לא מה שחשבתם

בסוף זה היה צריך להיגמר. מישהו היה צריך לנצח ומישהו היה צריך להפסיד. שני מועדוני הפאר של ה-NBA נפגשו לעוד גמר ולעוד משחק 7 שבסופו לוס אנג'לס לייקרס יצאה עם טבעת מספר 16. הלייקרס לא עשו את זה בסטייל, הם עשו את זה עם השיניים והציפורניים, כשכל אחד משחקני שתי הקבוצות משאיר כל מה שיש לו על הפרקט. וכמו שקובי אמר, אין יותר מתוק מזה. ככה אליפויות צריכות להיות מוכרעות.

שנות השמונים מיתגו את שני המועדונים האלה באופן ברור: מצד אחד שואו-טיים הוליוודי, מצד שני קשיחות ועוצמה של פועלים קשי יום מבוסטון. המשחק השביעי רק חידד את הסיפור הגדול של הסדרה הזאת - הלייקרס ניצחו גמר ששוחק לחלוטין בסגנון של בוסטון. החבורה של פיל ג'קסון הוכיחה שהיא לא נופלת מהקבוצה שנחשבה לקשוחה בליגה בכל מה שקשור לאגרסיביות, להגנת ברזל ולמלחמה. הגמר הזה היה הצגת מופת הגנתית של שתי הקבוצות, אבל הלייקרס הצליחו להיות אלה שמתעלים מעט יותר בתחום שהיה אמור להיות המגרש הביתי של הסלטיקס.

ואם כבר מגרש ביתי, הלילה קיבלנו דוגמא נוספת לחשיבות שלו. זה לא יהיה מופרך מדי להמר שאם בוסטון הייתה מארחת את הסדרה היה לה סיכוי מצוין לזכות בה. הלייקרס הרוויחו את הביתיות בזכות ההתעלמות של בוסטון מהעונה הרגילה וניצלו אותה עד תום במשחק 7 - הדחיפה מהקהל, התחושה שתמיד אפשר לחזור וגם שתיים-שלוש שריקות שבבוסטון היו הולכות הפוך - כל אלה תרמו לקאמבק הנהדר ברבע וחצי האחרונים.

בוסטון הצליחה לעבור את קליבלנד ואורלנדו גם בלי ביתיות, אבל ללייקרס היה משהו נוסף. משהו בבגרות, בתחושת המחויבות, באמונה וגם בהגנה הקבוצתית. זה היה קמפיין מרשים של שמירה על התואר של קבוצה שלא נראתה מוכנה לאתגר בפתיחת הפלייאוף והשתפרה והתלכדה ככל שהוא התקדם. לא היה להם יותר כשרון או פחות בעיות מקבוצות חזקות אחרות השנה, אבל היה להם את המשהו הזה שמביא אליפויות, המשהו שלא ניתן להגדיר. אבל מזהים אותו כשהוא מופיע.

תשמעו, אי אפשר להתעלם מזה: משחק 7 היה פשוט משחק נוראי. ההגנות היו נהדרות והאינטנסיביות בשיאה, אבל כמעט לכולם רעדו הידיים. לקובי זה היה המשחק הגרוע בפלייאוף, ריי אלן נראה אומלל במיוחד, רונדו שוב היה חלש, האחרים היו במקרה הטוב בינוניים, אחוזי השדה דגדגו את הרצפה, קבלת ההחלטות הייתה רעה, משחק ההתקפה היה שבלוני. לאורך רוב המשחק הייתה תחושה שלאף אחת מהשתיים לא ממש מגיע לנצח את זה. לקראת סוף הרבע השלישי נראה היה לי הגיוני לחלוטין ששתי הקבוצות יחליטו להפסיק את העינוי ולנסות שוב עוד יומיים. הדקות האחרונות מעט חיפו על החולשה האיומה. אבל רק מעט.

זה מדהים. מדובר, כזכור, בשתי האלופות האחרונות שמייצגות את שני המועדונים המפוארים בעולם. כל שחקן שעלה על הפרקט היה בעל רזומה עשיר ולרובם כבר עשרות משחקי פלייאוף והיסטוריה של התעלויות ברגעים חשובים. אם זה מה שקורה לשתיים האלה, מה ניתן לצפות מקבוצות פחות מנוסות במעמדים הגדולים?

למזלן של השתיים, החולשה ההדדית ביטלה את עצמה. יום ממוצע של קובי והיינו מדברים על כך שבוסטון לא הופיעה לשלושה מארבעת המשחקים בסטייפלס; אם ריי אלן היה קולע חצי מהמבטים הפנויים לחלוטין שלו היינו מדברים עכשיו על התפרקות מנטאלית של הלייקרס ברגע האמת; במקום, אנחנו מדברים על משחק הירואי, על הגנות, על התגייסות קבוצתית ועל כבוד לשתי הקבוצות. מגיע לשתיהן ליהנות מהספק בזכות עונה גדולה, אבל במקום מסוים בראש צריך לזכור כמה רע היה המשחק הזה.

הנתון שהכריע את המשחק יותר מכל אחד אחר הוא, כמובן, הריבאונד. 55 כדורים נפלו מהחטאות של הלייקרס, 23 מהם נפלו לידיים צהובות. הגובה של גאסול, ביינום ואודום, עם עזרה נהדרת של קובי וארטסט, היה גדול על הגבוהים של בוסטון. בהקשר הזה, שאלת היעדרותו של קנדריק פרקינס בהחלט ראויה לדיון. עד כמה היא השפיעה על תוצאת המשחק השביעי? לעולם לא נדע. מבחינתי, היא די מתקזזת עם היכולת של ביינום לתפקד בסביבות שש דקות כל משחק.

בלי פרקינס לדוק ריברס היו שלושה גבוהים שאף אחד מהם לא ריבאונדר גדול כרגע, אבל הייתה לו גם הרבה יותר התקפה. ראשיד עשה כמה נקודות מהירות בפוסט וכך מנע מיתרון הריבאונד המוקדם של הלייקרס להפוך לעוד בריחה מוקדמת. בכלל, ראשיד קיבל את הכדור בפוסט שש פעמים ועשה מהם ארבעה סלים שלא ניתן למנוע. התעלומה הגדולה בקריירה של השחקן המיוחד והמטורף הזה - אחת התעלומות הגדולות בכדורסל בעשור האחרון - חזרה ועלתה בענק במשחק הזה: למה לעזאזל לא הולכים יותר על משחק הפוסט של ראשיד? כששום דבר אחר לא הולך בהתקפה של הסלטיקס, למה ריברס לא דאג שהוא יקבל 20 כדורים כאלה במקום שישה? יכול להיות שהמשחק הזה היה נראה אחרת אם זה היה קורה.

אליפות מספר 11 לזן מאסטר, הריפיט הראשון מאז הת'ריפיט שלו עם שאקובי. כל פעם מחדש הוא מוצא דרך לעשות את זה. כל פעם מחדש זה קורה כשכבר נראה שנגמרו לו הקסמים. הפעם זה בלט במיוחד. לאורך רוב הפלייאוף הלייקרס נשענו על קובי שקיבל מעט מדי עזרה. בחלק מהמשחקים בגמר זה גם נראה ככה. אבל אז הופיע רון ארטסט, הפרויקט השנתי שלו.

בסופו של דבר, היו לארטסט שלושה משחקים נהדרים בגמר, שלושתם הובילו לנצחונות של הלייקרס. לשיאו הוא הגיע במשחק הכי חשוב של העונה, כולל דקות בהן החזיק לבד את הלייקרס בתמונה, ורון-רון אף אמון על הסל הכי חשוב במשחק, בסדרה, בעונה. הוא הוסיף לכך הגנה אדירה על פול פירס והפך תוך כמה שעות מסימן שאלה לאחד השחקנים החשובים ביותר באליפות הזאת. וכפי שהוא דאג לוודא בסוף המשחק שאף אחד לא מפספס, הוא היה זקוק להפי אנד הזה יותר מכל אחד אחר על הפרקט. היחיד שבאמת הצליח להמיס לי את הלב הפעם היה רון-רון. אגב, לא שכחתי שהסעיף הזה עוסק בפיל ג'קסון. אני מחכה למישהו שיטען שזה סתם מקרה שגם המשוגע הזה התחבר בדיוק ברגע הנכון דווקא אצלו.

ה-6 מ-24 מהשדה אפילו לא נותן תמונה מלאה. היו כמה דקות ברבע השלישי שהלייקרס עבדו קשה כדי לנגוס בפער של בוסטון ופעם אחרי פעם קובי הגיע ובעט בדלי עם איבודים וזריקות מיותרות. למרות ההגנה הגדולה, המנהיגות ו-15 הריבאונדים, השורה התחתונה היא שבמשחק 7 של גמר ה-NBA קובי בריאנט היה אחד השחקנים הכי פחות טובים על הפרקט, ובנס הוא גמר עם טבעת. אני תיכף מגיע לחלקים הטובים, אבל חשוב לזכור שאם הידיים של בוסטון היו רועדות מעט פחות והם היו מגיעים ל-20 הפרש שהם היו יכולים להיות בו באמצע הרבע השלישי, אף אחד לא היה מתייחס בסלחנות להופעה רעה כל כך של השחקן הטוב בעולם במשחק הכי חשוב בתבל.

ולחלקים הטובים. רוב הסופרסטארים במצב הזה היו מאבדים את האמון של חבריהם לקבוצה והיה נוצר משבר מנטלי. זה קרה ללברון וזה קרה לקובי בעבר. אלא שבריאנט הפך למנהיג כל כך גדול שהחברים לקבוצה עשו הלילה את האקסטרה מאמץ קודם כל בשבילו. וזה קורה לא רק בגלל שגם ביום רע כל כך הוא דואג להשפיע על המשחק דרך הדברים הקטנים, אלא בגלל סוג האמון שנוצר בלייקרס: קובי סחב אותם לכל אורך המרתון, הם דאגו לסחוב אותו במטרים האחרונים. אם הייתם אומרים לי שקובי יהפוך לאחד מהשחקנים האלה לפני שנתיים לא הייתי מאמין. זאת אחת הגדולות הכי מרשימות שיש.

כמה מילים על ההשוואות ההיסטוריות, כי גם ככה זה כל מה שהטוקבקים יעסקו בו: דווקא ככל שקובי מתקרב לג'ורדן מבחינת המספרים היבשים, נהיה ברור יותר שהוא שחקן מסוג אחר, הרבה יותר אנושי. את הגמר שלו בשנה שעברה השוויתי דווקא לטים דאנקן בשיאו, ואני שמח לחזור על ההשוואה הזו גם הפעם. קובי האמיתי, הגדול באמת, הוא לא זה שקולע 19 נקודות בכמה דקות באחד המשחקים, את זה גם לברון עשה. קובי הגדול באמת הוא זה שלוקח 15 ריבאונדים, מנהיג הגנה גדולה ומאפשר לשחקנים סביבו להתעלות במשחק 7 של הגמר. בעצם, קובי הגדול הוא זה שמסוגל להיות גם הכוכב הבלתי ניתן לעצירה וגם המנהיג האנושי. זה לא ג'ורדן (מישהו מדמיין את ג'ורדן משחק ככה במשחק 7 של הגמר?), זה גם לא אחד מארבעת הגדולים אי פעם, אבל מבחינתי הוא כבר נמצא בחבורה שממש מאחוריהם.

המרוויח הגדול של הגמר הזה הוא הספרדי. הוא הפך בשבועיים האלה לאחד ממספרי 2 הגדולים האלה שמדברים עליהם שנים ארוכות. לגמר הזה הוא הביא את חבילת הכדורסל השלמה שיש לו: יצירת נקודות, ניהול משחק מהצבע, אגרסיביות, הגנה לא רעה בכלל, אינטליגנציית משחק עצומה, רבע אחרון גדול במשחק 7. המחמאה הכי גדולה שניתן לתת לו היא שיש לגיטימיות לדיון בשאלה אם הגיע לו ה-MVP של הגמר.

אבל יותר מכל דבר אחר, פאו גאסול רשום על השליטה בריבאונד. הלילה הוא ניצח את גארנט 3:18 (בכל אספקט אחר הביג טיקט דווקא היה נהדר). זה הפרש בלתי נתפס. לא ברור מתי גאסול הפך מעוד ריבאונדר לא רע לריבאונד ההתקפה הטוב בעולם. בפוסט סיזן הוא רשם ארבעה כדורים חוזרים בהתקפה למשחק, בגמר כבר היו לו חמישה למשחק (בלי לקחת בחשבון הדיפות החוצה) בדרך ל-11.6 ריבאונדים באופן כללי. לשם השוואה, לדוויט הווארד היו מול בוסטון 2.7 אופנסיבים ופחות מ-11 ריבאונדים כוללים.

המזל הגדול מבחינתם הוא שהם כבר לקחו את הטבעת שלהם. אם זה היה הצ'אנס היחיד שלהם, זה היה אכזרי מדי. הסלטיקס עברו את הדרך הכי קשה שאני זוכר שקבוצה עברה בפלייאוף, הדיחו את שתי הפייבוריטיות, עשו זאת בלי ביתיות והיו במרחק 3-4 קליעות פנויות לחלוטין של ריי אלן בשלושת הרבעים הראשונים מלברוח לנצחון במשחק השביעי של הגמר בסטייפלס סנטר.

למרות שלא זכו באליפות, אין ספק שלא נשכח את בוסטון סלטיקס, מודל 2010. היא תיזכר כאחת הקבוצות הטובות ביותר שלא זכו באליפות ב-20 השנים האחרונות, יחד עם פיניקס של 93', יוטה של סטוקטון ומאלון בשיאם, סקרמנטו של 02' ודטרויט של 05'. בזכות בוסטון האליפות של הלייקרס הייתה מרשימה יותר ומתוקה יותר, הם סיפקו את היריב הקשוח והחזק באמת שהיה חסר לקמפיין של העונה שעברה.

קשה להאמין שיש לסלטיקס במצברים עוד פלייאוף גדול. גם ככה הם כבר כמה שבועות משתמשים ברזרבות. שלושת הגדולים כבר בירידה ורוב הסיכויים שאת הנזקים של הפלייאוף הנפלא והקשה כל כך שהם עברו נראה בעונה הבאה. אם כך, זה יהיה מקום לא רע להגיד שלום, ולהיפרד מאחת הקבוצות הגדולות שידעה הליגה בשנים האחרונות.