קורס מאמן

הספר "מצוינים" של העיתונאי והסופר מלקולם גלדוול מנפץ את המיתוס לפיו הגורם המרכזי להצלחה בחיים הוא כישרון. כן, כישרון הוא תנאי הכרחי, אבל הוא יכול לבוא לידי ביטוי רק אם מתקיימים לצדו גורמים נוספים וכמעט מקריים - תאריך לידה, השפעות תרבותיות ומעל הכל ניסיון ועבודה קשה. גלדוול טוען שכדי להצטיין באמת בתחום כלשהו, עליך להשקיע לא פחות מ-10,000 שעות עבודה. אחת הדוגמאות שלו היא הביטלס, שלפני הפריצה הגדולה הופיעו במשך תקופה ארוכה בהמבורג שבגרמניה, שם השתפשפו, למדו מטעויות וצברו ניסיון. גם הגאונות של לנון ומקרטני הייתה זקוקה לליטוש.

פיני גרשון מקיים את חוק 10,000 השעות פעמיים: הוא הגיע למכבי אחרי למעלה מ-20 שנות אימון, שבהן ניצח וזכה בתארים אך גם נכשל, פוטר ולמד מטעויות. ההצלחה המיידית שלו ביד אליהו מלמדת שהיה בשל למשרה, בניגוד למאמנים כעודד קטש, שלא היה מנוסה מספיק, ואפי בירנבוים, שלא היה טוב מספיק. מאז, בכל שנה שחולפת, גרשון הופך לבן בית במערכת. הוא מכיר אותה על כל צדדיה, הוא חזק דיו כדי להתמודד עם חלק מהבעלים שאינם מסמפטים אותו ואפילו הדריך כמאמן את מנהל הקבוצה הנוכחי. כל דקה נוספת שגרשון עובד במכבי הופכת את התלות בו לרבה יותר: לא רק שהוא צובר עוד ניסיון כמאמן, לא רק שהוא משייף את יכולת ניהול המשברים המפורסמת שלו, אלא שהוא גם נעשה אבר מאברי הקבוצה. כל מאמן ישראלי אחר עלול להישבר במשבר הראשון, בעוד מאמן זר, אפילו אם יהיה בכיר, עלול להיתקף בהלם תרבות במועדון ובמדינה שרמות הלחץ בהם אינן דומות לשום דבר שהכיר בעבר.

המהפך שגרשון חולל העונה רק מגדיל את התלות בו והקושי להחליף אותו. הוא הוכיח שביכולתו לנמנם חצי עונה, לחרף ולגדף את שחקניו ולהביע בהם חוסר אמון, ואז להתעורר ברגע הנכון ולגבור באופן כמעט מיסטי על אימפריות כריאל מדריד, סיינה ואפס פילזן, בלי שאף אחד יוכל לשים את האצבע במדויק על הסיבה לשינוי ("שיפור בהגנה" ו"מעבר להרכב נמוך" לא יכול להסביר 73 נקודות ברבעים האחרונים מול סיינה וריאל). מעבר לכך, בהיעדרם של שחקנים ישראלים או זרים כריזמטיים, המאמן הוא הכוכב המרכזי של הקבוצה והסיבה הראשונה שהאוהדים יזדרזו לחדש את המנוי בקיץ. עוד שנה-שנתיים גרשון ישתעמם או יריב עם אחד מהבוסים וייצא לחופש, רק כדי לחזור בהזדמנות הראשונה. כי אף אחד לא ייתן ליורש שלו 10,000 שעות של חסד.

ייתכן מאוד שבאמת מכבי תל אביב ופיני גרשון צועדים יד ביד לעבר אופק חדש. כל התנאים לכך קיימים: מועדון עם שורשים חזקים ושריון עבה שלא נותן לשום פרשה למוטט אותו, חובר שוב למאמן מהשורה הראשונה באירופה, ונשען מחדש על ליגה מקומית ששבה להתרפס וחזרה להתנהג כמו שטיח. פרשני הכדורסל מנסים להפחיד אותנו מדי קיץ בכתבות הקדימונים עם צ'יזבטים על קבוצות נהדרות שנבנות בסיינה ומדריד ועל שובו של הכדורסל הטורקי (צרפתי/איטלקי/סלובני...), מהן לא נשאר כלום אחר כך. בסופו של דבר, מהכדורסל האירופי עליו גדלנו, נותרו שתיים וחצי קבוצות ששוות התייחסות רצינית כיום, וכשמכבי תל אביב רק מעלה רבע הילוך, היא בהחלט נמנית על אותה אליטה. עצוב? לא אם אתם אוהדי מכבי תל אביב שנסעו עם הקבוצה הבינונית של צביקה שרף וייסעו עם הקבוצה האפורה של פיני גרשון לפיינל פור.

מותר וצריך לחבק את פיני גרשון על כך, וסביר להניח שמכבי תל אביב נכנסת מחדש לתקופת החיבוקים האהובה עליה, אבל אסור שזה יהיה המסר מכל מה שקרה לה העונה. כי המסר מהקאמבק של פיני גרשון הוא לא השנים היפות שמצפות לצהובים יחד איתו, הוא לא להשתכר מחדש מההצלחה – שזו אולי המהות המכביסטית הנסתרת, אלא להבין למה גרשון הצליח היכן שאחרים נכשלו. שזה הרבה יותר פשוט וחשוב מהשאלה: איפה גרשון הצליח בטופ 16 שהוא נכשל בשלב הבתים המוקדם של היורוליג.

והמסר הוא, כאמור, פשוט: לבטוח במאמן וללכת איתו עד הסוף, גם במחיר של תוצאות לא נעימות בתחילת הדרך. לא להחליף מאמן באמצע עונה, כי גם מאמנים גרועים הביאו למכבי תל אביב אליפות. לא להתייחס למאמן כיועץ לחברי ההנהלה הלחוצים ולא להביט בו באימה בכל פעם שהקבוצה לא מנצחת. אלו הדברים שיסדרו למכבי תל אביב פיינל פור נוסף במאי 2010, הרבה יותר מהרוטציה שקוצרה או הגארדים שהשתטחו על הפרקט. אם מכבי תל אביב לא תבטח במאמן הבא שלה אחרי שגרשון יעזוב, ותחביא בסתר ליבה את הספקות שעולים לאורך הדרך, לכל הניצחונות האחרונים לא יהיה באמת ערך.

עמיר לב, אדם חכם עם קול מעושן ואדם מעושן עם קול חכם, שר פעם: "כורסה נוחה זה התחלה של סוף" - וצדק, כשם שהוא בדרך כלל צודק. ממש כמו מכבי תל אביב של העשור האחרון, פיני גרשון מצא את הכורסה הנוחה שלו, אלא שרצה הגורל והיא נחה על פסגת האולימפוס. משם, מדובר בגיאוגרפיה פשוטה; אפשר רק לרדת.

ההצלחה של הצהובים והצהוב שעמד בראשם בתחילת העשור הקודם היתה סבוכה אחת בתוך השני, וקשה היה לדעת איפה פיני גרשון נגמר ומכבי תל אביב מתחילה, ולהיפך. אלא שכפי שבדרך קורה לאנשים שחווים סיטואציה דומה במשך שלוש שנים רצופות, חלה התרגלות מכל הנוגעים בדבר: המועדון, המאמן, השחקנים, הקהל. כולם התרגלו לטוב. התרגלו לטוב, ולא הצליחו לעכל את הרע.

לכן יורשיו של פיני גרשון במכבי תל אביב נפלו, אחד אחרי השני, לכן גם הוא חזר לבסוף. כך וכך שנים חלפו מאז מיתולוגיית שאראס-פארקר-וויצ'יץ', ונדמה כאילו רק העונה מכבי תל אביב מצליחה להשיל מעליה את עול ההיסטוריה ולהשאיר אותה בגדר העבר – לא ההווה. העובדה שפיני גרשון נכשל בבניית הסגל הנוכחי, והעובדה המהותית יותר שלא ויתר עליו והתאים את עצמו ליתרונות היחסיים והספורים שבאותו הסגל בהחלט יכולה להיות הסנונית שמבשרת את בוא האביב.

במשך זמן רב מכבי תל אביב ניסתה ליצור לעצמה זהות קטנה וחדשה. רוב הזמן זה לא עבד. העונה, לשם שינוי – ובין אם יגיעו לפיינל פור או לא – נדמה שהצהובים סוף סוף הצליחו במשימה שמלכתחילה היתה חשובה לא פחות מתואר כזה או אחר: לשוב להיות מועדון נורמלי, שמשתנה ומשלים עם עצם קיומם של שינויים בנוף הכדורסל. גרשון והסגל שלו גברו על קבוצות ומאמנים טובים יותר בטופ 16, ובצורה מרשימה, דווקא מעמדת האנדרדוג. אז לא, הזהות החדשה של מר גרשון והקבוצה שחותמת לו על הצ'קים היא לא אנדרדוג – מכבי תל אביב הרי מעולם לא תהיה – אבל בהחלט מדובר בצעד בריא אל עבר הסתכלות מפוכחת, הוגנת ושקולה יותר של כל הנוגעים בדבר. מי יודע, יכול להיות שכורסה נוחה היא גם התחלה של התחלה.