כוכב: אלישע לוי
שער הניצחון של אייל משומר (שהיה גם די מקרי וממש לא מייצג את היכולת הבינונית של המגן) לא הגיע לשחקני מכבי חיפה הנרפים כמו למאמן שלהם, אלישע לוי. זאת היתה החותמת הסופית לציון הגבוה שלוי קיבל במבחן האופי במכבי חיפה, המבחן הכי קשה שהוצב בפניו בתחילת העונה. לוי אפילו קצת סתר את כל התוויות המקובלות לגבי מי מתאים לאמן קבוצה גדולה ומי לא, למי יש את האופי ולמי לא, מאילו מקומות מגיעים אנשי מקצוע עם מנטליות חזקה ומאילו לא. בסופו של דבר, זה כמעט תמיד ניסיון. בסופו של דבר, זה כמעט תמיד הקילומטרז' שאתה צובר כמאמן, והחיבור שלך לקבוצה החדשה. אפשר לחשוב איזה אנשים בעלי אופי יש בשאר הקבוצות הגדולות, במה הם התעלו ומתעלים על אלישע. בשורה התחתונה, הכל מסתכם בכדורגל. אם אתה יודע לנהל כדורגל ולנהל אנשים, ויש לך מספיק ניסיון כדי להתמודד נכון עם הטעויות שעשית בדרך, אין שום מניעה שתצליח בקבוצה גדולה. לוי אמר בקיץ שהכל תוויות, שגם במכבי חיפה הוא יישאר אותו אלישע, שזה בעצם הניצחון הגדול שלו. אופי, לפעמים, יכול להיות גם המצאה של אנשים שחוששים שיכנסו לטריטוריה שלהם.
הדוגמה המייצגת לכך התרחשה במוצ"ש, כאשר לוי לא מיהר להעניק לאלון חרזי את הדקות שיהפכו אותו לשיאן ההופעות של הליגה. למרות הלחץ הציבורי, לוי ידע לדחות סיפוקים ולהפגין אומץ מול השחקן הבכיר שלו. לדעתי, חרזי עדיף על משומר גם בגילו המופלג, אבל אלישע מעדיף רק את האמת שלו. שיטת הרוטציה אותה הנהיג לאורך העונה נולדה בין היתר מהסמכות שלקח לעצמו כמאמן. אפשר להתווכח על איושים מסוימים, כמו גם על רמת הכדורגל, אבל בשורה התחתונה זה מביא את ההרכב של מכבי חיפה קצת יותר רענן לפוטו פיניש של הליגה. למעט אולי קטן, אף שחקן לא שחוק יתר על המידה, והכי חשוב: כמעט לכולם ברור שמי טוב ישחק, כשארבייטמן הוא הדוגמה המצוינת לכך. אלו לא תמיד דברים שנולדים איתם, אלא דברים שנרכשים במהלך הדרך. לא צריך להיות סופרמן, מספיק להגיע בגיל הנכון, בזמן הנכון למקום הנכון. בניגוד, למשל, לרן בן שמעון או גיא לוזון. הלוואי שבשער שאלישע פתח לעצמו, יעברו עוד מאמנים שנכנעו לתוויות ופוספסו על-ידינו.
כוכבית 1: מכבי נתניה
מבחינה מקצועית, העונה של מכבי נתניה בסופו של דבר מוצלחת. בטבלה נתניה לא התקדמה לעומת העונה שעברה, אבל ההתפתחות המנטאלית שלה לא נעצרה. לראשונה מזה שני עשורים, הקבוצה באמת התמודדה על התואר והייתה חלק מהמשחק המרכזי ברוב שלבי העונה. לראשונה מזה הרבה מאוד שנים, מכבי נתניה הגיעה העונה למשחקים גדולים ולא נראתה כמו תפאורה, אלא כמו קבוצה שיודעת מה היא רוצה לעשות ואיך. ככה מתפתח מועדון מתחדש. תחילה הוא חוזר לצמרת, אחר כך הוא מתבסס בצמרת, אחר כך הוא מגרד את מאבק האליפות, אחר כך הוא מתנסה שוב במאבק האליפות. מתאכזב, לומד, מתאכזב, לומד, עד שמגיעים לבגרות. לדעתי, נתניה רחוקה שנתיים-שלוש מהיעד הזה, אם וכאשר היא תתמיד במסלול ולא תמהר לסמן את העונה הזו ככישלון שיש לזרוק אותו לפח.
נראה כי המכשול העיקרי של יאמר בדרך לשם הוא במחשבה שלו שמאמן מקצועי יחפה על חוסר המקצועיות של שאר המערכת. התפתחות של מערכת חייבת להתרחש בכל המישורים, אבל המריבות הפנימיות בתוך הנהלת נתניה והפוליטיקה הנסתרת והגלויה מעכבות את כל זה. זה הפריע לעטר, זה הפריע למתיאוס וזה יפריע גם למאמן הבא. זה פגע באיכות הרכש, זה פגע בקשר עם התקשורת וזה ימשיך להרוס אם יאמר לא יפסיק להפוך עמדות מפתח במועדון הן במגרש והן במשרדים למשרות אמון לאנשים שהוא חפץ ביקרם. ככה מתנהג מי שיותר חשוב לו מה אומרים עליו ופחות מה שאומרים על המועדון. מישהו שמעדיף יסמנים על אנשי מקצוע.
בעונות הבאות, בתקווה שיאמר יישאר (בשורה התחתונה, לנתניה אין אופציות טובות יותר), הבעלים של נתניה יהיה חייב לוותר על האגו שלו כדי להרוויח משהו הרבה יותר גדול בעתיד. התמקצעות ניהולית שתוביל לקרקע נוחה יותר למאמנים ובחירת שחקנים נכונה יותר. גם אם זה לא יסתיים באליפות, נהלים בריאים כאלה יכולים להיות המתנה הכי גדולה שיאמר ישאיר בנתניה. איכשהו, קשה לי להאמין שזה באמת חשוב לו.
אל תפספס
כוכבית 2: ליגה בת 16 קבוצות
יש מצבים בהם אדם שעומד בפני שינוי מעריך הרבה יותר את המצב הקיים ערב המהפך. כמו מישהו שעומד להסתפר, ופתאום מסתכל במראה ומבסוט ממה שהוא רואה. ייתכן שהדברים אמורים גם לגבי הליגה שלנו, אבל דווקא במחזורים האחרונים נדמה כי גרסת 12 הקבוצות נראית בדיוק כמו שתכננו אותה מלכתחילה. כדורגל סביר, דרמה גדולה, חוסר ודאות בריא, הרבה פלפל בשני הקצוות של הליגה והרבה תחרות. אלו אמנם רק מחזורי הסיום ולא מייצגים את שאר העונה, אבל כאשר מתכננים ליגה מכוונים בדיוק לדרמה שמתרחשת עכשיו.
בעשור האחרון חווינו בלא מעט מקרים את הגרסה המעוותת של 12 קבוצות. גרסה שכוללה קבוצה אחת שטובה בהרבה מכל השאר, וליגה חסרת מוטיבציה מתחתיה. במקרה האחרון זו הייתה בית"ר ירושלים, ושום דבר טוב לא צמח לליגה מהעליונות המוחלטת שלה. חוסר האמונה של הקבוצות מתחתיה דרדר עוד יותר את הרמה והעניין, וגם לא סיפק לנו במקביל קבוצת על שתחפה על כך דרך כדורגל יוצא דופן. דווקא העונות הכי טובות שהיו כאן בעשור האחרון, התרחשו כאשר העליונות המוחלטת של המובילה התנפצה והליגה נעשתה צפופה מעניינת (2002/3, והעונה). בשני המקרים, רעיון 12 הקבוצות הגיע ליעדו המקורי. בשני המקרים, שתי אלופות איבדו את התואר. בשני המקרים, נראה היה כי ליגה צפופה ומרתקת היא הדבר הכי נכון במקום בו אין כדורגל טוב (ואל תצפו שב-16 קבוצות מאמנים ישחקו יותר יפה, כדורגל איכותי הוא נגזרת של תרבות, של גישה, של חינוך). חבל רק שמדובר בשני מקרים בלבד.
נורה אדומה: ברוכיאן, יצחקי, בן שושן
"מה יהיה" זו שאלה שלא רק מעסיקה את בית"ר ירושלים, אלא גם מטרידה את הכוכבים שלה. לחלק מהשחקנים שהתבגרו עם המועדון בשנים האחרונות מצפות שאלות לא פשוטות בבוקר שאחרי בני יהודה: האם לצאת לאירופה (ולאן), האם לעבור לקבוצה ישראלית אחרת שיכולה לעמוד בשכר הגבוה (ומי) והאם להישאר במקום שתפור עליי כל כך (ולמה).
הדילמה הזאת מתחדדת במיוחד במקרה של אבירם ברוכיאן וקצת בן שושן. ברוכיאן, למרות שפע הכישרון שלו, לא מתאים לדעתי לשחק באירופה. הקשר שלו לבית בירושלים הוא חזק מדי, ואני לא רואה אותו מתמיד כבורג קטן בקבוצה אירופית. אני בטוח גם שבתוך תוכו ברוכיאן לא ממש רוצה בהרפתקה הזו.
מצד שני, גם אם בית"ר תצליח לגייס כספים כדי להשאיר אותו, סביר להניח שהיא לא תוכל להעמיד קבוצה שתעמוד בסטנדרטים שלו. גם בתסריט האופטימי, בו בית"ר כן מצליחה לגבש קבוצה בעונה הבאה, ברוכיאן יהיה צריך לחזור חמש שנים אחורה. לימים בהם היה חלק מקבוצת תחתית איומה, הכי רחוק מהסטטוס שלו כיום. גם אם ברוכיאן עדיין לא שחקן שלם, ההתקדמות שלו בשנים האחרונות לא תוכל לסבול סיטואציה בה הוא ישחק עם עוד שישה ניר נחומים בקבוצה שנעה בין מאבקי תחתית לשעמום במרכז הטבלה.
אלא שברוכיאן, וגם קצת יצחקי ובן שושן, יודעים כמה חזק הקשר בין ההצלחה שלהם לחיבור שלהם לבית"ר. ברוכיאן ובן שושן הם ירושלמים שיהיה להם הרבה יותר קשה ומוזר בקבוצה ישראלית אחרת, כנ"ל לגבי יצחקי שהגיע בגיל 17 למועדון. אל תהיו בטוחים שיצחקי שש כבר עכשיו לצאת למסע אירופי שני, וכמו שני חבריו הוא נטוע במועדון הירושלמי. חזרה לימי פניג'ל עלולה להעניק מכה קשה לקריירה המתפתחת שלהם, אבל מעבר לקבוצה אחרת גם עלול להיות מסוכן.
אל תפספס
מאחורי הכותרות
ב-17.00 הטלפונים כבר התחילו לזרום. "נו, מה אבי נמני קיבל?", "אין עדיין עונש? מתי יהיה?". איזו דרמה, איזו בהלה. מדינה שלמה על הרגליים, צבא של עיתונאים מחכה מחוץ לכתלי בית הדין, פובליציסטים מכל קצוות הקשת הפוליטית לא מניחים למקלדת, מהדורות החדשות נפתחות עם הידיעה המרעישה. ועל מה המהומה? על דיון בבית הדין. פאקינג בית דין. לא מדברים שם על כדורגל, לא עוסקים שם בשיטות משחק, תכנית רכש, מינוי מאמנים, בסך הכל הליך ענישה יבש ושולי שזוכה לסיקור כאילו מדובר בדבר האמיתי. בשנים האחרונות כלי התקשורת הרגילו את הציבור שזה חשוב, עכשיו הם צריכים להאכיל את המפלצת.
וזה נוגע כמעט לכולם (כולל וואלה!). נסו לבדוק איך זה עובד בחו"ל והאם הכותרות הראשיות שם מתעניינות בענייני ועדות משמעת למיניהן. לא תמצאו לזה אח ורע לווליום שאנו נותנים לפן השולי הזה של המשחק בכלי התקשורת. לניתוחים, להצדקות, להשוואות בין עונשים ולידע שכל אחד מאיתנו צבר באזורים האפורים של התקנון. נכון, זה ידוע, כשאין כדורגל מדברים על דברים אחרים, אבל הסיקור המאסיבי של פרשת נמני הראה שגם עם הקלישאה הזו קצת הפרזנו.
אל תפספס
גם בכותרות
"בני יהודה גמרה את העונה"
המחזור הבא: מכבי תל אביב מכבי חיפה
אבי נמני, זה כבר ברור, לא שם קצוץ על דעת הקהל. למרות שמעמדו בציבור כמאמן חלש בהרבה מהמעמד שהיה לו כשחקן, הוא עדיין מתנהג כמו בעולם הישן בו הכל מותר לו. זו נקודה שיכולה להכשיל את נמני בחיים החדשים שלו כמאמן מבחינת התדמית, אבל אולי גם לעזור לקבוצה שלו מבחינה מקצועית. נמני, ייאמר לגנותו אבל גם לזכותו, לא נגרר להחלטות פופולאריות ואמירות שאמורות לרצות את המקובל. רק לאחרונה הצליח להקפיץ כמה אנשים כאשר טען שמכבי תל אביב לא תתמודד על האליפות גם בעונה הבאה, אבל לדעתי זו הייתה האמירה הכי אמיצה והכי נכונה שיצאה מקרית שלום בתקופה האחרונה. אפשר כמובן להיתפס לאישי שבאמירה הזו ולטעון שנמני מפחד על התחת שלו ולכן מנמיך ציפיות, אבל אי אפשר לומר שאין בה הרבה מן ההיגיון, אחרי שראינו את שלל פרויקטים שנוסו במכבי בשנים האחרונות מתרסקים פעם אחר פעם.
את הגישה הלא פופולארית הזו ניתן לזהות במעט גם על הדשא. נמני, כך זה נראה למתבונן מבחוץ, מנסה ללמד את הקבוצה שלו לשחק על התוצאה. לא יפה, לא גדול, לא מעל הפופיק, רק לכבוש שער אחד יותר מהיריבה. אין בסגנון המשחק של מכבי שום יומרה, אלא הרבה ציניות ומודעות למגבלות ולמטרה הסופית. שזה יכול להיות רעיון טוב בסופו של דבר, בהשוואה למשל לקמפיין המחויבות המגוחך שנעשה בתחילת העונה ולא נשאר ממנו זכר. זו הדרך, לדעתי, שיכולה להוציא את מכבי תל אביב מהבוץ ולא כל הזמן להכריז הכרזות. כרגע, יש שתי בעיות עם הגישה הזו: הראשונה, זה לא ממש נאה לעין. אפילו מכוער. השנייה, עד עכשיו זה סידר לאבי נמני ניצחונות רק על קבוצות מהאזור שלו בטבלה ומטה. וזה חשוב, כי זה לא דבר של מה בכך לקבוצה מתוסבכת כמו מכבי, אבל גם לא יותר מדי מעודד כרגע. ביום ראשון, כל זה יעמוד למבחן הרבה יותר רציני מול מכבי חיפה. נמני אמנם יהיה ביציע, אבל זאת תהיה הזדמנות מצוינת עבורו להשיג את הניצחון המשמעותי הראשון שלו כמאמן מכבי. אפילו ניצחון מכוער. אפילו עדיף.