קשה לדמיין אוהדי ספורט מתוסכלים יותר מאשר אלו של יריבותיה של מכבי תל אביב בכדורסל. ספק אם ניתן למצוא ברחבי הגלובוס חובבי ספורט שחוו יותר מפחי נפש מאשר אלו שרואים את יריבתם המושבעת גורפת תארים במשך ארבעה עשורים ברציפות תוך הפגנת דומיננטיות ושלטון בלתי מעורער, בעוד הם, הנתפסים בעיני רוחם כמיעוט הנרדף, חשים כקורבנותיו של רודן אכזר. כמו בכל שלטון חזק, גם השליטה הצהובה גררה עמה תוצרי לוואי בלתי נמנעים, שמקורם ב-40 שנים ארוכות של תסכול ומרירות. נדמה שככל שהשלטון נמשך והופך לחזק יותר, כך גם הטינה של מתנגדיו הולכת וגוברת, הפחד והתיעוב מבעבעים ומתלקחים, וכל אלו הופכים עם השנים לשנאה בלתי נשלטת, כזו שכבר מזמן חרגה מהגבולות הלגיטימיים המוכרים מעולם הספורט. בלית ברירה כל הכעסים והמרירות שהצטברו הופנו לעבר מקור אחד ויחיד, הבוס הגדול, זה שניצב מאז ומתמיד ליד הספסל בידיים שלובות, פניו חתומות ופיו קמוץ, ועד היום מוכן לקלוט את כל הטינה אליו בגאווה וללא חשש. כך, בצעדים קטנים אך בטוחים, הפך שמעון מזרחי לאיש הכי שנוא והכי מוערך בספורט הישראלי.
מתנגדיו מתקשים להחליט איזה אלמנט עומד בבסיס דמותו הדמונית. יש הטוענים כי מדובר בדיקטטור חסר רחמים שמטרתו היחידה היא לדרוס את יריביו, יש שסולדים מהתנהלותו חסרת הפשרות לקדם את מכבי תל אביב על חשבון הצלחת הכדורסל הישראלי, אחרים מתלוננים על שחיתויות והתנהלויות לא הולמות, בעוד יש כאלה שמתעקשים כי המקור לטינה כלפיו טמונה בכלל בפניו הזעופות ואופיו הנרגן. דבר אחד בטוח: בניגוד גמור לדמותו קרת המזג של האיש ולפרצופו הקפוא, התגובות שהיו"ר הוותיק גורר הן קיצוניות ואמוציונליות, נעות בין איבה עמוקה להערצה עיוורת, בין שנאה מטורפת להערכה מקצועית, וכל אלו הפכו את שמעון מזרחי למיתוס גדול מהחיים, שרק מעצים את עצמו.
התפיסה הרומנטית
שונאיו הגדולים ביותר של מזרחי הם כמובן אוהדי הפועל תל אביב, שאוחזים בארסנל מרשים של שירי נאצה כלפי האיש ופועלו ולא מהססים להביע את טינתם. מהיכן זה מגיע? כנראה שהבסיס טמון ברגשי הנחיתות העירוניים, שהפכו לחלק מה-די.אנ.איי של הקבוצה ועיצבו את אוהדיה, גרמו לאדומים להתאהב יתר על המידה באמונה שהם הדפוקים והנדכאים, ולאחר שבאו לידי ביטוי בשירים של אוהדיה המפורסמים ("החולצה האדומה היא לא מציאה", "הפועל שוב הפסידה") החלו לעשות גלוריפיקציה מוגזמת להפסדים. שמעון מזרחי, הניגוד המוחלט להווייתם, הפך למטרה הראשית, וכך כל היומרות הרומנטיות של האדומים נזנחות הצדה, כשדור חדש של אוהדים מעדיף להתמקד בשנאה ללא תנאים על פני אהבה ללא תנאים.
הדור הוותיק יותר של אוהדי הפועל מביט בדאגה על גילויי האלימות העכשוויים, אך מצליח להבין את מקור הטינה. "מבחינתנו מזרחי מייצג באופן סמלי את כל מה שאנחנו לא", טוען אלון עידן, עורך עיתון "העיר" ואוהד אדום בעוונותיו, "בעוד האתוס של הפועל בנוי על לוזריות חיננית ורומנטיזציה של ההפסדים, מזרחי מכוונן אך ורק על הניצחון. הוא יעשה הכל למענו, כשהמטרה מקדשת את האמצעים, ובבסיסה עומדת תפיסה פשיסטית, שדוגלת באמונה שאין מקום לאף אחד מלבדי. מזרחי מיישם את התפיסה הזאת בצורה הכי טהורה שיש, כמו פקיד ספורט שעושה את עבודתו בצורה הכי מושלמת, יעילה, יסודית וקפדנית שאפשר, ובסופו של דבר ההתנהלות הזאת מאיימת עליי. אני רואה את זה כדבר מסוכן, ובעיקר לא ספורטיבי".
אך מה רע בקידוש הניצחון? הלא דמויות ספורטיביות כמו אלכס פרגוסון, רד אאורבך ואפילו יעקב שחר ניהלו מודלים שדוגלים במצליחנות, גרפו הישגים בזכות מקצוענותם הבלתי מתפשרת, אך לא זכו לכאלו קיטונות של ביקורת על מחויבותם לניצחון. "הכל זה שאלה של מינון", ממשיך עידן, "מה אתה מסוגל ומה אתה מוכן לעשות למען המטרה הזאת. למצות את היכולת של עצמך זה בסדר, אבל במקרה של מזרחי זה כבר מעבר לעצמו. העבודה שלו לא רק ממוקדת בלנצח, אלא בעיקר למחוק את כל מי שמתנגד לו. למעשה, הוא נאבק עבור מטרה לא ראויה, כי הוא פשוט לא רוצה תחרות".
הפטריוטיות הצבועה
לאורך השנים מכבי נתפסה עבור חובבי ספורט ניטרליים כסיפור הצלחה, אך עבור יריבותיה היא הפכה לא רק לסמל לדורסנות ולחוסר ספורטיביות, אלא אף ייצגה את הממסד המושחת. ההתגייסות הלאומית למען צרכיה נתפסה כפטריוטיות מלוקקת וכלאומנות מסוכנת, ועבור ציבור לא קטן שרואים עצמם כאידיאליסטים, ההשתייכות לקונצנזוס היא בלתי נסבלת. זו שהוגדרה כ"הקבוצה של המדינה" החלה לעורר אנטגוניזם, ובעוד השחקנים בצהוב מתחלפים בקצב מהיר, המאמנים באים והולכים ואפילו חברי ההנהלה פורשים לביתם ונכנעים ללחץ הדמות היחידה שהייתה שם תמיד היא מזרחי, שבלית ברירה ניקז אליו את כל השנאה, והפך לאדם שאליו מייחסים את כל התכונות השליליות של מכבי.
"תחת מסווה של חשיבות לאומית ופטריוטיות, מכבי ת"א בראשות שמעון מזרחי בגדה בכל האושיות של המדינה", טוען איתן בקרמן, עיתונאי ותיק ופובליציסט ב"הארץ", "זה החל בעובדה שגיירה זרים בחטף, בעוד אלפי יהודים מאתיופיה נאלצים לעבור תהליכים סיוטיים על מנת לזכות באזרחות, נמשך בשימוש הציני של ידידי המחלקה השונים לצרכיה הספורטיביים, כלל הלשנות לפיפ"א על יהודים עולים (מקרה בארי לייבוביץ') והסתיים בדו"ח מבקר המדינה שדיבר על חלוקת כרטיסים לפקידי בית משפט והליכים לא תקינים עם שוקי דקל ומינהל הספורט. לפחות אפשר להתנחם בעובדה שהפרשה הזו תמנע ממנו לקבל את פרס ישראל.
"מכבי היא הסמל לכל הצביעות והכוחניות של ישראל האימפריאליסטית בשנות ה-70 וה-80, סמל פשיסטי שמנסה להתיך את ההמונים לתוך אחווה מטופשת", ממשיך בקרמן, "הקבוצה הזאת והעומדים בראשה הפרו כל ערך אנושי וספורטיבי על מנת להמשיך בשליטתה, כך שמבחינתי מזרחי הוא סמל לרוע ולצביעות. איך אדם שטוען שהוא פטריוט ודורש מהעם להתגייס עבורו, לא מהסס לשחק בערב יום הזיכרון?".
אל תפספס
מחרב הכדורסל הישראלי
הוויכוח על תרומתו של מזרחי לכדורסל הישראלי הוא עניין של פרספקטיבה. אומנם על פניו נראה שמכבי היא זו ששמה את הכדורסל המקומי על המפה, העניקה לו מקום של כבוד באירופה, שמרה על הענף בתודעה הציבורית, היוותה מקור להשראה עבור ילדים בישראל והעניקה לחובבי המשחק לא מעט רגעי אושר וגאווה אבל מתנגדיו של מזרחי מתעקשים כי מכבי היא זו שמחריבה את הליגה, מונעת אפשרות לתחרותיות הוגנת ומוציאה את העניין מהענף.
"40 שנה לפועלו? מהו פועלו?", שואל שלום ירושלמי, הפרשן הפוליטי של "מעריב" ואוהד הפועל ירושלים, "מזרחי משעבד את כל ענף הכדורסל למען מכבי, ו'פועלו' גורם נזק אדיר לכדורסל, לליגה ולנבחרת. הלא בניסיון שלו לפגוע ביריבות הוא מגייס את כל השחקנים הישראלים הנחשבים בשוק, מייבש אותם בקצה הספסל ופוגע להם בקריירה. מכבי יצרה ליגה שאין בה שוויוניות, אין בה תחרותיות, ובעיקר אין לה טעם. מי שמע על ליגה שהאלופה בה ידועה מראש?".
ירושלמי, שמדבר על ה"שיטות הבזויות שמכבי אימצה על מנת לחסל את יריבותיה", מזכיר את ההסכם הלא הוגן עם הנהלת היורוליג, וכמובן לא שוכח את פרשת צ'ורצ'יץ' והפיצה, את השיחות עם לבאן מרסר לפני סדרת הגמר-סל מול הפועל ת"א או את הגורם שהציע לג'ף רוזן להצטרף למכבי לפני הפיינל פור הנוכחי. "מזרחי הוא סמל לדרכים בזויות ולשיטות נלוזות בספורט", הוא טוען, "אלו דברים שלא רק משניאים עליך את הקבוצה, אלא אף הופכים אותו לשורש הרע מבחינת חובבי הענף".
האופי היבשושי
בשלב מסוים, הסיפור הופך לאישי. אם תשאלו את בקרמן, "ספורט זה שמחה וקלילות, לא חמיצות, נרגנות ומרמור", בעוד ירושלמי יוסיף ויטען כי "יש משהו בסיסי בדמות שלו שמעורר אנטגוניזם, בבכיינות הבלתי פוסקת, בצורה הכל כך לא סימפטית שבה הוא חי את המשחק. ספורט זה בידור להמונים, כדורסל זה כיף והנאה, ואז אתה רואה את הפרצוף העצבני שלו, את המבטים הכועסים על השופטים, ומבין למה הוא מרכז אליו כל כך הרבה טינה".
ואכן, ספק אם מזרחי גילה בחייו ניצוצות מבריקים של חוש הומור. ב-40 שנותיו בכדורסל ניתן לספור על כף היד את החיוכים שהתעוותו מפניו. גם אחרי זכיות מרגשות באליפויות ובגביעים פרצופו נותר קפוא, ולעיני המצלמות הוא מודה ביבשושיות לשחקניו, ומבטיח בענייניות ש"מכבי אלקטרה ת"א תמשיך להסתער על כל התארים גם בשנה הבאה". אפילו אמירתו המשעשעת ביותר ("אדום זה צבע שהולם רק נשים") נאמרה בשיא הרצינות. לטענת רבים, סגנונו המונוטוני של מזרחי משקף את החד גוניות שלו, ואת התמקדותו חסרת הפשרות במטרות שניצבות בפניו.
מולי שגב, מנגד, העורך הראשי של "ארץ נהדרת" ואוהד גאה של הפועל ת"א, לא סבור שלאופי הקריר של היו"ר הוותיק צריכה להיות השפעה על תדמיתו הציבורית. "גם קשטן התהדר בפרצוף חמוץ ובנאומים משעממים, אבל אז הערצנו אותו בדיוק בגלל התכונות האלה, ואף עשינו להן גלוריפיקציה", טוען האיש שאחראי על החיקוי המשעשע שעשה מריאנו על מזרחי ב"ארץ נהדרת", "תאמין לי שבשביל כמה אליפויות להפועל, הייתי מוכן להתרגל לפרצוף חמוץ בהנהלה". אלון עידן מסכם וטוען ש"לא אמורה להיות בעיה עם הסגנון שלו. גם מני מזוז משדר יובש וענייניות, אבל מה שחשוב זה שאצלו האמצעים מכוונים לעבר מטרה ראויה".
הבריון השכונתי
בסופו של יום, נדמה שהשאלה הגדולה ביותר שכל מתנגדיו של מזרחי צריכים לשאול את עצמם, היא מה הם היו חושבים עליו אילו הוא היה בצד שלהם. איזה אוהד לא היה רוצה מנהל מסור ומקצועי שכזה, שכל כולו נתון להצלחת קבוצתו? הלא גם היום חלק גדול מהציבור באנגליה בז לדרכיו של אלכס פרגוסון ומאשים את היונייטד בשיטות גיוס מושחתות ובהפחדת שופטים, אך האם אלו פוגעים ביוקרתו של הקוסם הסקוטי?
אלון עידן יודע ש"אם מזרחי היה בהפועל, לא הייתי אוהד אותה מראש ולא הייתי נמשך אליה מלכתחילה. במקרה הזה לא הייתי רוצה שהחזק יהיה לצדי, כי אני יודע במה כרוך החוזק הזה, זה חוזק שפוגע באחרים. אולי אם הייתי מעורב תאונת דרכים, חס וחלילה, כן הייתי רוצה שהוא יהיה לצדי בתור עורך דין, כי בבית המשפט באמת חשוב לנצח בכל מחיר, אבל לא בספורט". איתן בקרמן מספר ש"כילד אהדתי את מכבי ת"א ברמות חולניות, לא הורדתי במשך חודשים את החולצה הצהובה, הייתי מתקלח איתה", אבל מיד נזכר ש"בגלל שמעון מזרחי, שתאוות הכוח שלו מכרה כל זכר לצדק והגינות במסווה של פטריוטיות, הפכתי לשונא הכי גדול של מכבי".
אבל מתברר שגם בצד האדום מתגלים בקיעים בחומת הערכים. יהונתן כהן, שדר ערוץ הספורט ואוהד הפועל ירושלים, מצהיר כי "אין אוהד אחד בישראל שלא היה רוצה את שמעון מזרחי לצדו. הוא ממלא את תפקידו בצורה הכי טובה שיש, מנסה להחליש את יריבותיו, שזה מבורך מבחינתי, והלוואי, הלוואי שהיה איש כזה בקבוצה שלי". יהלי סובול, סולן מוניקה סקס ומי שמגדיר את עצמו כיום כאוהד שרוף של הפועל אוסישקין, מסכם בפשטות: "מי יודע, אולי אם שמעון מזרחי היה בהפועל תל אביב במקום ההנהלה המפוקפקת שהייתה לנו, הקבוצה לא הייתה מתפרקת".