נושאים חמים

מי כאן הבוגד: על אשמתה של ווסטהאם בפרשת דימיטרי פאייה

הנהלת ווסטהאם יכלה להיפרד כראוי מהכוכב הצרפתי שבחר לחזור הביתה למארסיי על מנת לקדם את הקריירה בגיל 30, אבל העדיפה למתג אותו כבוגד. ככה זה כשאתה מגדיר את האוהדים כלקוחות

שחקן ווסטהאם, דימיטרי פאייה (רויטרס)
להחזיר את החולצה ולקבל כסף? עוד מהלך ציני. פאייה (צילום: רויטרס)

ביום שני יצאה ווסטהאם בבשורה לאוהדיה. "הביאו את החולצה של דימיטרי פאייה לאחת מחנויות שלנו, וקבלו חולצה אחרת תמורת 25 ליש"ט", צייצה המנהלת קארן בריידי, והגימיק זכה להד תקשורתי נרחב. הדרישה של הכוכב הצרפתי לעזוב למארסיי עוררה זעם רב במזרח לונדון, בעידודו של המועדון, ורבים מחובבי הפטישים ישמחו אם לא יישאר להם בארון כל זכר ממנו. ממבט ראשון, ההצעה מועילה לכולם ומייצרת באזז חיובי ביום לא משמח במיוחד, אבל חשוב להסתכל על היוזמה – וגם על הסאגה כולה – בפרספקטיבה הנכונה.

כבר כמעט בפברואר, רוב העונה מאחורינו, וזו לא בדיוק התקופה החמה ביותר למכירת חולצות. כמו כל מועדון, נתקעה ווסטהאם עם מלאי גדול של חולצות, שיהפכו ללא רלוונטיות כאשר תושק הגרסה החדשה בתחילת הקיץ. אז פרשת פאייה אפשרה להנהלה לצאת בתרגיל שיווקי מבריק ולנסות להיפטר מהעודפים תמורת 25 ליש"ט – סכום גבוה הרבה יותר מעלות הייצור. אפשר היה לעשות זאת אחרת, ולהחליף את החולצות של הצרפתי השנוא חינם, או במחיר סמלי. ואולם, ווסטהאם בחרה לא לצ'פר את אוהדיה אלא לחלוב אותם עוד קצת, ועוד במסווה של מבצע.

מדובר במהלך ציני, ורק שורת הרווח חשובה. זה כלל לא מפתיע כי עבור ווסטהאם הכדורגל הוא לא יותר מעסק. העונה נדהמו האוהדים לגלות כי בהנחיות שהופצו בין סדרני האיצטדיון האולימפי נכתב: "עמידה ביציעים אינה רצויה, ואתם חייבים לבקש מהלקוחות לשבת". השימוש במונח "לקוחות" פגע בציבור והסעיר אותו. זהו המסר החד והבוטה ביותר שאפשר לדמיין. בעוד האוהדים מחשיבים את עצמם לחלק בלתי נפרד מהמועדון - כי הרי הם הנכס החשוב ביותר שלו, המועדון עצמו רואה בהם קליינטים. זו גם הסיבה המרכזית לכך שדעת הקהל כלל לא נלקחה בחשבון כאשר התקבלה ההחלטה לעזוב את אפטון פארק הישן והאהוב.

אצטדיון אפטון פארק (GettyImages , Peter King)
עומדים בתור: לקוחות. אפטון פארק (צילום: גטיאימג'ס)

"הריסת אפטון פארק – הדרך היחידה להתקדם"

הריסת האיצטדיון ששימש את הפטישים במשך 112 שנה הייתה כואבת במיוחד. אוהדים לא מעטים ציינו כי מדובר ברגע הקשה והעצוב ביותר בחייהם בכל הקשור למועדון. אפטון פארק היה ביתי מאוד, וההיסטוריה שלו יקרה במיוחד. רבים חלמו שאפשר היה לשדרג אותו ולהגדיל את תכולתו, אך רעיון מסוג זה התברר כלא מציאותי. אז ווסטהאם הלכה על משהו ריאלי במיוחד, וקפצה על המציאה כדי לקבל לידיה מתקן שנבנה עבור אירוח האולימפיאדה. בניגוד לארסנל, שתכננה ובנתה את האיצטדיון החדש בעצמה לפני שעזבה את הייבורי, זכתה ווסטהאם באיצטדיון מוכן, אך קר ומנוכר. היציעים נמצאים רחוק מהמשטח, ולבועות הסבון שמפריחים האוהדים אין סיכוי להגיע לדשא. הוא חדיש, מודרני, ואף רווחי יותר בהשוואה לאפטון פארק – אך איננו בית.

וכך הסביר את המהלך דייויד גולד, מבעלי המועדון שמחזיק ב-35 אחוזים ממנו: "זו היתה הזדמנות של פעם בחיים, והיינו חייבים לקחת אותה. גם לי היו ספקות. נולדתי בשכונה, תמיד אהדתי את ווסטהאם, אפילו שיחקתי באקדמיה שלה. לאפטון פארק יש חשיבות עצומה. ואז הבנתי שאני לא באמת מאבד את הזיכרונות, והם יישארו איתי. המעבר הוא הצ'אנס שלנו להפוך את ווסטהאם למועדון גדול יותר. אנחנו רוצים להפוך למועדון פאר, שקונה כוכבים ולא מוכר אותם. זו הייתה הדרך היחידה שלנו לקחת את ווסטהאם קדימה".

אז כדי לקחת את ווסטהאם קדימה, היה מוכן גולד לזרוק 112 שנות היסטוריה לפח, ולהפוך את האהודים ל"לקוחות" באיצטדיון שמרגיש להם זר. אין זה אומר שההחלטה שלו הייתה בהכרח שגויה. יכול להיות שבטווח הארוך היא תשתלם, והפטישים יראו בעזיבת אפטון פארק ציון דרך חשוב בדרך לגדולה. דבר אחד בטוח – אם המועדון מוכן לעשות צעדים כה דרמטיים ושנויים במחלוקת על מנת לשפר את מצבו בטווח הארוך, אין לו שום זכות מוסרית לבוא בטענות לשחקן שמקבל החלטות משלו על מנת לשפר את הקריירה בטווח הקצר.

הבן של הבעלים דייויד סאליבן משווה את פאייה לנחש

עזב את מארסיי בלב כבד מלכתחילה

העליהום על פאייה בעקבות דרישתו לעזוב, עד כדי הגדרתו כבוגד של ממש, הזוי לחלוטין. לא מדובר בשחקן בית שגדל באקדמיה, הבטיח להישאר בקבוצה במשך כל חייו ואז הפר את מילתו ברגל גסה. הכוכב הצרפתי הגיע ללונדון לפני שנה וחצי, הקסים את כולם ביכולתו הנהדרת בעונה שעברה, והיה אחד המצטיינים בפרמיירליג. לפני כשנה הציע המועדון ביוזמתו להאריך את חוזהו בתנאים משופרים עד 2021 – ומדובר במהלך שגרתי שנועד בעיקר להבטיח דמי העברה גבוהים ברגע המכירה. "לכל שחקן יש מחיר, אבל כולנו מאושרים משיתוף הפעולה, ואני מקווה שדימיטרי ישחק אצלנו עוד שנים ארוכות", אמר אז המנג'ר סלאבן ביליץ'. כדאי לקרוא נכון את האמירה – הכל מצוין כל עוד כולם מאושרים, ואם משהו ישתבש מחירו יהיה גבוה.

אז העונה פאייה כבר לא היה מאושר, בין היתר כי המעבר לאיצטדיון החדש פגע קשות באווירה, וגם בתוצאות על המגרש. יש לקחת בחשבון שהקשר לא השתוקק להגיע לאנגליה מלכתחילה. הוא העדיף להישאר במולדתו ועזב את מארסיי לפני שנה וחצי בלב כבד, רק בגלל שמצבו הכלכלי, הניהולי והספורטיבי של המועדון היה קטסטרופלי, ופאייה הבין כי לא יוכל להגשים בו את מטרותיו. כפי שאמר אז סוכנו: "הוא המתין עד הרגע האחרון, כמו פיל שנופל מצוק ונאחז בזנבו בסביון". אוהדי מארסיי יכלו להגדיר את פאייה כבוגד כאשר נטש אותם, אך הבינו אותו. המהלך התברר כחלומי עבור ווסטהאם, וגם השחקן עצמו שסלל את דרכו להרכב נבחרת צרפת ביורו 2016 הביתי.

דימיטרי פאייה מוצג בקבוצתו החדשה מארסיי (רויטרס)
הוא נזרק מהסגל, שכר ינואר לא שולם לו. הנהלת ווסטהאם החליטה לשפר את תדמיתה בעיני האוהדים על חשבון פאייה (צילום: רויטרס)

האיחוד עם גרסיה – הזדמנות מקצועית

כעת השתנה המצב במארסיי ב-180 מעלות. איש העסקים האמריקאי פרנק מקורט רכש את השליטה במועדון מידיה של מרגריטה לואי דרייפוס, ויש לו כוונה להשקיע סכומי עתק על מנת להחזיר את המועדון לגדולתו. רודי גרסיה, איתו עבד פאייה בהרמוניה בליל במשך שנתיים בין 2011 ל-2013, מונה למאמן והציע לחדש את שיתוף הפעולה. עם כל הכבוד לווסטהאם, אין לה שום סיכוי להגיע לליגת האלופות, שלא לדבר על אליפות. במארסיי זה עשוי להיות אפשרי בעונה הבאה, ומדובר במועדון גדול יותר. עבור שחקן שיחגוג את יום הולדתו ה-30 בעוד חודשיים, כל עונה קריטית. הוא לא יכול להרשות לעצמו לבזבז זמן.

כאשר פאייה רוצה משהו, הוא פועל בנושא נחרצות. בינואר 2011, למשל, הוא הציב אולטימטום לסנט אטיין כאשר רצה לחתום בפריז סן ז'רמן, והסכסוך עם המועדון שסירב לשחררו הגיע לטונים צורמים במיוחד. הפעם, בהתחשב בגילו ובמעמדו, הדרישה לשוב מווסטהאם למארסיי טבעית ומובנת אף יותר. המועדון יכול היה לנקוט בגישה מתחשבת, להודות לפאייה על תרומתו העצומה אשתקד ולברך אותו לדרכו. כי הרי הוא לא עבר ליריבה המושבעת מילוול, לא לקבוצה לונדונית אחרת, ואפילו לא לקבוצה אנגלית אחרת. זה לא דומה למקרה גונסאלו היגוואין שנטש את נאפולי לטובת יובנטוס השנואה. פאייה בסך הכל רצה לחזור הביתה אחרי שנה וחצי בעיר זרה.

בנוסף, המועדון מרוויח עליו המון. ווסטהאם קנתה את פאייה תמורת 11 מיליון ליש"ט, וכעת מכרה אותו תמורת 25 מיליון. אלא שהנהלת הפטישים נעמדה על הרגליים האחוריות, והחליטה לשפר את תדמיתה בעיני האוהדים על חשבון הצרפתי. הוא נזרק מהסגל, שכר ינואר לא שולם לו, ובריידי אף טענה: "רצינו להשאיר אותו בכוח כדי להוות דוגמה, אבל התחשבנו בשיקוליו של המאמן כדי לא להפר את האיזון בחדר ההלבשה".

סלאבן ביליץ', ווסטהאם (GettyImages)
וכשהוא רצה לעזוב? הצביעות של ביליץ' (צילום: גטיאימג'ס)

ביליץ' צריך להסתכל במראה

ביליץ' עצמו שפך שמן למדורה מיד אחרי ששמע לראשונה על הבקשה של פאייה. "נתנו לו הכל, ותמיד היינו שם בשבילו. אני מצפה ממנו לגלות מחויבות למועדון, בדיוק כפי שהיינו מחויבים כלפיו", אמר הקרואטי בתחילת הפרשה. וכך נשמע מנג'ר ווסטהאם הארי רדנאפ כאשר הבלם המצטיין שלו ביליץ' דרש לעבור לאברטון בניגוד לרצון המועדון ב-1997: "לסלאבן היה החוזה הגבוה ביותר בתולדות המועדון. הוא חתם עליו מרצונו, ועכשיו רוצה לעזוב כי הוא חושב שאברטון גדולה יותר מאיתנו. אין לנו מה לעשות נגדו". ביליץ' אכן עזב, באומרו: "הזדמנויות מסוג זה אסור לפספס". עכשיו הוא יודע כיצד הרגיש אז רדנאפ, אבל איך הוא מעז לבקר את פאייה?

הוא מעז, כי ווסטהאם מתנהלת כמו עסק, והביקורת הזו טובה על מנת להסיט את האש מההנהלה, וגם מצוינת מבחינה כלכלית. לו היו נפרדים מפאייה במילים חמות, אף אוהד לא היה רוצה להחזיר את החולצה שלו ולקנות חדשה תמורת 25 ליש"ט. הם היו רוצים לשמור אותה בארון, כזיכרון מתוק וקסום והעונה האחרונה המצוינת באפטון פארק. אבל הלקוחות צריכים לשלם – אז הפטישים משחקים עכשיו באיצטדיון האולימפי, ופאייה כבר לא גיבור.

עקבו אחרי יוכין בפייסבוק

דימיטרי פאייה מוצג בקבוצתו החדשה מארסיי (רויטרס)
סוף סוף מחייך. פאייה (צילום: רויטרס)