אהבה מאוחרת, חלק ב'

ישיבה היא עניין לא מוערך מספיק. אני לא רוצה להתחייב, אבל יותר מסביר להניח שמרבית ההחלטות המשמעותיות ביותר שנתקבלו לאורך ההיסטוריה, הגיעו לאחר ישיבה על ספה או כורסא כזאת או אחרת. אם פעם הייתי משקיע את מירב זמני בהתרוצצות על משטחי כדורסל עקומים, או צפייה באחרים עושים זאת בטלוויזיה, היום אני יודע שכל דבר שמצריך עמידה הוא משהו שיש לחשוד בו מלכתחילה. אולי זה מסביר את העובדה שהגיבור שלי בספורט כיום אמנם קנדי לבן בשנות השלושים לחייו, אבל לא מדובר בסטיב נאש. תכירו את דניאל נגראנו.

בגיל 35, נגראנו נחשב לאחד משחקני הפוקר הטובים ביותר על כדור הארץ, ומייצג בעולם הפוקר את השילוב בין העבר לעתיד של המשחק. הוא אינו מהמר זקן שהיה שם כשצוירו הקלפים הראשונים, אבל הוא גם לא אחד מאותם מאות מיליוני שחקנים אינטרנטיים זבי חוטם שצצו להם בשנים האחרונות, שחושבים שהעכבר הוא חלק אינטגראלי מהמשחק. הוא מאגד בתוכו יכולות משחק נדירות, שינוי קצב וניתוח יד היריב בצורה שגורמת לקנאה, תוך כדי שהוא משמר את התדמית של אחד מהשחקנים הנחמדים והמחויכים ביותר שידע המשחק. הוא עונד ארבעה צמידים מאליפות העולם, קטף שני תארי WPT, ומדורג שני בהיסטוריה בכל הנוגע לזכיות מטורנירים.

אז איך קרה שמאהבת ספורט טהורה, שגרמה לי להישאר ער לילות שלמים בהמתנה לחבורת גברים אפרו אמריקאים מסוקסים, עברתי לצפות בחבורת גברים שמנים לבנים וקרחים שיושבים מסביב לשולחן ומשחקים קלפים? בניגוד למה שחברתי חושבת, לא מדובר פה רק על ההשתאות על כמה מעט אנרגיה הם מוציאים. מעבר למשחק עצמו, לטקטיקה וכמובן לשקרים, שחקני הפוקר הגדולים באמת מוסיפים מימד אחר למשחק: הם משחקים על הכסף של עצמם, מסכנים את כולו, או חלקים גדולים ממנו בכל רגע נתון. רק נסו לדמיין את לברון ג'יימס מקבל הודעה מדייויד סטרן כי 48 הדקות הקרובות יכריעו אם הוא יקבל את משכורתו השנתית או לא (ייתכן שכרגע פיצחתי את השיטה איך להפוך את ה-NBA לליגה מעניינת יותר).

אבל זה לא רק זה. כשהייתי נער צעיר, האמנתי שיש ביכולתי להפוך לשחקן הכדורסל הטוב בעולם אם רק אתאמץ מספיק. כמובן שאז גיליתי שהחיים הקציבו לי רק 170 סנטימטרים, ומעט מאוד כישרון בתוכם, וכך נגוז החלום. בפוקר היכולות הפיזיות נזרקות הצידה, ואדם שבאמת אוהב את המשחק ומוכן ללמוד אותו, ולהקדיש לו מספיק זמן (וכסף), יכול להגיע הכי רחוק שאפשר. וזה נותן משהו שהכדורסל, הכדורגל וכל שאר אותם ענפים זניחים לא מסוגלים לתת לאדם נטול כושר גופני שמתקרב לגיל 30: תקווה. כמובן שזה אומר לקום מהספה. טוב נו, אולי בכל זאת לא אהיה ספורטאי לעולם.

למה כולם כועסים כל כך על לברון ג'יימס? מה הבן אדם כבר עשה? בסך הכל סיים חוזה ועבר לקבוצה אחרת. יתרה מכך, הוא עבר לשחק עם שני חברים מאוד טובים, נדד מעיר קפואה ומדכאת לאזור שטוף שמש וגדוש באטרקציות והגדיל באופן משמעותי את סיכוייו לזכות באליפות. ובכל זאת, האיש הפך באחת מהכדורסלן הפופולרי בתבל לדמות השנואה ביותר בספורט האמריקאי.

כולם כועסים על לברון כי הוא חשף בפנינו את האמת שאנחנו מדחיקים ושמאפשרת לנו לאהוב ספורט. הוא חשף בפנינו שהאנשים שאנחנו מעריצים יכולים להיות אגו מניאקים, שאין בהם טיפת נאמנות למועדון ולעיר שסגדו להם, שהם לא מתביישים לארגן שידור טלוויזיה כמעט סדיסטי באופיו, שידור שמודיע לילדים קטנים באוהיו שהאליל עוזב את העיר. גם מייקל ג'ורדן התעמר בחבריו בקבוצה, גם קובי בריאנט טיפוס מפוקפק, אבל בדרך כלל הם הצליחו לשמר את האשליה שגורמת לנו לקנות את החולצות שלהם ולתלות פוסטרים שלהם. לברון עשה מהלך לגיטימי, אבל במקביל רצח את הרומנטיקה, שהיא מרכיב חיוני – גם אם שקרי ומזויף – בספורט.

לכן, מה שסטיב נאש עושה בשנים האחרונות בפיניקס כל כך מרשים: הוא ספורטאי שכל כולו אהבה, כל כולו חיוביות, שכמעט בלתי אפשרי לאתר את צדדיו האפלים. הוא עושה את חבריו טובים יותר, הוא מוצא זמן להכין סרטי וידאו מצחיקים שחושפים את היצירתיות שלו ומגבשים את הסגל, הוא לא מתבייש למחות נגד המלחמה בעיראק בסוף שבוע האול סטאר, הוא מסקר את המונדיאל ומנהל מלחמה עם ז'וזה מוריניו בטוויטר. רבאק, האיש אפילו סידר למייק ד'אנתוני ואמארה סטודמאייר חוזי מיליונים בניו יורק ניקס. אני אוהב אותו כי בגילי המתקדם אני יודע שרוב האנשים מזכירים יותר את לברון ג'יימס מאשר את סטיב נאש.

דווקא בעשור הרביעי לחיי אני פחות אוהב אתלטיקה קלה. אני בטוח שזה הספורט היפה והמעניין ביותר, אבל פגוע מהשינויים הפיזיים שהגבר הממוצע חווה בגיל 30 פלוס. אם פעם יכולתי לדמיין את עצמי רץ כמו קארל לואיס (או איתי אילוז) וקופץ כמו מייק פאוול (או רוגל נחום), וגם הרגשתי ככה כנער אתלטי במיוחד – היום אני יכול רק לברך על הליכה מהירה שבועית בפארק, ופשוט מתקשה לצפות בכושר המופלא שטובי האתלטים הפעילים מצויים בו.

כשפגשתי את גזאצ'ו יוסף, הבנתי שגם בגילי המופלג, ולמרות לא מעט משברים, אפשר להגיע רחוק, הבנתי והתאהבתי. אחרי כמה שנים של פרישה, גזאצ'ו חזר למסלולי האתלטיקה לקראת עונת 2009, ומאז שבר שלושה שיאים ישראלים בריצות ארוכות, שניים מהם מהוותיקים ביותר. היום הוא כבר בן 35 וללא ניסיון במשחקים האולימפיים, אבל הוא מצהיר שמשחקי לונדון 2012, אז יהיה בן 37, הם הדבר היחידי שמחזיק אותו כספורטאי מקצוען, וכמה שהוא מקצועי.

אז נכון שהרצים למרחקים ארוכים נהנים מתוחלת חיים ארוכה יותר כספורטאים פעילים, ועדיין אי אפשר שלא להתרשם מקאמבק כל כך מוצלח, כנראה שהמוצלח ביותר בספורט הישראלי בשנים האחרונות. תחשבו על כדורגלן שהיה פורש בגיל 27 וחוזר בגיל 33, ופשוט תכפילו את זה במספר מכובד של רמות קושי, כי בכל זאת מדובר באתלטיקה לא קלה בכלל. ולכל זה תוסיפו אישיות כובשת, ספורטאי שמשמש דוגמא לאתלטים הצעירים בכלל ולעולי אתיופיה בפרט. ספורטאי שמצא את הנוסחה לשילוב בין עבודה, אישה וילדים ומקצוענות. כל מי שמכיר את גזאצ'ו יוסף רועד מהתרגשות על כל הצלחה בינלאומית שלו, וקשה להאמין שמי שלא מכיר אותו, ויפגוש אותו רק פעם אחת, לא יהפוך לחבר נוסף במועדון המעריצים שלו.

זה יכול להיות עצוב מה שקורה לך בגיל מבוגר. אפילו האהבה הטהורה שלך לכדורגל עוברת טרנספורמציה מבלי שתדע על כך: במקום להעריץ רק חלוצי על, אתה מתחיל להעריך קשרים אחוריים. במקום להימשך רק לחצוף, לנוצץ, לבלתי מושג ולעל טבעי, אתה מתחיל לחבב את המיושב, הרציני, היציב והטבעי. פעם זה היה מראדונה, אוחנה, פלאטיני, מלמיליאן, היום אני בעיקר מכור להצלות של אריאל הרוש.

בגיל צעיר יותר אף פעם לא הסתכלתי מי עומד בשער של בית"ר. גם כי בית"ר של שנות ה-80 היתה קבוצה טובה מספיק, שלא היית צריך להתעכב על הפרטים הזניחים האלה, וגם כי שוערים הם הדבר הכי לא צעיר שיש. אוחנה היה כל מה שבית"ר של שנות ה-80 היתה צריכה להיות, בית"ר של נעוריי: פורץ גבולות, חף מרספקט כלשהו לאיש, מוכשר בטירוף ועצלן במקומות הנכונים, ג'ורג' בסט מגולח (לעתים).

שנים שבני דורנו מחפשים אחר הריגוש ההוא, אבל גם כשברק יצחקי נראה לא פעם כמו חיקוי טוב, שום דבר לא יכול להיות דומה לסללום של אוחנה מול נסים ברדה. פעם חשבתי שזה בגלל אוחנה, אבל זה גם בגללי. בגלל שבית"ר של שנות ה-2000 צריכה פורץ דרך אחר במצבה: מוכשר כמובן, אבל גם יציב, מסודר, שקט. כמו שאוחנה הוא סך התכונות שאתה רוצה לרכוש בגיל צעיר, הרוש הוא סך המעלות שאתה לומר להעריך ושואף לנכס לעצמך בגיל מבוגר יותר. הוא מה שבית"ר של היום צריכה. זה יכול להיות עצוב מה שקורה לך בגיל מבוגר, אבל היי – זה אריאל הרוש. ואריאל הרוש הוא אליל. אליל ילדותי השנייה.