר אוהדים לאחד משחקני הקבוצה, שאינו כשיר במאת האחוזים למשחק, וביקשו ממנו לא לשחק: "עדיף שתשמור את עצמך למשחק נגד הפועל תל אביב. לחיפה צריך להפסיד", אמרו לו.

התופעה הזו אינה שכיחה כלל. על מנת שהדילמה תיוולד, צריכים לקרות מספר דברים בו זמנית. הקבוצה שלי גמרה את העונה בעוד היריבה המרה עומדת לזכות בתואר. כעת, הקבוצה שלי נוטלת חלק במשחק מכריע מול המתחרה של אותה יריבה מרה. כיצד עליי להתנהג? האם אוהד צריך לתמוך בקבוצתו בכל מצב או שאין כל פסול לשמוח לאיד בנפול אויבך. מה אתם הייתם עושים?

אלא שלהתנהגות האוהדים יש השפעה מכרעת על השחקנים. ליברפול, לאציו ומכבי תל אביב הציגו משחק נורא וספגו ביקורות חריפות בכלי התקשורת. האינסטינקט הראשוני היה להאשים את השחקנים בהפסד מכוון, פתיחת רגליים, אבל המציאות שונה. בחסות האוהדים, השחקנים נקלעו לסיטואציה פסיכולוגית לא פשוטה. מצב לא טבעי ומבלבל, שיכול להסביר נכון בצורה נכונה יותר את היכולת החלשה על המגרש.

אוהדי לאציו סיפקו את הדוגמא הקיצונית ביותר. בצורה מופגת ומגעילה, הם עודדו את שחקני אינטר, הנאבקת על הסקודטו עם רומא, ודרשו מהשחקנים להפסיד. כשהכרוז קרא את הרכב אינטר, אוהדי לאציו עודדו. ביציע הונפו שלטים עם הכיתובים: "אל תעמדו בדרכם" וגם "אנחנו חברים של אינטר". כשוולטר סמואל כבש את השער הראשון במשחק (0:2), הניפו יושבי הקורבה נורד שלט נוסף עליו נכתב: "הו לא". שוער לאציו פרננדו מוסלרה ספג שריקות בוז צורמות בכל הצלה ולמחרת המשחק, כתב לואיג'י גרלאנדו ב"גאזטה" שהשוער הזכיר לו את "האיש היפני ביער שלא יודע שהמלחמה נגמרה".

שחקני לאציו הם אלה שחטפו את האש בתקשורת. "זו הייתה ההופעה המבישה ביותר מאז המשחק בין גרמניה לאוסטריה ב-1982", נכתב. אלא שבדיוק במשפט הזה נמצאת הטעות. במקרה של גרמניה ואוסטריה, התוצאה נקבעה מראש בין הקבוצות ואילו שחקני לאציו נקלעו לסיטואציה ולא הצליחו להתמודד איתה. "מעולם לא ראיתי אצטדיון שלם שמעודד נגד הקבוצה שלו. ראינו משחק בו אינטר שיחקה מצוין ושחקני לאציו נאלצו להתמודד עם סיטואציה פסיכולוגית מוזרה", ניתח מאמן נבחרת איטליה, מרצ'לו ליפי.

לכאורה, ניתן היה לבקש מהשחקנים לנתק עצמם מהנעשה ביציעים. מדובר בכדורגלנים מקצוענים שמרוויחים סכומי עתק ונאלצים להתמודד שוב ושוב עם הקנטות ומשחק לעיני קהלים עוינים. אלא שבערב יום שחקני לאציו לא ידעו לאכול את ההתנהגות המחפירה של הקהל ולא הצליחו להתנתק. "אני עדיין מזועזע ממה שקרה. מעולם לא נתקלתי בתופעה כזו. במקום לתמוך במאבק ההישארות שלנו ולעודד אותנו, רוב האוהדים באולימפיקו העליבו אותנו. הם צעקו לנו לא לשחק את המשחק שלנו. אני כבר לא יודע אם זה היה קשור לשנאה לרומא. לטעמי, זה חרג מגבולות יריבות ספורטיבית, היגיון ואינטליגנציה. זה חולני ואני לא מצליח להבין כיצד אוהדים יכולים להעדיף נזק לאחר מאשר לתמוך בקבוצה שלהם", סיפר המגן הסרבי אלכסנדר קולארוב.

פסיכולוג הספורט שרגא שדה מספק הסבר לדברים: "זו סיטואציה שמעמידה את השחקן במצב מנוגד לחלוטין למסגרת הרגילה שהוא פועל בתוכה. האוהדים אמורים לעודד אותי וכעת הם מפנים אליי את גבם ולא בגלל שנאת הקבוצה. השחקן מבולבל. הוא רוצה להצליח, אבל מועבר לו מסר מנוגד – כדי שנמשיך לאהוד, תנסה להשיג מטרה הפוכה. מצב כזה יוצר לחץ גורף על השחקנים. המטרות הרגילות, כמו לויאליות לסמל וכן הלאה, מקבלות תפנית פרדוקסאלית. עכשיו, אם אתה אוהב את הסמל, אל תתאמץ. לא משחקים עוד מאהבת מרדכי אלא משנאת המן".

הדוגמא של אוהדי לאציו היא אולי קיצונית, אך כדי לגרום לבלבול אצל השחקנים, מספיקה גם אדישות מוחלטת מצד הקהל. שעות ספורות לפני המשחק באולימפיקו, הדילמה הורגשה היטב גם באנפילד. יושבי הקופ לא תמכו באופן מופגן בצ'לסי, אך אף אחד מהם לא רצה לראות את ליברפול מנצחת ועוזרת למנצ'סטר יונייטד השנואה לשבור שוויון עם אליפות מספר 19. ביציעים שרר שקט מוחלט ועל הדשא, צ'לסי לא נאלצה להזיע. "הקופ כבר ראה אליפויות מוכרעות לטובת ליברפול וקבוצות אחרות, אך מעולם לא בצורה כזאת. אנפילד שכב על הגב וצ'לסי דגדגה לו בבטן בקצב של משחק אימון... צ'לסי אפילו לא הייתה צריכה להילחם על המשחק, איזה בושה למועדון שבנה ביל שנקלי", כתב העיתונאי קווין גרסייד ב"טלגרף".

לפני 15 שנה עמדה ליברפול בסיטואציה זהה כשאירחה את בלקבורן במחזור האחרון. ג'יימי רדנאפ כבש שער ניצחון בבעיטה חופשית ושמע שתיקה רועמת. השבוע הוא נזכר: "מעולם לא שמעתי את הקופ כל כך שקט אחרי שער. זה היה מוזר ומפחיד. כולם חשבו שהשער שלי העניק את האליפות למנצ'סטר יונייטד והאוהדים לא אהבו את זה. אבל על המגרש, הכל היה בסדר. היה לנו כבוד למקצוע ורצינו לנצח. סוף הסיפור. שאלו אותי אם השער הזה הטריד אותנו (השחקנים) בגלל היריבות המרה עם מנצ'סטר יונייטד. האמת היא שהבעיה היחידה שלנו הייתה שלא אנחנו היינו אלה שנאבקים על התואר במחזור האחרון".

הדברים של רדנאפ מחדדים את הדילמה. השחקנים מנסים להתעלם, אך לא תמיד הניתוק הוא אפשרי. "גם כשאתה בא ומנסה להיות בסדר, באופן לא מודע זה שוכב שם ומפריע. מאמן יכול לדבר, אבל השחקנים ממולכדים. אין להם את היכולת לתת את האקסטרה. הם לא עושים דווקא, אבל שחקן שמבחינת חשיבה נמצא במצב מבולבל עושה יותר טעויות. תראה את סטיבן ג'רארד. הוא לא מסר בכוונה לדרוגבה, אבל אני משוכנע שההתעסקות ברצון האוהדים גרמה לו ללחץ לא מודע וכתוצאה מכך, לטעות הבסיסית", מנתח שדה.

ליברפול ולאציו ספגו הפסדים לא מפתיעים לקבוצות טובות מהן בהרבה, אבל התנהגות הקהלים וההתעסקות בדילמה ערב המשחק, גרמו להרחבת פערי האיכות. על המגרש, התפתחו משחקים חד צדדיים שמשכו את הדיון אוטומטית לכיוון חוסר ספורטיביות. באיטליה, אף הודיעה ההתאחדות שתחקור את כשרות המשחק. ההסבר הפסיכולוגי מניח יותר את הדעת. לא שחקנים שמפסידים בכוונה, אלא כאלה שלא הצליחו להתמודד בסיטואציה לא נורמאלית.

אירועי ה-14 במאי 2005, מכונים בקרב אוהדי הפועל חיפה "משחק הבקלאוות". שני מחזורים לתום העונה הגיעה מכבי חיפה, שכבר זכתה באליפות, למשחק חוץ מול בני סכנין, יריבתה של הפועל חיפה במאבק ההישרדות. הקהל הירוק גילה אדישות מופגנת לאירועים וסכנין ניצחה 2:3. בתום המשחק, כך על פי דיווחים, כובדו שחקני חיפה בבקלאוות ונראו שלווים ומחויכים, בעוד הנשיא יעקב שחר צוטט: "סכנין חשובה לליגת העל".

שעות ספורות לאחר מכן התארחה הפועל חיפה באורווה אצל הפועל פתח תקוה. הקהל המקומי התמקד דווקא בעידוד הפועל חיפה בשל קשרי החברות עם האוהדים האדומים ובשל העובדה שניר לוין, סמל בפתח תקוה, שימש כמאמן הפועל חיפה. למרות זאת, פתח תקוה ניצחה 0:1 משער של עומר בוקסנבוים בדקה ה-80, בתום משחק שהתנהל בשליטה מוחלטת של חיפה, שלא הפסיקה להחמיץ. הכובש, אגב, ספג קללות מאוהדי קבוצתו.

הסיפורים הללו מביאים אותנו לדוגמא העכשווית. מכבי תל אביב לא שונה מהאחרות. האוהדים לא תמכו במכבי חיפה בצורה מופגנת במגרש, אך ההתבטאויות בעניין ההעדפה הברורה לניצחון ירוק בבלומפילד היו מפורשות והגיעו גם מאוהדים מוכרים כדן מרגלית. האווירה הכללית שקדמה למשחק תרמה את שלה. קללות הקהל בסיום כבר היו מאוחרות מדי. בסיום המשחק האפאטי של הצהובים, מיהר אבי נמני להגן על שחקניו ולשלול חשדות לחוסר ספורטיביות: "שום דבר לא נעשה בכוונה, יש פה הבדלי רמות". שחקן בכיר בקבוצה סיפק הסבר אחר: "אף אחד פה לא אוהב להפסיד, אבל הייתה אווירה מגעילה במגרש שלא נתנה לנו את הכוח לשחק את המשחק שלנו".

"האדישות של אוהדי מכבי תל אביב לפני המשחק פגעה בשחקנים", משוכנע שדה. "יש תלות בין שחקנים לאוהדים שרק הולכת ומתחזקת בשנים האחרונות. האוהדים מעורבים ומשפיעים על איכות הביצוע במגרש. השחקן מרגיש מחויבות לאוהדים וכשהוא מרגיש שהם מצפים ממנו לא להצטיין כדי לפגוע ביריבה העירונית, זה משפיע ומבלבל רגשית. קשה לעשות את ההפרדה הזאת וקשה לעמוד בזה פסיכולוגית".

כעת, מעניין יהיה לראות כיצד יתנהגו אוהדי בית"ר ירושלים שיגיעו לקרית אליעזר וכיצד יושפעו השחקנים מהאנרגיות שיגיעו מהיציע. בבית"ר היה מי שאמר השבוע: "במצב שלנו, חבל שניסע למשחק. חיפה תשפר עלינו את הפרש השערים". הבדלי הרמות אמנם ברורים, אבל הדילמה הזו יכולה להרחיב את הפער עוד יותר ולהביא לתוצאה שתעורר הדים. שדה מציע נקודת מבט שונה: "אם מכבי חיפה הייתה מנצחת 0:7 בבלומפילד כולם בוודאות היו מדברים על פתיחת רגליים. 0:2 נראה סביר יותר. ההרגשה שלי היא ששחקני חיפה לא רצו למצוא עצמם בלב ההאשמות וזה פגע ביכולת שלהם לנצל את המצבים מול השער".