השוק של קרלו: באיירן מינכן לא משכנעת עד כה תחת קרלו אנצ'לוטי

קרלו אנצ'לוטי הוא מאמן של שחקנים. זה ידוע לכל, והוא תמיד היה אהוד בחדר ההלבשה, מאז אימץ את הגישה הנינוחה עוד בתחילת הקדנציה הארוכה במילאן. פעם, כאשר היה צעיר, ניסה האיטלקי להילחם על עקרונותיו הנוקשים ואף העזיב את ג'אפרנקו זולה מפארמה לפני שני עשורים בדיוק, אך הוא למד את הלקח והחליט להסתגל לרצונותיהם של הכוכבים. לא מפתיע, אם כך, שהוא זכה לתמיכה כה רחבה. בצ'לסי היו השחקנים עצובים לראות אותו עוזב ב-2011, ובריאל מדריד עשה כריסטיאנו רונאלדו שמיניות באוויר על מנת לשכנע את הנשיא פלורנטינו פרס לא לפטרו ב-2015 – אך לשווא.

התכונה הספציפית הזו היא שאיפשרה לאנצ'לוטי לקבוע שיא נדיר – הוא המאמן היחיד אי פעם שהדריך קבוצות פאר בכל חמש הליגות הבכירות. כאשר חיפשה באיירן מינכן את המחליף לפפ גווארדיולה, היא בחרה באיטלקי על מנת לשחרר את הרסן. שלוש שנים עם המאסטרו הקטלוני סחטו את השחקנים באליאץ ארינה נפשית עד הטיפה האחרונה. הדרישות תמיד היו גבוהות במיוחד, התדכירים הטקטיים מדוקדקים עד הפרט הקטן ביותר, השינויים בהרכב ובשיטה הופיעו על בסיס שבועי. האובססיביות של גווארדיולה ונטייתו להמציא את הגלגל מחדש ללא הפסקה גררו ביקורת לא מבוטלת, בין היתר מצד הקהל. ניתן היה להבחין בכמיהה לחזור לשורשים, לסגנון הפשוט והדורסני שאיפיין את עידן יופ היינקס האהוב. אנצ'לוטי נתפס כאדם הנכון למשימה בזכות אופיו והכישורים הבינאישיים.

ואכן, ההשפעה החיובית ניכרה מהיום הראשון. פרנק ריברי, למשל, לא הסתיר את שביעות רצונו מהשינוי בעמדת המאמן, פרח במחזורים הראשונים בליגה ושיבח את הבוס בכל הזדמנות. "לא צריך להגיד לי מה לעשות, כי אני צריך חופש על המגרש. רק צריך לטפוח לי על השכם. סוף סוף אני מרגיש שהמאמן סומך עלי. אנצ'לוטי הוא מאמן גדול, הוא מתנה למועדון שלנו", הכריז הצפרתי כבר ביולי. אנחת הרווחה נשמעה היטב בכל מינכן, כי קשה מאוד לשרוד במשטר של גווארדיולה במשך שלוש שנים תמימות. אפקט אנצ'לוטי היה מיידי, אך במהרה התברר שיש לו גם אספקטים קצת פחות מעודדים מבחינת המועדון הבווארי.

לכל מטבע יש שני צדדים, וכבר בספטמבר החלו לדלוף הדיווחים כי בהנהלת באיירן מודאגים מאוד מרמת המחוייבות של השחקנים. אנצ'לוטי הגיע על מנת שהאווירה בחדר ההלבשה תהיה נינוחה, אך התחושה היתה כי היא נינוח מדי. את הדריכות התמידית בעידן גווארדיולה החליפה שאננות. עיתונאי גרמני איתו שוחחתי אז הדגיש: "זה לא מקרי שאנצ'לוטי זכה בשלוש אליפויות בלבד במשך 20 שנה". כאשר נבחר אנצ'לוטי כיורש בינואר, סברו בבאיירן – וגם זה סוג של שאננות – שהאליפות מונחת בכיסם בכל מקרה, והמטרה צריכה להיות הצלחה בליגת האלופות, שם יש לאיטלקי רקורד מחמיא הרבה יותר. אלא שכבר אחרי מחזורים ספורים, בעוד באיירן פותחת עם רצף נצחונות, האליפות הזו לא נראתה מובנת מאליה כי הנצחונות לא היו משכנעים כלל. החיוך אולי חזר, אבל הרעב נעלם.

באיירן לא באמת היתה ראויה לגבור על שאלקה, התקשתה מאוד במשחק הביתי מול אינגולשטאדט, ואפילו את המבורג האומללה ניצחה 0:1 רק בדקה ה-88. אחרי הפסד אנמי במדריד לאתלטיקו, במשחק בו שלטה באיירן בכדור כמו בעידן גווארדיולה אך בקושי סיכנה את השער, החל שלב השאלות הקשות. "האם אנצ'לוטי נחמד מדי?", תהה כריסטיאן פאלק ב"ספורט בילד", והתוצאות בבונדלסיגה הדגישו את הבעיה. 1:1 ביתי מול קלן לווה ב-2:2 בפרנקפורט שהצליחה להשוות על אף שהיתה בנחיתות מספרית. "מוקדם לדבר על משבר. לא ניצחנו בשלושה המשחקים האחרונים, אבל שיחקנו טוב", קבע אז אנצ'לוטי, אך זה לא היה מדויק. באיירן לא שיחקה טוב, והתבררה כפגיעה למדי בהגנה.

אחד השינויים הטקטיים המובהקים ביותר של האיטלקי נובע מכך שהוא שולח את המגנים לתמוך בהתקפות, אך במקביל משאיר את צמד הבלמים בעמדות נסוגות יותר בהשוואה לגווארדיולה. כתוצאה מכך נוצרים מרווחים גדולים בין החוליות. "איפשרנו ליריבות להגיע למצבי הבקעה רבים מדי, ואנחנו צריכים לעבוד על זה", קבע הקפטן פיליפ לאם, בעוד ג'רום בואטנג אף מתח ביקורת לא מרומזת על המאמן אחרי ההפסד לאתלטיקו והצהיר: "קו ההגנה היה נמוך מדי".

יש שחקנים שמרוויחים מהשיטה של אנצ'לוטי, ובראשם יוזואה קימיש שהפך לפתע לסקורר מדופלם בהדרכת המאמן האיטלקי, אבל לאחרים היא מתאימה פחות. מערך 3-3-4 פוגע קשות בתומאס מולר, שלא מצליח לחזור לכושר אחרי הכשלון האישי באליפות אירופה, ודחיקתו לאגף לא מועילה לו כלל. כאשר אריאן רובן וריברי משחקים באגפים, יש לטקטיקה הזו יתרונות ברורים, אך זה לא המצב עבור מולר – הוא כבש אמנם פעמיים בליגת האלופות, אך עדיין תקוע על אפס שערי בונדסליגה. בנוסף, תלויה באיירן רבות במוביליות של ארתורו וידאל בקישור, בעוד רנאטו סאנצ'ס טרם התאקלם לרמה הנדרשת. אתמול, במשחק הגדול בדורטמונד, נעדר הצ'יליאני בגלל פציעה, והיתה לכך השפעה עצומה.

לקרב מול החבורה של תומאס טוכל הגיעה באיירן במצב לא אידיאלי בלשון המעטה. במחזור הקודם, לפני פגרת הנבחרות, כשל אנצ'לוטי במאבק הטקטי מול צעיר מאמני הליגה, יוליאן נאגלסמן, וסיים בתיקו 1:1 ביתי מול הופנהיים. לוח המשחקים איפשר ללייפציג הלוהטת לעקוף את הבווארים ביום שישי בדרך לפסגה, והלחץ התעצם. ללא וידאל ורובן, היה צורך לחפש פתרונות יצירתיים, אבל האיטלקי לא עשה זאת, וההרכב היה צפוי במיוחד, כאשר מולר שוב שובץ באגף. מנגד, דווקא מאמן בורוסיה היה גמיש במיוחד.

בשלוש העונות הקודמות, התרגלו הפרשנים לפענח מערכים של גווארדיולה שלא היו מובנים גם אחרי פרסום ההרכבים, והתעדכנו לא פעם תוך כדי משחקים. הפעם סיפק להם טוכל חומר למחשבה. הוא לא רק הציב שלושה בלמים מול רוברט לבנדובסקי שהיה חלוץ החוד הבודד של האורחת, אלא שלח למגרש את אדריאן ראמוס לצד פייר-אמריק אובמיאנג. זו היתה ההפתעה הגדולה – הרי הקולומביאני הוא המחליף של הגאבוני, והם שיתפו פעולה בהרכב פעם אחת בלבד העונה קודם לכן, נגד אינגולשטאדט הקטנה.

אלא שטוכל היה נועז. הוא הנחה את שני החלוצים ללחוץ על הבלמים של באיירן גבוה ככל הניתן ופגע קשות בבניית המשחק של אנצ'לוטי מאחור, כי למאטס הומלס לא היתה זמן לנשום עם הכדור. מאחורי הצמד ההתקפי שולבו מריו גצה ואנדרה שורלה בתפקידים קדמיים, וכאשר חטפה דורטמונד את הכדור היא הצליחה לייצר יתרון מספרי בשטחים קרובים לשער היריב. בהיעדרו של גרזן אמיתי מסוגו של וידאל, זה היה יעיל במיוחד. חופש הפעולה שקיבלו לוקאש פישצ'ק ומרסל שמלצר באגפים, בזכות הגיבוי שקיבלו משלושת הבלמים, הוסיף גם הוא מחץ, והתנועות ללא כדור בילבלו את העורף האדום.

באיירן לא היתה מוכנה להתמודדות עם ההפתעה הטקטית, וספגה כבר בפתיחה. פישצ'ק זז למרכז ומשך איתו את המגן השמאלי דויד אלאבה. לשטח שהתפנה פרץ גצה ומשך איתו את הומלס, בעוד ריברי צופה בנחת מהצד ואפילו לא מנסה לעזור להגנה. אולי בכל זאת צריך להגיד לו מה לעשות לפעמים? כדור הרוחב של אקס-באיירן, ששב הביתה לדורטמונד וסיפק את משחקו הטוב ביותר מזה זמן רב, הגיע בדיוק למקום בו היה אמור להיות הומלס מלכתחילה. אומביאנג היה חופשי ומאושר בתיבת השוער (!!!) והכניע את מנואל נוייר.

מנגד, על אף שהחזיקה בכדור הרבה יותר, התקשתה מאוד באיירן להגיע למצבי הבקעה. ריברי נשמר היטב ואיבד לבסוף את העשתונות, לבנדובסקי הועלם, מולר לא הורגש, והקישור לא היה יצירתי מספיק. זה היה משחק חשוב מאוד, עם השלכות פוטנציאליות מרחיקות לכת על המשך העונה, אבל שחקני באיירן בכל זאת לא היו רעבים, והשאננות עדיין ניכרה היטב. הליקויים בתחילת הקדנציה של אנצ'לוטי באו לידי ביטוי בבת אחת – מוטיבציה לא מספיק גבוה, היעדר גמישות והכנה טקטית בעייתית. דורטמונד ניצחה כי היתה עדיפה בפרמטרים אלה. מדובר גם התחומים בהם גווארדיולה עולה על האיטלקי בפער ניכר.

האם צריך להסיק מכך שההימור על אנצ'לוטי היה שגוי? ברור שלא – עוד לא הגענו לסוף נובמבר, ואסור בשום אופן למהר, מה גם שבאיירן עדיין מקדימה את דורטמונד בשלוש נקודות בטבלה, והיא נותרה הפייבוריטית הברורה לסיים בפסגה. עם זאת, עוצמת פעמוני האזהרה שצילצלו כבר מזמן התגברה אתמול מאוד, ולכל הגרמנים שלא אוהדים את באיירן יש סיבה אמיתית לאופטימיות. אולי הפעם תהיה הבונדסליגה תחרותית, ואולי אנצ'לוטי לא יזכה באליפות הרביעית בחייו. מבחינת חובבי הכדורגל הנייטרלים, זו בהחלט בשורה משמחת.