הדרך אל האושר

בשער הכניסה לדירה שלך יעמוד איש רוסי גדול ומבוגר על גלגיליות. השעה תהיה כך וכך עשרות דקות אחרי חצות, והאדם הבלתי מזוהה יתכופף. אתה תביט בו, לא רגיל לראות אנשים רוסים גדולים מתכופפים ליד שער הדירה שלך. הוא מנסה להרים משהו. אתה מתקרב, מהוסס מעט, מסתכל למטה ורואה קיפוד. "זה קיפוד", הוא יגיד לך מתוך מבטא, "רוצה אותו?".

אתה מביט בקיפוד, בשעון, באדם שממולך ואז שוב – הפעם בסדר הפוך. "לא, תודה", תגיד לבסוף ותיכנס לדירה חשוכה ונטולת קיפודים. לפני שעתיים חשבת שאתה בתוך חלום, וכעת אתה נזהר שלא לדרוך על קיפודים. בין האובך המעיק, אחד ממשחקי הכדורסל המדהימים שתראה בחייך וחיה שמחפשת לדקור את דרכה דרך מרכז תל אביב, הערב הזה יהיה הכל מלבד נורמאלי, וינסה להוכיח לך את זה – פעם אחר פעם, אות אחר אות.

אנשים ממהרים לסגור מעגלים בחיים. זה עוזר להם לשים כל מיני צרות בכל מיני ארונות, עוזר להם לראות החיים בצורה קצת יותר מאורגנת, סמלית ומובנת. אתה לא נוהג לסגור מעגלים – רק לפתוח אותם – ובכל זאת, בערב כזה גם הראש שלך נכנע, ומתחיל להתמלא זכרונות: קיבוץ כפר בלום; סבא וסבתא שמסוגלים לדבר איתך על כדורסל, כי הם יודעים שזה מה שאתה אוהב; נהר הירדן, וההליכות האיטיות לאורכו שמובילות, בסופו של דבר, לאולם. סטטיסטית, ידעת זאת עוד אז, אדם רק היה צריך לבלות כך וכך דקות בקרבת האולם אם ברצונו לשמוע את עמית גל צועק. כמו חוק נוסף של ניוטון שמדענים עצלים שכחו לגלות.

ויש את חוברת האליפות. זו של 92/93, ששכבה במגירה שלך כשגרת בקצה השני של הארץ. זו שאיבדת, כשם שאיבדת דברים סנטימנטאליים אחרים בחייך. אהבת את גליל, ואהבת – לא פחות, שומו שמים – את מכבי תל אביב באותם ימים. אם לא היית נוסע עם אביך שלוש שעות כל כיוון כדי לראות את מכבי של שנות התשעים נאבקת באירופה, היית צופה בהם עם כמה מבוגרים אחרים במושב, בסלון קטן בו כמות הגרעינים תמיד האפילה על הקליפות. לא היתה לך ברירה אז, ולא היה אכפת לך אם ידעת זאת או לא: מכבי זה מה שהכרת, מכבי זה מה שאהבת.

עם השנים גילית את העולם המקביל שהתנהל לו בחוץ. תחילה לא נתת לו להשפיע עליך – אדם נאמן אתה, כך רצית לחשוב – אלא שבשלב מסוים גילית כי אתה אוהב יותר את הכדורסל הישראלי מאת הקבוצה ששולטת בו ביד רמה. במשחקים נגד הגליל תמיד היית בעד הקיבוצניקים. בביקורים מתוכננים מהרגיל, אפילו ראית חלק מהם ביחד עם כמה זוגות סנדלי שורש אחרים שקישטו את האולם בכפר בלום, האולם שכל כך אהבת, זה שהזכיר לך נשכחות גם בביקור האחרון, לפני כחודשיים, הפעם במשחק נוער אקראי.

פירוק הקבוצה והעברתה לגלבוע כאב לך. כמו אקסית שממשיכה הלאה, רצית לשנוא אותה. רצית להתכחש לה, רצית לבטל אותה, רצית להיות מהאנשים האלה שנאחזים באיזו בלילה נוחה של מיתולוגיה ותיעוב. רצית ולא הצלחת. הקבוצה הזאת – הקבוצה האחרת – פתחה לך התנחלות איפשהו באיזור בית החזה, וסירבה להתפנות. בזמן הזה כבר עשית חצי דרך בהשלמת 180 המעלות בהן לא חשבת שתסתובב. בזמן הזה כבר ייחלת להפסדים של מכבי תל אביב בארץ הקודש. היית נוכח, ושמח, באליפות של הפועל חולון. שמח בשביל הכדורסל הישראלי, כך אמרת לעצמך: הרי מעולם לא רצית להיות אוהד שהתבלבל באיזה צומת, ומאז כל האהבה שלו היא שנאה.

למשחק הערב אתה תגיע ללא ציפיות. אנשים בנאליים יקראו לזה מנגנון הגנה, ואתה לא תתווכח: כבר נפלת למלכודת הזאת מספיק פעמים כדי לדעת שאדם שמפתח תקוות עם היכנסו ליד אליהו, דינו לצפות בהן מתרסקות, בדרך כלל מספר דקות לפני שייצא בדלת בה קודם לכן נכנס. לחברים אמרת שאם למישהו יש השנה סיכוי לנצח את מכבי זו גליל – היא מגוונת, היא עמוקה, היא יכולה לנצח בפנים, בחוץ או באמצע. ובכל זאת, את הגבול בין חברים ותקוות שווא למדת לסרטט על בשרך.

ביציע שמסביבך יושבים, מעורבבים, אוהדי שתי הקבוצות. משני צידיך, כמובן, ילדים שאת צווארם עוטף צעיף צהוב. המשחק נפתח אבל אתה עדיין סגור. מאופק, פסימי, ועם משבר זהות בלתי מיושב. אלא שלאט לאט אתה משתחרר. מחיאת כפיים פה, צעקה שם, ואם, לפני מספר שנים, היו אומרים לך שתעביר ליל חמישי בלתי נשכח בצעקות "לגוני! לגוני!", וודאי היית מנסה לתכנן את חייך בצורה קצת אחרת. ובכל זאת, במחצית תתמסר לחלוטין. ברבע השלישי תבין שמה שקודם לכן היה נראה כערבוב שווה של אוהדים, לפתע התגלה כיציע מאוכלס כמעט לחלוטין באוהדי מכבי. אתה והבחור שמעליך הם השונים.

הקבוצה שלך תוביל, ותוביל בהפרשים שעבור אוהדים אחרים, למודי פחות אכזבות, וודאי היו נחשבים לבטוחים וסבירים. 10 הפרש, שלוש דקות לסוף? החברים למושב, איתם היית רואה את משחקי האלופה הנצחית בימי חמישי באותו סלון קטן, כבר היו מסכמים את הערב ומתחילים לאסוף קליפות. את חלקם פגשת כאן, בהיכל, והם לא ידעו או התאמצו להבין איך, מדוע ולמה, למען השם, למה עשית את השינוי שעשית. ובכל זאת – 10 הפרש, שלוש דקות, ואתה יודע שהקבוצה שלך הולכת להפסיד.

הלב שלך יתחיל לפעום בחוזקה, ולכמה רגעים נדירים תיזכר שוב איך זה מרגיש, להיות בסיטואציית ספורט אמיתית ומזוקקת. בין החטאת עונשין אחת לשניה, אתה תנסה למרוח שכבת הגנה נוספת על המנגנון ששירת אותך לא רע בעבר. אתה מנסה להתאבן, להבטיח לעצמך שאיבוד היתרון והפסד האליפות לא יהיה מפח נפש. אתה כבר מתכנן הכל בראש: הדילוג על הטקס הצהוב המסורתי, המונית, בקבוק היין. אלא שלשם שינוי, הקבוצה שלך לא עושה סימנים של להפסיד, ורק עשרים ומשהו שניות לסיום, שוב ביתרון 10, אתה תרשה לעצמך להשתחרר. לא להבין – זה יגיע הרבה, הרבה אחר כך, אם בכלל – אבל כן להשתחרר, ולהשיל מעצמך מה שמרגיש כמו 25 קילוגרמים של מנגנוני הגנה נוראיים.

ואתה תשמח, הו, כמה שתשמח. תשמח עבור חבורת האנדרדוגים האדירה הזאת שחוגגת על עיגול האמצע, חבורת שחקנים שכמעט לכל אחד מהם יש חיסרון בולט שמנע ממנו להגיע לרמה גבוהה יותר; תשמח עבור עודד קטש, שעשרות עיתונאים יתעקשו לסגור לו מעגל שהוא בכלל מתעקש שמעולם לא היה פתוח; למטה, במסיבת העיתונאים אליה יתפרץ בספונטניות עמית גל (הוא גם אוכל וממלא דלק בספונטניות, כך ניתן רק לשער), אתה תשמח גם עבור הקיבוצניק המיוזע והמשעשע הזה. זה מגיע לו, אתה תחשוב לעצמך. מגיע להם.

ובתוך כל השמחה הזאת יהיה גם האובך המציק הזה, הפעם, לשם שינוי, לא במובן המטאורולוגי. הענף הזה כל כך פצוע, תחשוב לעצמך, שגם שמחות צריכות לעמוד במעין הטלת ספק מטופשת ועקומה. צד אחד מדבר על השיטה הלא הוגנת, הצד השני כמעט מרגיש אשם, ואת העיתונאים שמאכלסים את החדר הקטן בהיכל נוקיה מעניין לדעת האם פיני גרשון ועודד קטש יישארו, מי מהשחקנים יישאר, ומה עושים מכאן והלאה. שמחה טהורה? כניעה מוחלטת לעוצמת הרגע? הלגיטימציה לחגוג כאן ועכשיו, מבלי לחשוב על מחר? יוק.

מהאובך הזה גם אתה לא תצליח לצאת. בדרך הביתה גם אתה תיכנע, ובתוך כל האושר הזה תתחיל לחשוב פרקטיקה: כמה חבל שהאלופה לא תשחק ביורוליג בשנה הבאה, כמה קשה יהיה לקדש את טוהר ההמשכיות, וכמה, לעזאזל, כמה מדובר כאן, למרבה הצער, בפסיק חסר משמעות בתוך משפט מתמשך – משפט לעולם לא נגמר, אלא רק חוזר על עצמו שוב ושוב ושוב. אתה מנסה לחשוב אם ככה זה אצל כל האוהדים בעולם – אם גם האושר שלהם תמיד מוכתם באיזו מועקה טורדנית וממאירה, ומסכם לעצמך שלא. ובכל זאת, במציאות הנוכחית גם השמחה הזו תעבוד.

אתה נכנס לדירה שלך, מדליק את האור, מביט במראה, ורואה בחזרה אדם עם חיוך טפשי. אתה נשכב במיטה ויודע שיותר שמח מזה בכדורסל הישראלי כבר לא תהיה. האושר הזה אולי יחלוף מחר, ובהחלט ייתכן שבעוד חודשיים וחצי כבר לא יישאר ממנו דבר מלבד זיכרון עייף, אבל בדקות האלה הוא כולו שלך. רגע לפני שתירדם, מחשבה אחת, אחרונה, טהורה ומזוקקת תעבור בראשך המסוחרר. אתה תדע שזה חסר סיכוי, תדע שזה נוגד את כל המוסכמות, תדע שדבר כזה כמעט לא נעשה מעולם. ובכל זאת, רגע לפני שתירדם, לא תצליח שלא לשאול את עצמך: האם אפשר לגדל קיפוד בתל אביב?

nimrodofran@walla.co.il