עונת ה-NBA נפתחה עמוסה בסיפורים מעניינים. קאווי לאונרד, אנתוני דיוויס, ג'יימס הארדן וראסל ווסטברוק פתחו אותה בסערה, עם הבטחה לעונות שיא של כוכבים גדולים בסיטואציות מגוונות. אבל רק לשחקן אחד אנחנו מחכים כבר שנתיים, והוא נמצא דווקא בפילדלפיה. לקח לג'ואל אמביד כמה דקות לשכנע שהיה שווה לחכות. הסל הראשון שלו ב-NBA הגיע לאחר כארבע דקות במשחק הבכורה של הסיקסרס העונה מול OKC. הוא קיבל כדור על קו השלוש, ביצע הטעיית זריקה, כדרר פעמיים אל איזור קו העונשין, עשה צעד קדימה, הסתובב וקלע זריקה בפייד-אווי. בהתקפת הנגד של הת'אנדר הוא חסם זריקה של ראסל ווסטברוק והכניס את האוהדים לאקסטזה. אחרי כל כך הרבה שנים, הקהל בפילדלפיה התנפל על סיבה אמיתית להתרגש.
כדי להבין את המטענים שמאחורי ההתרגשות, צריך לחזור אחורה. ג'ואל אמביד נולד לפני 22 וחצי שנה למשפחה מהמעמד הבינוני-גבוה בקמרון. עד גיל 15 השאיפה שלו הייתה להיות שחקן כדורעף והוא תכנן לנסוע לצרפת כדי להתמקצע בתחום. בזכות עידוד מהסביבה, ולאחר שראה משחק מגמר ה-NBA בין הלייקרס לבוסטון והתלהב, הוא החליט לנסות כדורסל. הוא התגלה במחנה שארגן שחקן ה-NBA הקמרוני לוק רישארד מ'בה מוטה, שהפך לסוג של מנטור עבורו. בגיל 16 הוא עבר לארה"ב מבלי לדעת מילה באנגלית, וכדי להשתפר ראה ללא הפסקה סרטונים של האקים אולג'וואן וניסה ללמוד את התנועות שלו.
ב-2013 אמביד הצטרף למכללת קנזס, שהצליחה להשיג גם את אנדרו וויגינס, השם המבוקש של המחזור, מהשחקנים שהבאז סביבם מתחיל עוד בתיכונים. וויגינס וג'בארי פרקר נחשבו לשניים מהפרוספקטים המבטיחים של השנים האחרונות, הציפיות שהם יצרו היו עצומות, אך ככל שהתקדמה עונת המכללות קרה משהו מוזר: הסנטר הקמרוני הלא מלוטש התברר כשחקן הרבה יותר מעניין משניהם. נדמה היה שבכל משחק הוא משתפר, מוסיף אלמנטים חדשים. הוא פיתח משחק פוסט, קליעה מבחוץ, יכולת מסירה, יכולת חסימה ברמה הגבוהה ביותר. שברי מאמץ בגב מנעו ממנו לשחק בטורניר סוף השנה, אך לא מנעו ממנו להיחשב למועמד הוודאי להיבחר ראשון בדראפט ולהיתפס ככישרון החד פעמי האמיתי במחזור. אבל כמה ימים לפני הדראפט התגלה שבר בעצם הסירה של כף רגלו הימנית, שאמור היה להשבית אותו לארבעה עד שישה חודשים ויצר סימני שאלה בריאותיים מרתיעים. אף אחד לא רצה לבחור את גרג אודן הבא.
אף אחד, חוץ מסם הינקי. הג'נרל מנג'ר של פילדלפיה, שבאופן בוטה במיוחד החליש את הקבוצה שלו כדי להשיג בחירות דראפט גבוהות, הימר על אמביד בבחירה השלישית שנה לאחר שבחר את נרלנס נואל, גבוה פצוע נוסף, בבחירה השישית. מאותו רגע אמביד הפך לפנים של "התהליך", גורלו נקשר בגורל האסטרטגיה הקיצונית של הינקי. כאשר התברר שהשבר לא מתאחה, שהוא יצטרך להחמיץ שנה נוספת, אמביד והתהליך הפכו לפארסה. הוא סימל את הפוטנציאל שנשאר על הנייר, את ההתעלמות של הינקי מהצורך לבנות קבוצת כדורסל עם שחקנים שמסוגלים לשחק כדורסל.
אמביד תרם לממד הקומי-טרגי כשדאג להישאר באופן קבוע בכותרות. לא באשמתו, הוא פשוט התברר כאחד האנשים המעניינים ביותר בעולם ה-NBA. הוא הפך לאושיית טוויטר, לאחר שניסה לגייס את לברון ג'יימס לפילדלפיה, הביע עניין בקים קרדשיאן וכשהבין שהיא תפוסה הכריז שהוא עובר לריהאנה. את החיבה שלו למשקה שירלי טמפל הוא הפך להאשטאג מוצלח. סרטונים שלו מתאמן הפכו לוויראליים כי קשה להתעלם משחקן בגודל שלו שמטביע תוך כדי העברת כדור בין הרגליים. המהירות בה השתלט על תחום המדיה החברתית מדגים את היכולת של אמביד ללמוד ומהר. הוא הרבה יותר מאתנחתא קומית. הוא סקרן ומתעניין בתמונה הגדולה, הוא רחב אופקים, יש לו מה להגיד על כל דבר. הוא כמעט לא התאמן בשנתיים האחרונות, אך התבגר והתפתח במובנים רבים.
הינקי התפטר באפריל האחרון, ובמכתב ההתפטרות הארוך מאוד הצדיק את הבחירה באמביד, עוד לפני שהיה ברור אם הוא ישחק כדורסל בסופו של דבר. בעוד שהאסטרטגיה של הינקי זכתה לביקורות רבות ומוצדקות, למרות שיעברו שנים עד שנוכל להעריך אותה כראוי, הבחירה באמביד נראית בדיעבד כמו הימור מושכל וראוי, ללא קשר לשאלת התפתחות הקריירה של הסנטר הקמרוני. אלה השחקנים שנבחרו אחריו, בהמשך העשירייה הראשונה ב-2014: ארון גורדון, דנטה אקסום, מרכוס סמארט, ג'וליוס רנדל, ניק סטאוסקס, נואה וונלה ואלפריד פייטון. חלקם עשויים להתפתח לשחקני NBA טובים, אך כבר ניתן להמר שאף אחד מהם לא יהיה שחקן שמשנה גורלות של מועדון. אמביד עדיין יכול להיות שחקן כזה.
שלושת משחקי ה-NBA הראשונים של אמביד הם לא רק התקווה החדשה של פילדלפיה, הם משמשים גם כעד ההגנה הראשון במשפט הציבורי שנערך וימשיך להיערך להינקי. כי הוא עד כדי כך מרשים, עד כדי כך מבטיח, הפוטנציאל שלו עד כדי כך אינסופי. גם אם הוא לא ימומש, קשה להאשים את מי שלקח את ההימור עליו. ההכרזה שלו מפתיחת העונה שהוא התהליך נראית הרבה יותר ריאלית ממגלומנית כבר עכשיו.
הנה מה שאמביד עשה בזמן שהיה מחוץ למגרשים
אמביד מהפנט עוד לפני שהוא מתחיל לשחק. מספיק להסתכל עליו עומד. הוא ענק. הוא רשום כסבן פוטר, 2.13 מטר, אבל הוא הרבה יותר גבוה. כאשר הוא עמד ליד ניקולה ווצ'ביץ', שגם הוא רשום כ-2.13 מטר, לא היה ספק שיש ביניהם פערי גודל. לדוויט הווארד, 2.11, הוא גורם להיראות כמעט ננסי. וזה לא רק הגובה, זה מבנה הגוף. הוא כבר לא הנער הרזה שהיה בקולג', הוא פיתח מסה ושרירים שמתאימים באופן מושלם לגודל שלו. בעוד שעל גרג אודן היה דיבור על כך שהוא נראה גמלוני וזקן לגילו, כמו מישהו שהרגליים לא סוחבות את הגוף שלו, עוד לפני שהחלו הפציעות, אמביד נראה כמו גיבור על. קפטן אפריקה.
כשהוא מתחיל לשחק מבינים שאין למה להשוות אותו, הוא לא דומה לשום דבר שהכרנו. סיבה מרכזית לכך היא שהשילוב בין יכולת למידה מהירה לשנתיים ללא משחק (ומעט מאוד ניסיון באופן כללי) יוצר פערים בין חלקים בהם אמביד כבר נראה כמו שחקן שלם ומוכן וחלקים בהם הוא נראה בוסרי וחסר מושג. הוא מאבד כדורים בקצב מסחרר ורק מתחיל להבין אלמנטים בסיסיים בהגנה אישית וקבוצתית, באופן קבוע הוא מאחר לרוטציה וקל מאוד לעבור אותו. יכולת המסירה הייתה אמורה להיכנס לתחום הבוסרי, אך הוא כבר הספיק לגלות שיפור משמעותי. לאחר שבכל תקופת ההכנה ובשני המשחקים הראשונים נדמה היה שאפשרות המסירה היא רעיון לא מוכר עבורו, בין משחק הליגה השני לשלישי הוא עבר עדכון תוכנה והחל להוציא כדורים לקלעים ולמסור מעל כל ההגנה. את שבעת משחקי ההכנה הוא סיים ללא אסיסט, את שני משחקי הליגה הראשונים עם אחד שקיבל במתנה מצוות הסטטיסטיקה, בשלישי היו לו שלושה אסיסטים.
אך החלקים החשובים הם אלה בהם הוא כבר נראה מוכן. הקליעה שלו טובה מאוד, יש לו טווח של שלשות ומחצי מרחק הוא קולע נהדר. משחק הפוסט שלו מלוטש, הוא מסוגל גם לעלות לקליעה מעל שחקנים, גם להשתמש בפיזיות כדי להגיע לטבעת וגם לבצע הטעיות בתוך הצבע. גם המשחק שלו עם הפנים לסל מרשים מאוד, הוא מתחיל מהלכים מקו השלוש ומסוגל לסיים אותם בכל מיני דרכים. מול אטלנטה הוא קיבל כדור על קו השלוש, הטעה את פול מילסאפ ועבר אותו, הגיע עם שני כדרורים לצבע, המשיך באופן טבעי את התנועה לליי-אפ וסיים בקלות תוך שינוי כיוון קטן באוויר שהרחיק אותו משחקן ההגנה שנותר. זה היה מהלך של גארד, לא משהו ששחקנים בגודל שלו אמורים לעשות.
היכולת המרשימה ביותר שלו היא ההגנה על הטבעת. יש לו את החוש הזה של שחקני הגנה גדולים, חוש של מיקום, תזמון וזיהוי מצבים. יש לו 2.7 חסימות למשחק ב-21 דקות, אבל זה רק חלק קטן מהסיפור. הוא משנה כמעט כל זריקה בצבע בסביבה שלו, ונמצא בסביבה של כמעט כל זריקה בצבע בזמן שהוא משחק. נתוני ההגנה על הטבעת מוקדמים מאוד וצריך לעקוב אחריהם לאורך זמן, אך כרגע הם מרשימים מאוד: היריבים קולעים ב-39.3 אחוזים כשהוא בינם לבין הסל וזה קורה 9.3 פעמים ב-21 הדקות בהן הוא משחק. במקרה הזה הכמות מרשימה לא פחות מהאיכות.
העונה הזאת של פילדלפיה הייתה אמורה להיות שייכת לבן סימונס, אבל הרוקי הצטרף למסדר הבחירות הגבוהות הפצועות. אמביד מצד אחד מצליח להשכיח את ההיעדרות של סימונס, ומצד שני רק גורם לציפייה. לא צריך להיות אוהד של פילדלפיה או של התהליך של הינקי כדי לרצות שאמביד יישאר בריא, שיתפתח לשחקן שהוא מסוגל להיות, ושנזכה לראות את שיתוף הפעולה שלו עם סימונס, שעל הנייר נראה כמו השותף האידיאלי שלו. לא גדלים יותר מדי כישרונות ייחודיים כמוהם. עד אז פילדלפיה תעטוף את אמביד בכפפות של משי, תכניס אותו לעניינים לאט, וכל דקה שלו על הפרקט תהיה מעניינת יותר מכל דבר שקרה וקורה בקבוצה הזאת בשלוש השנים האחרונות.