לברוח מהכלא

באו: למרקוס אולדריג' (בחירה 2 בדראפט דרך שיקגו), ברנדון רוי (בחירה 6 בדראפט דרך מינסוטה), סרג'יו רודריגז (בחירה 27 בדראפט דרך פיניקס), ג'מאל מגלור (בטרייד ממילווקי), רייף לאפרנץ ודן דיקאו (בטרייד מבוסטון), אימה אודוקה (חתם כשחקן חופשי).

הלכו: סבסטיאן טלפייר ות'יאו ראטליף (בטרייד לבוסטון), סטיב בלייק, בראיין סקינר והא-סונג ג'ין (בטרייד למילווקי), ויקטור חראפיה (בטרייד לשיקגו), וושון לנארד (שחקן חופשי).

חמישייה: ג'ארט ג'ק, ברנדון רוי, דריוס מיילס, זאק רנדולף, ג'ואל פריזבילה (מגלור).

ספסל: רודריגז, חואן דיקסון, דיקאו, מרטל וובסטר, טראוויס אאוטלו, לאפרנץ, מגלור, אולדריג'.

מאמן: נייט מקמילן (עונה שנייה בקבוצה).

מאזן בעונה שעברה: 21 ניצחונות ו-61 הפסדים (המאזן הגרוע בליגה).

אולם: רוז גארדן ארינה (19,980 מקומות).

העונה האחרונה של הבלייזרס הייתה זוועתית, ולא רק בגלל הביצועים על הפרקט. הסיבה האמיתית לכך הייתה שלאוהדים בפורטלנד, עיר כדורסל מובהקת, פשוט נמאס מהקבוצה שלהם. נמאס להם מחוסר החשק של השחקנים, נמאס מהתיכוניסטים ש"אוטוטו יפרצו" אבל בינתיים רושמים ממוצעים שמזכירים את עופר פליישר בסוף הקריירה שלו, ויותר מהכל נמאס להם מהעובדה שהשחקנים שלהם מוזכרים בתדירות גבוהה יותר במדור הפלילים של העיתונות המקומית מאשר במדור הספורט.

בסיום העונה החליט סטיב פטרסון, נשיא הקבוצה, לשים לכל זה סוף. בתור התחלה הוא פיטר את הג'נרל מנג'ר של הקבוצה, ג'ון נאש, לאחר מכן מינה את עצמו לתפקיד הג'נרל מנג'ר בפועל, ואז הוא פצח בתכנית הבראה כללית לקבוצה. העיקרון היה להביא שחקנים שהם גם בני אדם. את עיקר העבודה הוא עשה ביום הדראפט, שבו ביצע כל כך הרבה טריידים, עד שבסוף היום הוא היה צריך לבדוק שאף אחד מהשחקנים שהוא שלח בטרייד לא חזר אליו בטעות באיזה טרייד אחר. כשהעשן התפזר, הבלייזרס מצאו את עצמם עם שמונה שחקנים חדשים, ובעיקר עם משהו שהיה כל כך חסר ברוז גארדן ארינה בשנתיים האחרונות – תקווה לעתיד טוב יותר.

השיטה ב-NBA לא מאפשרת לקבוצה להיפטר מכל השחקנים הבעייתיים שלה בבת אחת, פשוט בגלל שגם למנהלי קבוצות אחרות יש עיניים, ואם שחקן הוא עושה צרות ידוע או נפצע סדרתי, ומשני הסוגים יש לבלייזרס בשפע, אף קבוצה לא תיקח אותו (חוץ מהניקס כמובן, אבל הטלפון של איזיה תמיד תפוס בגלל שכל שאר המנהלים בליגה מנסים לעשות איתו עסקים), וכך לצד הגרעין הצעיר והטרי של הקבוצה עדיין ניתן למצוא סרטנים עם חוזי עתק כמו דריוס מיילס, שמתאושש באיטיות מחרידה מניתוח הברך שלו, וזאק רנדולף, שרק הקיץ רשם שני ביקורים במשטרת פורטלנד, בגלל תלונה על הטרדה מינית ובגין השתתפות במירוצי מכוניות מסוכנים ברחובות העיר.

כל שנותר לפטרסון הוא לקוות שהם לא יקלקלו לו יותר מדי את הדור החדש, עד שהוא יצליח למצוא איזה פראייר שיקח אותם (או עד שאיזיה יענה כבר לממתינה). שלושים שנה עברו מאז שביל וולטון הביא לפורטלנד את האליפות האחרונה שלה, וחמש עשרה מאז שקלייד דרקסלר הביא אותם בפעם האחרונה לגמר. הקהל באורגון יסכים לחכות עוד כמה שנים כדי לחזור לצמרת, בתמורה לקבוצה שהוא יוכל גם להזדהות איתה.

מדד הכיף:

הטבעות מרהיבות של החברים מיילס ורנדולף הן דבר שכיח בפורטלנד, אבל את ההנאה הגדולה ביותר שלהם ישאבו אוהדי הבלייזרס מדור העתיד של הקבוצה. קצת מוזר שדווקא הנבחר השישי בדראפט מרכז את מירב תשומת הלב בקבוצה שנמצא בה גם הנבחר השני באותו דראפט, אבל בעוד שלמרקוס אולדריג' נבחר בעיקר על בסיס פוטנציאל עתידי ומתוך הראייה האמריקאית הגורסת שגובה אי אפשר ללמד (תוך התעלמות מחוסר האגרסיביות הבולט שלו, שלא בדיוק יקל עליו במאבקים מתחת לסלים ב-NBA), בפורטלנד כבר הבינו שהיהלום האמיתי מבין הרוקיס שלהם הוא ברנדון רוי.

רוי היה קרוב מאוד להפוך לעוד סיפור עצוב מבית היוצר של ה-NBA. עם סיום לימודיו בתיכון בסיאטל הוא התכוון ללכת לאוניברסיטת וושינגטון הסמוכה, אך לאחר שהמאמן שגייס אותו, בוב בנדר, פוטר, החליט רוי לוותר לגמרי על חווית הקולג' ונרשם לדראפט. הימים היו ימי קוואמי בראון ואדי קרי העליזים, וכמעט כל תיכוניסט שאי פעם קלע 20 נקודות במשחק שמע ממישהו שהוא חייב להירשם לדראפט. ברגע האחרון משך רוי את שמו מהרשימה וכנראה שבכך הציל את עצמו מאי בחירה והגעה במוקדם או במאוחר לליגת העל שלנו.

רוי הגיע לבסוף לוושינגטון, ונשאר שם ארבע שנים. יכולות החדירה והמסירה שלו תמיד היו גבוהות, וככל שהקליעה מבחוץ הלכה והשתפרה (הוא שיפר את האחוזים שלו מחוץ לקשת בכל אחת מארבע השנים שלו בקולג'), הוא הפך לנשק יעיל יותר בהתקפה של ההאסקיס. בשנתו השלישית הוא כבר נחשב לשחקן מוביל, אך עדיין שהה בצילו של נייט רובינסון הננס שמשך את רוב תשומת הלב. רק בשנתו האחרונה, כשרובינסון כבר הלך ל-NBA, הפך רוי לסופרסטאר אמיתי, וזכה סוף סוף להכרה כלל ארצית. הוא נבחר לשחקן השנה בפאק 10 ולחמישיית העונה של המכללות. בטורניר המכללות הוא סחב את וושינגטון עד לסוויט 16, שם נתן תצוגה ענקית נגד הפייבוריטית הגדולה לזכייה בטורניר, קונטיקט. רק עבירה רביעית מוקדמת שנשרקה לחובתו (שהייתה עבירה טכנית לאחר שהחליף כמה קללות עם רודי גיי) ואילצה אותו לרדת לדקות ארוכות לספסל, מנעה מוושינגטון לחולל סנסציה גדולה, ויוקון ניצחה לאחר הארכה.

הבלייזרס יקבלו שחקן בוגר ומאוד מלוטש יחסית לרוקי, שיכול לתת אימפקט מיידי, ולכן הוא נחשב כפייבוריט לתואר רוקי השנה. רוי הוא לא שחקן שמתבלט יותר מדי על המגרש, אבל תמיד דואג לעשות את כל הדברים הקטנים שעוזרים לקבוצה לנצח. הבנת המשחק העילאית שלו מאפשרת לו לגבור גם על יריבים גבוהים או זריזים ממנו, אבל גם אתלטיות לא חסרה לו, למרות שזה לא נראה ככה במבט ראשון. עוד אלמנט חשוב במשחק שלו היא יכולת התפקוד שלו ברגעי הלחץ. בשנה האחרונה שלו במכללה הוא הרוויח ביושר את התווית של שחקן קלאץ' עם כמה סלים חשובים בשניות האחרונות.

מסקנות מכישלון ארה"ב במונדובאסקט:

החלוקה בצוות האימון החדש של נבחרת ארצות הברית הייתה מאוד ברורה: מייק ששבסקי הוא השם הגדול, מייק ד'אנטוני הוא זה שפעם היה באירופה, ג'ים בייהם הוא זה שיודע מה זה בעצם הגנה איזורית ורודי טומג'נוביץ' הוא האחראי על הסקאוטינג (וזה המקום להחמיא לרודי טי על עבודה מצוינת בהכנת הקבוצה לקראת יוון). חוץ מהם היה שם גם נייט מקמילן. על תקן מה אתם שואלים? פחות או יותר על תקן זה שיריץ דאחקות עם השחקנים. אם יש לקח משמעותי אחד שמקמילן יכול לקחת איתו לפורטלנד מהחוויה הזו הוא ההכרה שקבוצה מגובשת, מחוברת ומאומנת כמו שצריך תמיד עדיפה על חבורת סוליסטים מפוצצים בכישרון. מעניין אם הוא יחלוק את הידע הזה עם זאק רנדולף בפעם הבאה שהוא יגיע לשחרר אותו בערבות.

מועמד לפריצה:

הזדמנויות לפריצה הן לא דבר נפוץ בקריירה של שחקן NBA ממוצע. העונה יש לג'ארט ג'ק, שבלי שום ספק עונה להגדרה של שחקן NBA ממוצע, הזדמנות כזאת בדיוק. שני הרכזים שעלו לפניו ברוטציה בעונה שעברה, טלפייר ובלייק, נשלחו בטריידים, והותירו את משבצת הרכז הפותח בלעדית בידיו. ג'ק, חברו לשעבר של וויל ביינום בקו האחורי של ג'ורג'יה טק, מוערך מאוד על ידי חבריו לקבוצה, והאמירה של מקמילן לפיה העונה יש לקבוצה IQ כדורסל גבוה יותר, מתייחסת בעיקר להבדל בין ג'ק לטלפייר. עכשיו הוא רק צריך להראות שהוא גם ראוי למחמאות הללו.

מועמד לדעיכה:

ג'ואל פריזבילה הוא סנטר סביר. הוא ריבאונדר לא רע וחוסם די טוב. פטרסון החליט שכל זה מספיק כדי לתת לו חוזה של 30 מיליון דולר לחמש שנים. אז אולי יש כאן ניסיון ללכת בכיוון החיובי ולהשאיר בקבוצה פועל שחור שמוסיף לחימה ולא מחזיק ברישום פלילי, אבל עדיין מדובר בשחקן שממוצע הנקודות לקריירה שלו הוא 4 למשחק (למרות שלפני שנתיים הוא נתן עונת שיא של 6.4 למשחק), שיצטרך להיאבק העונה על הדקות שלו עם ג'מאל מגלור, רייף לאפרנץ, למרקוס אולדריג' וזאק רנדולף, ועל פי מיטב המסורת של הליגה, אין לו שום סיבה להתאמץ יותר מדי אחרי שהחוזה כבר נחתם.

תסריט אופטימי: ברנדון רוי סוגר את המירוץ לרוקי השנה כבר בינואר, למרקוס אולדריג' מראה ניצוצות של סופרסטאר, ואיזיה תומאס סוף סוף עונה לטלפון ומסכים לקחת את מיילס ורנדולף.

תסריט פסימי: קשה להעריך עד כמה נמוך הם עוד יכולים לרדת אם הבעיות של השנה שעברה יצוצו שוב. רק ליתר ביטחון נציין ששיא ההפסדים לעונה אחת הוא 73.

תחזית: אף אחד בפורטלנד לא מצפה לניסים. כל מה שהם רוצים השנה הוא שיפור, אפילו מזערי, בטור הניצחונות, כדי שתחושת ההתחדשות של הקבוצה תקבל משמעות אמיתית. יותר מזה הם לא יראו, ואת כרטיס הטיסה לניו יורק להגרלת הדראפט של השנה הבאה פטרסון יכול להזמין כבר עכשיו.