שנה עברה, עונה חלפה, קיץ 2005 התחלף בקיץ 2006, והנה דן לזר חוזר כדי לסיים את הפינה המיתולוגית "עשור של תהילה" עם הכתבה של 1989, שלאחריה תבוא כתבה מיוחדת.
השושלת מתקרבת
עונת 1989/90 הייתה עונת השליטה השנייה של הדטרויט פיסטונס, אשר ניצחו בגמר את פורטלנד בחמישה משחקים. הטימברוולבס ממינסוטה והמג'יק מאורלנדו הצטרפו לליגה, ומג'יק אחר, ג'ונסון, הוכיח שכוחו עדיין במותניו, וזכה בתואר ה-MVP של העונה, ובתואר ה-MVP של האולסטאר, אבל מייקל ג'ורדן ושיקגו כבר החלו לסמן את הטריטוריה כמי שיהיו הדבר הבא. ההדחה של MJ בגמר המזרח אל מול הילדים הרעים מעיר המכוניות עתידה הייתה להיות ההדחה האחרונה שלו, מלבד זו של 1995, אז חזר לקראת סוף העונה מפרישה, ועדיין לא היה השחקן שכולם למדו להכיר.
הדראפט שקדם לעונת 1988/89 היה דראפט עמוק, אם כי בינוני משהו בראייה כוללת. פרוויס אליסון נבחר ראשון על ידי סקרמנטו, ושון אליוט, האיש והכליה, נבחר שלישי על ידי סן אנטוניו. מעבר לכך בלטו גלן רייס (בחירה רביעית, מיאמי), ג'י אר ריד (חמישי, שארלוט), מוקי בליילוק (12, ניו ג'רזי), דיינה בארוס (16, סיאטל), שון קמפ (17, סיאטל), ו-ולאדה דיבאץ' (26, לייקרס). רנדי וויט, מיודענו ממכבי ת"א, נבחר שמיני על ידי דאלאס, כאשר גם שמם של דיירון ניקס (28, מיאמי) ואד הורטון האימתני (39, וושינגטון) נקרא בערב הדראפט.
מתוך השנתון הזה בחרתי להתמקד בשני שחקנים מלהיבים במיוחד. שון קמפ, האתלט הגדול והבעייתי, שכולם אהבו לראות, אך גם השחקן שאיש לא האמין, עם השנים, שיוכל להגיע להישג משמעותי. וטים הארדווי, אחד הרכזים המעניינים בליגה, אשר בשיאו היה הטוב בגארדים, שחקן נמוך קומה אך עם קלאץ' משגע, וגם חדשני, עם קרוס אובר קטלני.
שון קמפ
נולד: 26.11.1969
כינוי: Reign man (האיש השולט)
קולג': לא שיחק בקולג'
גובה: 2.08 מטר
הישגים בולטים:
השחקן הראשון של קליבלנד שנבחר לחמישיית האולסטאר (סך הכל חמש הופעות באולסטאר), מוליך את רשימת החוסמים של סיאטל עם 959 חסימות, ומחזיק בשיא מועדון של 10 חסימות במשחק אחד, מול הלייקרס ב-18.01.1991. נבחר שלוש פעמים לחמישייה השנייה, וזכה במדליית זהב באליפות העולם של 1994.
ממוצעי קריירה:
שיחק 1051 משחקים, קלע 15,347 נקודות, הוריד 8.4 ריבאונדים לערב, מסר לחברים 1.6 פעמים, חטף מן היריבים 1.13 כדורים וחסם 1.22 ניסיונות של תוקפים לקלוע.
שון קמפ היה אחד השחקנים הכי מיוחדים ומעניינים בליגה. היו לו בעיות התנהגותיות ואישיות, אבל הוא היה פרפורמר ענק, אחד השחקנים הכי מעוררי השראה, אשר בשיאו כל ילד בשכונה (וגם אני) רצה להיות "שון קמפ" כשהוא עולה לסל (ובקושי מגיע לקרש). מדובר היה באתלט בלתי רגיל, שהגיע אל סיפה של גדולה, אבל התרסק בקול גדול.
קמפ הצעיר שיחק בתיכון בקנטקי, ולאחר שנזרק משם נרשם בקולג' עלום שם בטקסס. הוא לא שיחק דקה במשך עונה שלמה (1988/89) אך הכריז על עצמו עם סיומה כמוכן לדראפט ה-NBA. אתם הייתם מהמרים על ילד לא מוכח שכזה? סיאטל עשתה זאת, וביזבזה עליו את הבחירה ה-17 של דראפט 1989.
עונת הרוקי של קמפ לא הייתה מרשימה מבחינה סטטיסטית, אך הוא הופיע פעם אחר פעם בהיי לייטס השבועיים עם הטבעות מהדהדות, וסיים רביעי בתחרות ההטבעות של האולסטאר. פעם אף נתפרו לראשו חמישה תפרים במשחק לאחר שנפגע בראשו על ידי הטבעת באחד מהריחופים שלו אל על. האירוע היה פריוויו קצר ליכולות האתלטיות המטורפות של קמפ בהמשך הקריירה.
בשבע העונות הבא שיפר קמפ באופן הדרגתי את ממוצעיו בכל עונה ועונה. בתור סופמור הוא הגיע עם הסוניקס לפלייאוף, ובשנה השלישית העפיל לסיבוב השני, כאשר בסיבוב הראשון שאב סך הכל 25 ריבאונדים בהתקפה, הנתון השני הטוב ביותר אי פעם בסדרת פלייאוף של ארבעה משחקים.
בעונת 1992/93 קמפ נבחר לראשונה לאולסטאר והגיע עם סיאטל עד לגמר המערב, כסופרסטאר בהתהוות. בחצי גמר המערב הוא נתן סדרה גדולה של יוסטון, אותה עברה סיאטל בשבעה משחקים, ואז בגמר המערב נכנע לצ'ארלס בארקלי, קווין ג'ונסון ודן מארלי, כאשר פיניקס הגדולה המשיכה לגמר אחרי 3:4 מרתק. הליגה כולה ידעה שקמפ, הריינמן, עמד בפני פריצה אמיתית לליגה של הגדולים באמת.
קמפ היה ענק בעונת 1993/94, קלע 18.1 נקודות, הוריד 10.8 ריבאונדים והוליך את קבסוצתו למאזן 19:63, הטוב בליגה ובהיסטוריה של המועדון. אלא שאז הגיעה סדרת פלייאוף שלנצח תישאר חקוקה בזיכרון הקולקטיבי ותסמן את חוסר היכולת של קמפ לעשות את האקסטרה מייל לגדולה אמיתית. דנבר הקטנה, מהמקום השמיני במערב, הדהימה את הסוניקס ואת עולם הכדורסל כשחזרה מפיגור 2:0 קמפ לא תיפקד במאני טיים, והנסיקה שלו החלה צוברת סימני שאלה.
עונת 1995/96 הייתה הטובה ביותר של קמפ מבחינה אישית וקבוצתית. סיאטל של קמפ וגארי פייטון הצליחה אפילו להגיע עד סדרת הגמר, מול שיקגו, בהישג הקבוצתי הטוב ביותר של המועדון, מה שלא הספיק מול ג'ורדן ולהקתו. אבל בסדרה הזו הגיע השיא של הפאוור פורוורד, שלא ויתר, גם בפיגור 3:0, וסחב את חבריו למשחק שישי, כשהתעלל בשומרו דניס רודמן, רק כדי לראות את השוורים חוגגים את האליפות הרביעית שלהם בשש שנים, והראשונה מאז חזרתו של מייקל.
לאחר אותו שיא גדול הגיעו חילוקי דעות עם המועדון, בעיות משמעת וירידה בתפוקה. הוא הועבר בטרייד לקליבלנד, שם לא הצליח לשחזר את היכולת, ואחרי שלוש עונות עבר לפורטלנד, שם הסמים, האלכוהול, והלחץ (מימן שבעה ילדים משבע נשים שלא היו אשתו) הרסו אותו מבפנים. לפני סוף הדרך הוא חתם כפרי אייג'נט באורלנדו, ב-2002, אבל המשקל העודף ואובדן האתלטיות הפכו אותו לשחקן בינוני מינוס.
בשבועות האחרונים הוא מדבר על קאמבק, אבל מאז נתפס עם סמים ברשותו ולא מצא קבוצה.
טים הארדווי
נולד: 1.9.1966
כינוי: Tim Bug
קולג': אוניברסיטת טקסס, אל פאסו
גובה: 1.82 מטר
הישגים בולטים:
חמש פעמים אולסטאר, השחקן שהגיע ל-5000 ול-2500 אסיסטים אחרי הכי מעט משחקים מלבד אוסקר רוברטסון הגדול, נבחר פעם אחת (1996/97) לחמישיית העונה של ה-NBA.
ממוצעי קריירה:
שיחק 867 משחקים, קלע 15,373 נקודות, הוריד 3.3 כדורים חוזרים מהלוחות, מסר 8.2 כדורים לחברים, חטף 1.65 כדורים מהיריבים.
טימוטי דווין הארדווי ייזכר כאחד הגארדים המעניינים בליגה. בגובה 1.82 מטר (לפי נתונים הנדיבים של ה-NBA) הוא נודע כרכז אגרסיבי, אנרגטי, שחקן קלאץ' אדיר וכמפתח הקרוס אובר הייחודי, סגנון אשר יצר מהפכה שהשפיעה על הליגה, ובעיקר על גארדים כאלן אייברסון וסטפון מארבורי. בשיאו היה הארדווי הרכז הטוב בליגה.
אחרי קריירת קולג' הגונה, בה קלע 1586 נקודות וחלף על פני נייט ארצ'יבלד בדרך להיות הקלע המוביל של האוניברסיטה בכל הזמנים, נבחר הארדווי בבחירה ה-14 על ידי גולדן סטייט.
עונת הרוקי שלו הייתה משובחת והוא הפך לרוקי השני בלבד בכל הזמנים להיות הרכז המוביל בעונתו הראשונה של הקבוצה שקולעת הכי הרבה נקודות בליגה. הוא העמיד 30 דאבל דאבלים ושלושה טריפל דאבלים.
בשלוש העונות הבאות ראינו מהארדווי יכולות אישיות מרשימות, היי לייטס מלהיבים, אך ללא הישגים משמעותיים, בעיקר עקב פציעות וחוסר מזל בשלבים המכריעים. טים באג נעשה לכוכב לגיטימי, ולחלק בלתי נפרד מן הטריו אשר נודע כ-RUN TMC, ויחד עם כריס מולין ומיץ' ריצ'מונד העמיד את הקבוצה המלהיבה בליגה.
בשתי העונות שלאחר עונת הרוקי שלו, קלע טים מעל 20 נקודות ומסר מעל ל-10 אסיסטים לעונה, הרכז החמישי בלבד לעשות זאת, אך בעונת 1993/94 פציעת ברך השביתה אותו לעונה שלמה. גם העונה שלאחריה, 1994/95, הייתה רעה והיכולת של הגארד הכספיתי נפגעה, בעיקר במהירות ובאחוזי הקליעה, וגולדן סטייט סיימה עונה מזוויעה הרחק מקרבות הפלייאוף.
בעקבות האכזבות החליטו הלוחמים לעשות שינויים, וטימי הקטן נאלץ להחליף בית. מיאמי שמחה לקלוט אותו ולראות שעדיין יש לו במיכל יכולות של אלוף. הארדווי העניק למיאמי את הניצוץ והוביל אותה לפלייאוף תחת פט ריילי, ובשיתוף פעולה עם אלונזו מורנינג. עונת 1996/97 הייתה הטובה ביותר שלו, אז מצא את עצמו בחמישיית העונה של הליגה, והפך למועמד לתואר ה-MVP. הארדווי ומורנינג היו שותפים לקרבות הגדולים של מיאמי עם הניקס של פט יואינג, ובעונה זו ניצחו אותם בשבעה משחקים בחצי גמר המזרח, אחרי הקטטה המפורסמת שהובילה להרחקות שעצרו את המומנטום של הניקס. את הארדווי זה לא עניין, והוא עלה מדרגה ככל שהמשחק היה חשוב יותר.
בשלב הגמר הצטרפו הארדווי ומיאמי לחבורה מכובדת של קבוצות ושחקנים גדולים אשר הודחו במהלך השנים על ידי ג'ורדן ולהקתו, הפעם בחמישה משחקים.
בהמשך הוא הלך ודעך, כאשר ההיט הודחו בסיבוב הראשון על ידי הניקס ואז על ידי השארלוט הורנטס. הפציעות בברכיים סימנו את מעברו לצד השני של הגבעה. לקראת סוף דרכו הוא עבר בדאלאס, ולאחר מכן בדנבר, ואז חתם ב-2003 באינדיאנה, שיחק 10 משחקים ופרש מן המשחק. אבל כל מי שראה אותו מבצע את הקרוס אובר הקטלני במתפרצת, זורק את השחקן לצד אחד והולך לצד השני, או קולע שלשות ענקיות בתנועה כאשר השניות הולכות ונוקפות, זוכר שחקן גדול עם לב גדול.
