נושאים חמים

כל העולם במה: חזרה למעבר המפתיע של לברון ג'יימס למיאמי ב-2010

כשלברון הודיע על "ההחלטה" והפך לספורטאי הכי שנוא בארה"ב, הוא בסך הכל שם חותמת על מה שהיה באוויר שנים לפני כן. מדור הרגעים ששינו את ה-NBA נפרד עם הרגע הדרמטי והמשפיע ביותר, בו הבעלות על הליגה הועברה באופן סופי ורשמי לכוכבים האמיתיים: השחקנים

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
טום צ'יימברס, פיניקס סאנס (AP)
הכל התחיל בכלל עם טום צ'יימברס (צילום: AP)

בקיץ 1988 טום צ'יימברס סיים חוזה בסיאטל סוניקס. צ'יימברס עוד יגיע מאוחר יותר ליד אליהו ויהפוך למעין בדיחה, אבל באותן שנים היה מדובר באחד השחקנים הטובים ב-NBA. בעונה שלפני כן הוא סיים עם ממוצעים של 20.4 נקודות, 6 ריבאונדים ו-2.6 אסיסטים. לא מדובר במספרים היסטוריים, אבל אלו מספרים שאמורים להפוך כל שחקן למבוקש. הבעיה הייתה שעד קיץ 1988 לא הייתה משמעות לביקוש. עד קיץ 1988 שחקן שסיים את החוזה שלו לא הפך לשחקן חופשי, וגם אם הקבוצה שלו לא רצתה להחתים אותו וקבוצה אחרת כן חפצה בשירותיו, הקבוצה המקורית שלו הייתה צריכה לקבל פיצוי.

בקיצור, אם היית שחקן טוב, לא היית הולך לשום מקום. ג'רי ווסט, אחת האגדות הגדולות של הלייקרס (עם פסל בדמותו בכניסה לסטייפלס סנטר) והלוגו של ה-NBA, הוא דוגמא לכך. "אם הייתה לי אפשרות לעזוב את הלייקרס, הייתי עוזב", אמר בפודקאסט של אדריאן ווג'נראוסקי מוקדם יותר העונה, אולם בתקופתו של ווסט זה לא היה אפשרי לשחקן לקבוע איפה הוא ישחק. האופציה הזו הפכה לריאלית רק ב-1988, ובדיוק כשזה קרה יו"ר איגוד השחקנים, לארי פליישר, התקשר לצ'יימברס.

"פליישר התקשר לסוכן שלי אחרי שסיאטל הציעו לי את החוזה הראשוני", צ'יימברס אמר בראיון ל-NBA.COM, "הוא אמר 'אל תסכים לזה, יכול להיות שאנחנו נסגור את עניין השחקנים החופשיים בקרוב'". כמה ימים לאחר מכן, המהלך הזה הפך לרשמי, וצ'יימברס חתם בפיניקס והיה השחקן הראשון שעובר בפרי אייג'נסי. שחקני ה-NBA יצאו מעבדות לחירות.

במרוצת השנים המושג קיבל יותר ויותר משמעויות וזכינו לראות את ההתפתחות של הרעיון הזה וההשפעות שלו. ב-1996 שאקיל אוניל עבר בסיום החוזה שלו, ללא תמורה, מאורלנדו ללייקרס. בתחילת שנות ה-2000 ג'ייסון קיד וטים דאנקן איימו להשתמש בפרי אייג'נסי שלהם כדי להחליף מדים וב-2004 סטיב נאש באמת עשה זאת ועבר מדאלאס לפיניקס בדרכו להלהיב את ה-NBA בהתקפת ה-"7 שניות או פחות" של מייק ד'אנטוני. אבל הרגע בו הרעיון הזה שלארי פליישר הביא לעולם ב-1988 באמת הגיע לבשלות ובגרות היה ב-2010, כאשר לברון ג'יימס הודיע על ההחלטה שלו לעבור מקליבלנד למיאמי.

לכל הכתבות במדור הרגעים ששינו את ה-NBA

משדר "ההחלטה" המלא של לברון

בדרך כלל במדור הזה אני נוגע באירועים היסטוריים שהתרחשו לפני למעלה מעשור, כך שיש חשיבות גם לתיאור של האירועים עצמם ולא רק במה שהוביל אליהם או בפרשנות שלי לאירועים. במקרה הזה אני מרשה לעצמי להניח שרובכם מכירים את הסיפור, ובכל זאת, אם אני צריך לתקצר את זה ל-120 מילים, אז זה הולך כך: לברון הופך לשחקן חופשי אחרי שבמשך שבע עונות הוא לא מצליח להביא אליפות לקליבלנד, רבע מקבוצות הליגה מפנות מקום מתחת לתקרת השכר כדי להחתים אותו, עולם הכדורסל רוצה לראות אותו נשאר בקליבלנד, או עובר לניקס והופך לגיבור על החדש בתפוח הגדול, או מצטרף לדרק רוז וג'ואקים נואה בשיקגו. לברון מתעלם מהקונצנזוס, בוחר במיאמי וחובר לדוויין וייד וכריס בוש, באקט שבאותה תקופה נתפס כפחדני ומגלומני, בטח לאחר שהוא אומר שהוא בא לזכות "לא בארבע, לא בחמש, לא בשש אליפויות". בקליבלנד לברון הופך מגיבור תרבות לאויב העיר. הגופיות שלו נשרפות, האוהדים מפנים לו גב והבעלים, דן גילברט, מפרסם מכתב גלוי באתר הקבוצה בו הוא קורא ללברון "נרקיסיסט" ו"בוגדני". בינתיים, לברון זוכה בשתי אליפויות בארבע עונות במיאמי.

עכשיו השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא איך הגענו למצב הזה שלברון עזב את קליבלנד ב-2010? להזכירכם, לברון גדל באקרון, פרבר של קליבלנד והשם הנרדף שלו היה "הנבחר". הוא היה הדבר הכי קרוב לישו שהיה בקליבלנד אי פעם, ועדיין הוא עזב. איך זה קרה?
יש שלל גורמים שהשפיעו על ההחלטה של לברון ג'יימס, והם נעים מטום צ'יימברס וההיווצרות של הפרי אייג'נסי ב-1988 ועד לשמועות זדוניות על חדר המיטות של דלונטה ווסט, אבל אפשר לצמצם את כל הגורמים הללו לשלושה גורמים מרכזיים:

1. החיבור של הביג ת'רי בבוסטון – בקיץ 2007 דני איינג' עשה שני טריידים מבריקים שהנחיתו בעיר השעועית את ריי אלן וקווין גארנט. השילוב בין אלן, גארנט ופול פירס נתפס כרומנטי. שלושתם כבר היו יחסית אחרי השיא וכולם היו חלקים מרכזיים בקבוצות שהגיעו רחוק בפלייאוף, אבל הלכו לאיבוד מאוחר יותר. לבד הם לא היו שווים אליפות, אבל ביחד, בבוסטון, עם רייג'ון רונדו ודוק ריברס וחבורה של שחקנים משלימים מוצלחים, הם הביאו לסלטיקס אליפות ראשונה אחרי 22 שנה ואת אחד הרגעים המרגשים ביותר עם זעקת ה-Anything is Possible של קווין גארנט אחרי הזכייה באליפות.

אפקט הפרפר של המהלך הלכאורה-רומנטי הזה היה ששאר השחקנים המובילים בליגה הבינו שכדאי להם להתחבר אם הם רוצים לנצח. כולם ידעו שקבוצות גדולות צריכות לפחות שלושה שחקנים מעולים, בין אם הן משיגות אותן באופן טבעי (כמו הספרס) או באופן לא טבעי (כמו בוסטון והלייקרס של שנות ה-2000), וכך במקום לחכות שהמנהלים שלהם יעשו את החיבור הדרוש דרך הדראפט או דרך טריידים, השחקנים החליטו לעשות את החיבורים הללו בעצמם. האגדה מספרת שכבר במשחקים האולימפיים בבייג'ין 2008 לברון, שהסלטיקס הדיחו אותו מהפלייאוף באותה עונה, דיבר עם וייד ובוש על איחוד כוחות ב-2010, כשבחלק מהגרסאות גם כריס פול מעורב והיה אמור להצטרף ב-2011, כשהוא יהפוך לשחקן חופשי. מאותו רגע, קשה היה לעצור את עגלת הסופר-טים. הפרי-אייג'נסי הפך להיות כלי בידי הכוכבים של הליגה בדרך להשגת המטרה הסופית, חיבור עם עוד כוכבים בדרך לאליפות.

מספיק לראות את החגיגות של לברון אחרי שההיט הדיחו את הסלטיקס ב-2011 בחצי גמר המזרח, כדי להבין את החשיבות של הסלטיקס במסע שלו. "כל כך הרבה דברים עוברים לי בראש עכשיו", הוא אמר בסיום אותה סדרה, "סוף סוף לעבור את המשוכה הזו, אני מאוד אמוציונלי עכשיו".

"לא 4, לא 5, אנחנו הולכים על 7 אליפויות"

2. אוזלת היד של הנהלת קליבלנד – מילא שלברון הבין שהוא צריך עוד כוכבים לידו כדי להצליח, אבל לאט לאט הוא הבין שההנהלה של קליבלנד לא תצליח להביא את הכוכבים הללו לצידו. במשך שבע עונות לברון סחב לבדו את הקאבס פעם אחר פעם, כשלצידו שחקנים מוגבלים. אנחנו אוהבים לדבר על התופעה שהיא ראסל ווסטברוק ואיך הוא סוחב את אוקלהומה סיטי על הגב עם סגל של שחקנים משניים וסמאז'ה כריסטונים, אבל הקבוצות של לברון היו נחותות אפילו יותר. אחד המשחקים האהובים עליי הוא לחשוב מי היה השחקן הטוב ביותר ששיחק לצד לברון בין 2007 ל-2010, כשהמועמדים הם דוניאל מרשל, זידרונס אילגאוסאקס, בובי גיבסון, מו וויליאמס ואנדרסון ורז'או. תראו לי מישהו שיכול לקחת אליפות כשאלו הסקוטי פיפנים שלו. ב-2010 ללברון פשוט נמאס, והוא החליט להיות הגנ'רל מנג'ר של עצמו.

3. לברון הוא איש עסקים לא פחות מאשר שחקן כדורסל – הסיבה המרכזית לאוזלת היד של קליבלנד הייתה שהם עבדו בלחץ. הסיבה שהם עבדו בלחץ היא שב-2007, אחרי שהוא סיים את חוזה הרוקי שלו, לברון לא חתם על החוזה הסטנדרטי לחמש שנים שייתן את הזמן והשקט לקבוצה שלו לבנות סביבו קבוצה מנצחת, אלא חתם לשלוש שנים בלבד. זה היה מהלך מתוכנן של לברון, כפי שדוויין וייד, שגם הוא היה שחקן חופשי באותו קיץ, תיאר זאת בראיון אצל ווג'נראוסקי.

"דיברתי עם לברון בטלפון בקיץ של 2007 והוא שאל אותי אם חתמתי על העסקה ואמרתי לו שעוד לא, אבל כנראה נחתום על זה בימים הקרובים", וייד סיפר, "אלא שאז שלברון אמר לי, 'תחשוב על התסריט של שלוש שנים. ישבנו עם הסוכנים שלנו ודיברנו על זה, דיברנו על כך שהכוח יהיה אצלנו. אחר כך התקשרנו לכרמלו, אבל הוא כבר חתם לארבע שנים ואז התקשרנו לכריס בוש, וגם הוא חתם לשלוש שנים".

דריימונד גרין אמר את זה בשנה שעברה, כשהוא הסביר ששחקן כדורסל כיום הוא למעשה מנכ"ל של עצמו והוא בעצם מנהל חברה שמגלגלת מיליונים. לברון הבין את זה עוד ב-2007 כשחתם לשלוש שנים. המהלך הזה אפשר לו לצאת לפרי אייג'נסי מוקדם יותר ולהיות אדון לגורלו, אבל כאמור, גם שם לקליבלנד אקדח ליד הרקה והכריח אותם לעשות מהלכים שהתפוצצו להם בפנים כמו טריידים על שאקיל אוניל, אנטואן ג'יימיסון ובן וואלאס כשהם כבר הרבה אחרי השיא.

לברון ג'יימס עם שחקני קליבלנד קאבלירס דרו גודן, בובי גיבסון, אנדרסון ורז'או (AP)
מה ציפיתם שהוא ייעשה, אם אלה השחקנים שהקיפו אותו? עם דרו גודן, בובי גיבסון ואנדרסון ורז'או (צילום: AP)

בקיץ 2010, כל המרכיבים הללו התחברו לסערה המושלמת ולברון הודיע שהוא לוקח את הכישורים שלו לסאות' ביץ'. ההחלטה הזו הייתה סמלית בכך שהיא העבירה רשמית את הכח הזה שווייד דיבר עליו מהבעלים והג'נרל מנג'רים לשחקנים. התפיסה הזו, שבכדורסל לשחקנים יש השפעה חזקה יותר מאשר בענפי ספורט אחרים, הייתה רווחת גם לפני ההחלטה של לברון. אבל קינג ג'יימס נתן לה גושפנקא רשמית.

מעבר לכך, ההחלטה הזו הייתה המשך ישיר של הגורם השלישי שדובר עליו קודם לכן. מעבר לרצון של לברון לשחק עם וייד ובוש, הוא הצליח לנטרל את הרגש ואת הקרבה שלו לאוהיו ולקבל את ההחלטה הטובה ביותר עבורו כשחקן כדורסל. זו התנהלות שמתאימה יותר לאיש עסקים רציונלי ולא לשחקן כדורסל ששיחק כל חייו בקליבלנד, וכך למעשה לברון סלל את הדרך לאחרים. קווין דוראנט עשה את אותו דבר בקיץ עם המעבר שלו לגולדן סטייט. המהלך הרגשי הנכון היה להישאר באוקלהומה סיטי ולהביא אליפות, אבל המהלך הרציונלי הנכון היה לעבור לגולדן סטייט, שהיא גם קבוצה שמתאימה יותר לסגנון של דוראנט, גם קבוצה שהיא לפחות באותה רמה כמו שהת'אנדר היו וגם, וזה הכי חשוב, דוראנט חיסל במהלך הזה את המתמודדת העיקרית של הווריירס במערב. זה היה מהלך עסקי מבריק, ולברון היה מוביל דרך בחשיבה הזו.

עוד ניואנס ששווה להתעכב עליו בהשלכות של "ההחלטה" הוא שאנחנו לא סופרים אליפויות של מועדונים, אלא אנחנו סופרים אליפויות של שחקנים, ולכן זה לא משנה איזה גופיה אתה לובש, זה משנה כמה טבעות יש לך. אתם יודעים כמה אליפויות יש למילווקי? או לפילדלפיה? או לניקס? כמה מכם יודעים, בלי לגגל את זה, כמה אליפויות יש ללייקרס ולסלטיקס?

שחקני גולדן סטייט ווריירס סטפן קרי, קווין דוראנט (GettyImages)
דוראנט הלך בעקבות לברון (צילום: GettyImages)

מצד שני, אני מניח שכולכם יודעים כמה אליפויות יש לג'ורדן, בירד, מג'יק וקובי בריאנט. את אף אחד לא מעניין שפיניקס מעולם לא זכתה באליפות, מעניין אותנו שצ'ארלס בארקלי מעולם לא זכה באליפות, וזה מה שלברון ג'יימס ראה לנגד עיניו כשהוא קיבל את ההחלטה שלו. הוא הבין שבסוף הקריירה שלו יספרו לו טבעות ולא גופיות, והיכולת שלו לנצל את הכוח שלו בשוק כדי לשפר את הסיכויים שלו לזכות בעוד טבעות שינתה את מאזן הכוחות ב-NBA לעד.

לברון ספג הרבה ביקורת על המהלך הזה, ובהחלט אפשר להבין למה. הדרך בה הוא בחר להודיע על ההחלטה שלו הייתה פוגענית כלפי מיליוני האוהדים של קליבלנד, שלא רק שנאלצו להתמודד עם הידיעה שהישו הפרטי שלהם כבר לא משחק אצלם, אלא גם נאלצו לראות את זה בספיישל טלויזיוני גרוטסקי בטלוויזיה ארצית. עם זאת, אם אנחנו מנטרלים את הדרך שלברון השתמש בה (דרך אגב, אם זה הדבר הכי גרוע שלברון עשה בקריירה שלו למרות שאנשים מתייחסים אליו כחצי אל מגיל 16 בערך, אז אפשר לקבל את זה בהבנה. תראו מה קרה לילדי פלא אחרים שהכתירו אותם בגיל דומה), מדובר באחד האירועים המשמעותיים ביותר ב-NBA ובכלל בספורט המקצועני מאז תחילת המילניום. האירוע הזה סלל את הדרך לספורטאים לקבל החלטות רציונליות ועסקיות והפך רשמית את השחקנים לשותפים אמיתיים בצורה בה הליגה משנה את פניה.

לברון ג'יימס אחרי הזכייה באליפות עם מיאמי היט, 2012 (AP)
ה-החלטה. לברון אחרי הזכייה באליפות (צילום: AP)
לברון ג'יימס עם דווין וייד, כריס בוש, במדי מיאמי היט (AP)
צילום: AP)

האזינו לפרק החדש של "הפודיום": עוד מפלה של בארסה, מלחמת הארדן-ווסטברוק