חוזרים לספסל הלימודים

המשחק הראשון של העונה בגביע הטוטו מזכיר בצורות רבות את היום הראשון ללימודים. אחרי תקופה קצרה, קצרה מדי, של חופשה מתוקה ונטולת דאגות, אתה חוזר בעול כורחך לאותו עולם מעיק ומורכב, זה שבדרך נס חמקת ממנו בעור שיניך בתום השנה שעברה. אומנם החזרה נכפית עליך על ידי כוח עליון והיא כלל אינה בשליטתך, אך הפעם, כך נדמה לך, ברשותך אנרגיות מחודשות. באופן מוזר, הניתוק מהשגרה השוחקת והמרחק ממנה גרם לך להתגעגע אליה. הסבל הגדול שנגרם לך נשכח כלא היה. ללא כל סיבה הגיונית אתה אופטימי, כמעט זחוח, והתקוות הן שהשנה זה ייראה אחרת, שאתה כבר בוגר יותר ושקול יותר, שכבר תדע להתמודד עם זה, שגדלת בשנה והפעם זה אמור להיות קל יותר. מהר מאוד, לצערך, עוד לפני שמגיע הצלצול הראשון, המציאות הכואבת הולמת בפרצופך.

הכוחות המחודשים, כך מתברר, היו בסך הכל פיקציה. האופוריה הרגעית מתפוגגת כלא הייתה. אתה מגלה שבעצם היה זה השעמום שהוציא אותך מדעתך, שלמעשה החופשה נגמרה מהר מדי, שכלל לא ברור למה כל כך התגעגעת. אלה הם הרגעים בהם אתה מתחרט שלא ניצלת כל רגע טהור של שקט וניתוק מאותו עול בלתי נסבל, ובראש מורכן אתה נכנס לכיתה הסגורה, משלים עם מר גורלך, ומעכל: מצפה לי עוד שנה שלמה של הגיהינום הזה. אלוהים, מתי זה כבר נגמר?

חם היה אתמול (שבת) בבלומפילד, חם ולח. אנשים מיוזעים וחסרי הבעה יושבים לצדך, מתקשים להאמין שהחופש נגמר להם כל כך מהר, שכבר באוגוסט הם שוב על ספסל הלימודים. נדמה שאוהדי מכבי תל אביב – אותה חבורה תמוהה של אינדיבידואלים המנותקים מהמציאות וחסרי מודעות למצבם - לוקים במחלה אפילו יותר משאר חבריהם התלמידים. במשך שנים הוריהם הכניסו להם לראש שהם תלמידים מצטיינים, שהציונים הטובים יבואו להם בקלות, אבל גם קיץ גדוש בבחינות מעבר וציוני נכשל שהם סוחבים משנים עברו לא גורמים להם להתנתק מהקונספציה המוטעית, מההנחה שהם גאונים וההצלחה תבוא להם באופן טבעי.

רק כך אפשר להסביר את התור בקופות לקראת המפגש המסקרן מול בני סכנין. אומנם קשה להגדיר את 2,500 הצופים התמהוניים כ"התנפלות על הכרטיסים", ובכל זאת, קשה גם להסביר את מניעיהם. על אף שהמשחק כבר החל הם עומדים בדממה בתור האיטי, ובניגוד לדחפיהם המוכרים הפעם הם לא נדחפים ומחכים בסבלנות לתורם, אולי כדי למשוך עוד שניות של החופש הגדול. מתברר שאפילו האתגר הגדול שטמון בניסיון להגן על התואר הנשגב של "מחזיקי גביע הטוטו" לא מצליח להדליק בהם את הזיק. בחוסר אונים וללא גילויי התנגדות הם צועדים בשקט לתוך האצטדיון, מביטים לצדדים בחשש, בתקווה למצוא פרצופים אוהדים, ושמחים לגלות שהם לא לבד.

אבל אז קורה משהו מוזר. מתברר שהמציאות לא נוראית כפי שהם ציפו. הנה המורה הוותיקה להיסטוריה, איליה יבוריאן, שלפתע נראית רעננה ומלאת אנרגיה, ונראה כאילו שינתה גישה בקיץ האחרון; הנה שפונגין וז'אן הוותיקים, שפרצופם המוכר משרה רוגע וביטחון, והשיעור במחיצתם חולף בטבעיות; הנה גם מצטרפים להם לסגל שני מורים חדשים, רוני גפני ויובל אבידור, שכל עוד לא הספיקו לאכזב את תלמידיהם עדיין זוכים לקרדיט; והנה, הפלא ופלא, מבצבץ משום מקום יתרון 0:2, שמעלה חיוך מפתיע על פניהם של התלמידים המיואשים.

ההמשך, מנגד, היה צפוי, כמעט בלתי נמנע. המערכים קורסים, השגרה שוחקת, בני סכנין משווה ל-2:2, ושטראובר שוב סופג שער מרהיב לחיבורים ומחפש את מי להאשים. אווירת הנכאים חוזרת. הצלצול הגואל מסרב להגיע, והתלמידים רק מביטים בשעונם שוב ושוב, מפללים לרגע שזה ייגמר. אפילו שער ניצחון לא מצליח לרומם את רוחם של האנשים הצהובים הקטנטנים, שיודעים היטב שגם המורים הטובים ביותר לא יכולים להצליח כשאין מנהל טוב לבית הספר. בשורה התחתונה כולם קורבנות מסכנים וחסרי תקנה של מערכת חינוך רקובה, ובייאוש מתגבר הם צועדים בשלווה חזרה לביתם, בידיעה שמחר, שוב, מחכה להם עוד יום מייגע על ספסל הלימודים, כשהחופש הבא עוד רחוק, רחוק מאוד.