* הנתונים נכונים ליום רביעי
ההגנה של אינדיאנה כבר לא טופ 10
הפייסרס הם היחידים בחמש העונות האחרונות שבמשך כל עונה הייתה להם הגנת טופ 10 לפחות (במשך שנתיים בפרק הזמן הזה הייתה להם גם את ההגנה הטובה בליגה), אולם כנראה שלא לעולם חוסן. הפייסרס פתחו את העונה עם תצוגות נרפות בהגנה מול קבוצות שעל הנייר לא אמורות להוות בעיה (דאלאס, שיקגו, ברוקלין והלייקרס) ואחרי ארבעה משחקים הם נמצאים בטריטוריה לא מוכרת, במקום ה-27 בליגה ביעילות הגנתית עם 107.2 נקודות ל-100 פוזשנים.
כמובן שעוד מוקדם לנתח והסטטיסטיקה תתיישר ואפשר להכניס פה עוד ועוד קלישאות על כך שאנחנו עדיין בתחילת נובמבר, אבל יכול להיות שצריך להתחיל להתרגל למציאות בה לפייסרס כבר אין את אחת ההגנות הנשכניות בליגה?
ההידרדרות הכי בולטת לעין בהגנה של הפייסרס במשחקים הראשונים של העונה ביחס לעונות הקודמות היא בחוזק של קו ההגנה הראשון, של הגנת הפרימטר. ברגע שקו ההגנה הזה נפרץ, שחקנים אחרים צריכים לבוא לעזרה ואז מתחיל בלאגן שלם שבדרך כלל מוביל לזריקה נוחה, כזו שדריל מורי וחבריו מחבבים במיוחד, ואכן, מתחילת העונה כמות הליי-אפים והשלשות שהפייסרס מאפשרים גדלה. בעונת 2015/16 הפייסרס אפשרו רק 27.6 זריקות ב-Restricted Area (ב-58.8%) ו-24.5 שלשות בלבד (ב-33.5%). לעומת זאת, בשלושת המשחקים הראשונים של העונה (עד המשחק מול הלייקרס), הם איפשרו 33.3 זריקות באזור "המסוכן" (ב-56%) ולמעלה מ-34 שלשות במשחק (ב-36.1%). מול הלייקרס הם כבר נראו טוב יותר וההגנה של הפייסרס עוד תמשיך להתייצב בשבועות הקרובים, אבל בהחלט אפשר לראות שם סימנים ראשונים של געגוע לג'ורג' היל.
מגמה או פוקס: מגמה
ההתקפה של גולדן סטייט עוברת רה-ארגון
אפשר להקדיש כתבה שלמה לארבעת המשחקים הראשונים של הווריירס ולשינויים בסגנון המשחק של אלופת המערב ביחס לקבוצה ששברה את שיא הניצחונות בעונה שעברה, אבל מכל הדברים שאפשר לדבר עליהם, על החולשה בריבאונד הגנה, על הערך המוסף של אנדרו בוגוט, על הדרך בה היריבות תוקפות את סטף קרי בהגנה או על הקווין לאביות של קליי תומפסון, מה שמעניין במיוחד הוא התמהיל של ההתקפה של גולדן סטייט, שלא ממש מצאה את עצמה עד הרבע השלישי הלילה מול פורטלנד. בעונה שעברה בקושי 6% מהפוזשנים של הווריורס הסתיימו בפוסט-אפ של אחד מהשחקנים שלהם. זו לא הייתה בעיה גדולה כי חוץ מתומפסון, אף אחד מהשחקנים של הווריורס הוא לא ממש שלאגר בפוסט-אפ וגם ככה היו להם אינספור דרכים יעילות הרבה יותר לשים את הכדור בסל, אולם העונה נראה שמשהו השתנה.
ההגעה של קווין דוראנט, כנראה שחקן הפוסט-אפ הטוב בליגה, שינתה קצת את מבנה ההתקפה של הווריירס והם הולכים למהלך הזה יותר ויותר (8.3% מהפוזשנים שלהם). זה אפילו היה המהלך הראשון שלהם העונה, כאשר דוראנט מצא את עצמו במיס-מאץ' מול טוני פארקר במשחק מול הספרס.
קשה להאשים את סטיב קר בכך שהוא הולך למהלך הזה. דוראנט התפתח בשנתיים האחרונות להיות מפלצת בפוסט-אפ וכאשר מתבצע חילוף בהגנה ששם עליו שחקן נמוך, מתבקש ומפתה לנצל את המיס-מאץ' הזה. אולם בינתיים המהלך הזה הוא ממש לא באנקר (0.79 נק' פר פוזשן, מקום 20 בליגה) ושימוש היתר בפוסט-אפ (וגם בבידודים, שהופכים להיות יותר ויותר רווחים באזור המפרץ) בא על חשבון מהלכים אחרים, כמו הפיק-אנד-רול של סטף קרי עם דריימונד גרין, שהיה המהלך ההתקפי הכי קטלני בשביל החלב בשנים האחרונות.
אחת החוזקות של סטיב קר כאשר הוא הגיע לגולדן סטייט הייתה לקחת את המשאבים שהיו לו, הקליעה של הספלאש בראדרס, ולמקסם את התועלת מהם, בניגוד למה שעשה מארק ג'קסון, קודמו בתפקיד. כעת קר יצטרך להוכיח שוב שיש לו את היכולת לרקוח שוב שיקוי התקפי שימקסם את היכולות של כל הכוכבים שלו. ההגעה של דוראנט מביאה עמה שינוי משמעותי במשאבים שעומדים לרשותו לקר, וסביר להניח שזה יוביל להמשך הרה-ארגון בהתקפה, שבסופו אנחנו אמורים לראות את החבורה הזו משחקת בצורה היעילה ביותר שאפשר.
וגם אם זה לא יצליח, תמיד סטף קרי יכול להתפוצץ לרבעים של 20 פלוס נקודות ולהציל את המצב.
מגמה או פוקס: מגמה
ראסל ווסטברוק ואנתוני דייויס עם ממוצע של מעל 35 נקודות
הלוואי וזו תהיה מגמה ואז נהיה עדים לאחת העונות המלהיבות אי פעם, אבל בני אנוש לא מסוגלים לשחק לאורך זמן ברמה שווסטברוק ודייויס מציגים מפתיחת העונה וכל עוד לא יוכח אחרת, קוואי לאונרד הוא הלא-בן-אנוש היחיד שיש בליגה. ווסטברוק שיחק את שלושת המשחקים הראשונים של העונה מול 3 מ-4 הקבוצות החלשות בליגה וסביר להניח שכשתגיע תחרות ראויה יותר, המספרים שלו יחזרו חזרה למציאות (כנראה זה יקרה רק אחרי המשחק מול הווריירס השבוע. שם הוא יתן הופעה מפלצתית).
עבור דייויס יש יותר סיבות להאמין שההתפוצצות הזו היא ברת-קיימא לאורך זמן, כי הצוות המסייע שלו הוא מחריד (הקבוצה כולה קולעת ב-23.6% מהשלוש בינתיים ובאדי הילד לא נותן יותר מדי סיבות לאופטימיות) או פצוע (ג'רו הולידיי וטייריק אוונס עדיין מושבתים), אבל בשביל זה צריך שהוא עצמו יישאר בריא. על סמך ההיסטוריה המודרנית של האיש שגורם לאלפי פינצטות להתהפך בקברן, קשה לראות את זה קורה.
מגמה או פוקס: פוקס
אורלנדו לא מחוברת
הרבה גבות הורמו כמה סנטימטרים למעלה לאור המהלכים שהמג'יק עשו בקיץ. לא כל כך היה ברור איך קו קדמי שכולל את ניקולה ווצ'ביץ', סרג' איבקה וביסמאק ביומבו אמור לחיות בדו-קיום. לא היה ברור איך אלפריד פייטון יתמודד עם העומס בעמדת הרכז ללא ויקטור אולדיפו לצידו ולא היה ברור מה התפקיד של ארון גורדון, כוכב העתיד של הפרנצ'ייז, בכל הסלט הזה. אולם הכישרון הקולקטיבי ברוסטר של המג'יק וההגעה של פרנק ווגל לכס המאמן סימאו את עיניהם של הרבה מאוד אנשים שהאמינו שהמג'יק יגיעו לפלייאוף לראשונה מאז עידן דוויט הווארד.
כעבור שלושה משחקים נראה שכל ההייפ נעלם וכל הגבות נזקפות שוב. המג'יק נמצאים בתחתית הליגה גם ביעילות התקפית וגם ביעילות הגנתית ונראה שהכישרון שם לא מתורגם לכדורסל מנצח. בהתקפה, הבעיה המרכזית היא הקליעה הלא קיימת של החמישייה הפותחת. אפשר לראות בתמונה למטה איך לדטרויט אין שום בעיה לחנוק את הצבע כאשר אוון פורנייה חודר לצבע. המהלך הזה לא הסתיים בסל, אם תהיתם.
בצד השני, החלומות על קו מז'ינו בדמות איבקה וביומבו נראים עד כה כמו חלומות באספמיה. איבקה נראה לא טוב הגנתית במשחקים הראשונים שלו בפלורידה, הוא חסם רק ארבע פעמים בארבעת המשחקים הראשונים ואפשר ליריביו לקלוע עליו ב-58.1% באזור הצבע (יותר גרוע מווצ'ביץ' המושמץ). זו לא הדרך לפתוח עונת חוזה וזה בטח לא מה שבאורלנדו קיוו לראות מהשחקן שעלה להם כל כך הרבה באוף-סיזן. כל עוד איבקה לא ירים את עצמו או שרוב האניגן לא יוסיף קליעה לרוסטר באיזה טרייד שובב (ויאזן קצת את מאזן הכוחות בין הקו האחורי לקדמי), העונה של המג'יק תמשיך להיות עגומה משהו, וכנראה שהם שוב יאלצו לראות את הפלייאוף בטלויזיה. המזרח העונה לא מחכה לאף אחד.
מגמה או פוקס: מגמה
לשיקגו יש את ההתקפה הטובה בליגה
במשך הקיץ כל עולם הכדורסל היה בקונפליקט אדיר לגבי הדרך בה שיקגו נבנתה. מצד אחד, המון כישרון והמון IQ מצטבר של כדורסל, ומצד שני מעט מאוד שלשות ושחקנים שמסוגלים לרווח את המשחק, מצרך די הכרחי עבור קבוצה שמחפשת התקפה איכותית. זו הסיבה שלא מעט פרשנים לא כל כך האמינו בבולס ובחרו בהם להיות אחת הקבוצות שיטבעו בתוך הבוץ הטבעוני של בינוניות המזרח, בדרך לעונה שנייה ברציפות מחוץ לפלייאוף.
עד כה, אחרי שלושה משחקים, הבולס צוחקים בפנים של כל הפרשנים הללו עם נתוני יעילות נהדרים. יש להם את ההתקפה הכי טובה בליגה עם 114.7 נקודות ל-100 פוזשנים ואת ה-Net Rating השני בטיבו בליגה אחרי ההוקס (17.6+). איך לעזאזל הם עושים את זה?
יש כמה אלמנטים טקטיים שמאפשרים את ההצלחה של השוורים מפתיחת העונה. האלמנט המרכזי הוא הדומיננטיות מתחת לסלים. הבולס הם קבוצת ריבאונד ההתקפה הטובה בליגה בינתיים (אוספים יותר משליש מההחטאות שלהם), הם מובילים את הליגה בנקודות מהזדמנות שנייה (19.3) ומאפשרים רק 9 נקודות מהזדמנות שנייה ליריבות (מקום רביעי בליגה). הדומיננטיות הזו נותנת לבולס יתרון משמעותי, שלמעשה מכפר על בעיות הקליעה שלהם.
אלא שבינתיים לבולס אין בכלל בעיות קליעה. הם מובילים את הליגה עם 42.5% דמיוניים מהשלוש ורק ארבע קבוצות קלעו יותר שלשות מהם בינתיים העונה. תוסיפו לזה את השיפור הטבעי של שחקנים כמו דאג מקדרמוט וניקולה מירוטיץ', תצרפו את אייזאה קנן ומייקל קרטר וויליאמס שמעבים את הספסל ותעטפו את הכל בחכמה ובכישרון של וייד, רונדו ובאטלר ולכאורה אין מה שימנע מהבולס לתפוס מקום בטופ 4 של המזרח.
אבל מתישהו החגיגה תהיה חייבת להסתיים. לבולס אין קבוצה שיכולה לקלוע בקונסיסטנטיות ביותר מ-40% מהשלוש וביותר מ-45% מהשדה (רק הווריירס עשו זאת בעונה שעברה) ובאיזשהו שלב הסטטיסטיקות יתחילו להתיישר, גם מבחינת הקליעה וגם מבחינת הריבאונדים וכשזה יקרה, תתחיל הנסיגה. בנוסף, תמיד צריך לזכור שדוויין וייד שיחק יותר מ-70 משחקים בעונה רק פעם אחת ב-4 העונות האחרונות ושרייג'ון רונדו נע תמיד על הגבול הדק שבין גאון למשוגע, כך שפתיחת העונה של הבולס אמנם מלהיבה ומכניסה המון פלפל לקונפרנס מזרחי שתמיד חסר לו קצת תבלינים, אבל הם לא ימשיכו עם היכולת הזו לאורך כל העונה.
מגמה או פוקס: פוקס
