לך תצטיין

אל תשאלו אותי למה אני מחבב את ערן לוי, כי אני פשוט לא יודע. זאת אומרת, אני יודע, אבל אני חייב לספר שהנסיבות לא ממש נכונות. אני מחבב את ערן לוי כי יש לו כרס כמו שלי (שלי קצת יותר גדולה, אבל חכו שנה-שנתיים), כי הוא הכי שכונה שיש ובמיוחד משום שיש לי הרגשה שאם היינו יושבים בחצר ועושים מנגל, הוא היה שם לי בצד את הסטייק הכי טוב ואומר: "רוזנטל, את זה שמרתי לך, מדיום וול, כמו שאתה אוהב".

ערן לוי נראה לי גבר-גבר. אמנם גבר-גבר מתוסבך שהראש שלו דפק את הכישרון שיש לו ברגליים, ועדיין – אחד שלא מגיע לו לשחק בלאומית. שכונה, זה נכון, אבל כמעט בכל קבוצה מתוך ה-16 של ליגת העל אפשר למצוא לפחות ארבעה שחקנים עם יותר בעיות ו/או פחות כישרון. כבר בעונה שעברה היה ברור שהוא גדול על הליגה הלאומית, שמשחקי יום השישי האלה היו בשבילו לא יותר מטיול בפארק, שהוא מחכה לדבר האמיתי – לחזור ולהוכיח שמקומו בליגה של הגדולים.

ערן לוי נדד מליגת העל לליגה הלאומית ולהפך, עבר שש קבוצות וכיכב בליגת החופים. הבטן שלו מלאה מלאפות - ראובן עובד, המהדורה הצפונית. ובכל זאת, משהו בו שונה מעובד. הוא כבר סחב קבוצה על הכתפיים לליגת העל, יש בו קסם ויש גם אמונה. בניגוד לשותפו למלאכת הזלילה, הוא הבין והפנים את הפתגם העתיק, לפיו "כשהראש דפוק, כל הגוף סובל". עכשיו, כשהוא רק בן 24 וכבר נחשב לשחקן גמור, זו אולי ההזדמנות האחרונה של ערן לוי להראות שהוא מסוגל לתקן. כי אולי, אחרי הכל, 24 זה לא גיל כל כך מבוגר. אפילו אם קוראים לך ערן לוי.

אמנם, מתחילת הדרך ההזוייה שלו בארץ ישראל, כשהעדיף את בני יהודה על פני הליגה הטורקית, וינסנט אניימה תמיד הצטיין, אך איכשהו זה לא מנע ממנו להישאר פה, גם אם השדרוג הגיע בדמות מעבר מהשכונה למתחם חודורוב. אניימה הוא ללא ספק השוער הטוב ביותר ששיחק בישראל אי פעם (ויסלחו לי חודורוב עצמו, האחים ויסוקר ושורה אובארוב), ובטח שראוי לשחק במקום טוב יותר.

אלא שעל אף היכולת הטובה שגילה בליגה, באירופה ובטורנירים בינלאומיים במדי נבחרת ניגריה, אניימה הצליח פעם אחר פעם להפוך את עצמו לבדיחה מזנקת. הוא הצהיר על הצטרפות לארסנל, חתימה באספניול, או שסתם העניק את ראיונות הפרידה המסורתיים שלו מישראל. בכל מאי הוא עושה את זה, כבר ארבע שנים. כל יציאה לחופשת מולדת בינואר לוותה בפרידה רווית דמעות מחבריו לקבוצה, כל עליה על איילון דרום הייתה במוחו נסיעה לנתב"ג ומשם לאירופה, וכל ארוחת קבוצתית היתה לו ארוחת פרידה לפני שיצא לליגה טובה יותר.

המסורת האירופאית של האדומים וההגרלה היחסית נוחה אמורות לסדר לאניימה לפחות עוד שמונה משחקים במפעל אירופאי חדש ובעל רייטינג גבוה. הגיע הזמן שיציג את מה שהוא יודע שם, ויערוך ראיון פרידה אמיתי. ויותר עדיף שיעשה זאת אחרי שכבר יחתום על חוזה ביבשת הישנה.

"המלך איננו, אבל הוא לא נשכח", שר ניל יאנג ב-1979 באחד משיריו המופתיים, שכמו תמיד ידע להנציח את התקופה בה הוא חי. תקופה בה המלך אלוויס בדיוק מת, אבל ממשיכי דרכו תרגמו את מה שהם למדו ממנו למהפכת הפאנק ששינתה לנצח את המוזיקה המודרנית. יאנג ידע להלל את הניצנים הצעירים של הרוק המתחדש, אלו שזכרו את מה שהם למדו מיאנג ואבותיו בתחילת דרכם והחזירו את הרוקנ'רול לנקודת המוצא הפשוטה, הטהורה, האמיתית ממנה יצאה המוזיקה העממית לפני שהסתאבה, התעשרה, השמינה, עד שההמונים שנשבו בקסמה שכחו כבר איך נראית באמת.

אלירן עטר, בקטן יותר כמובן, עושה להרבה אנשים את מה הסקס פיסטולס והקלאש עשו לניל יאנג. הוא מזכיר לנו בדיוק למה בעצם התאהבנו פעם בכדורגל ישראלי. אחרי עידן הכסף הגדול, הסיאוב המתמשך, האוליגרכים החמדנים, אין דרך אחרת להיגמל מכל זה מאשר ילד שהוא אמן כדור, מנהיג קבוצה עממית לרנסנס מרומם נפש, עם הטריקים הקטנים האלה שנשכחו/נמחקו מעולם המושגים של "הכדורגל המודרני", או איך שלא קוראים לזה. אלירן עטר הוא הכדורגל הישראלי לפני שהתחלנו להתחכם, להתנכר, להתלהם. הוא, ולא רק בעיני, יכול להיות מהפכת הפאנק שלנו, החזרה לשורשים. כולנו, אוהדי בית"ר, הפועל, מכבי, צריכים להחזיק לו אצבעות שלא ימעד לפני שכולם יפנימו את המסר, שלא ישמין בטרם עת וייתן לכל מיני קלישאות כמו "משבר העונה השנייה" לחדור את מקטורן הקסמים שלו. עד שסופסוף התאהבנו מחדש, אלירן, אל תשבור לנו את הלב.