בווידאו: המסע"ת של סמדג'ה אחרי המדליה של ששון
"בימים שלפני הזכייה של אורי ששון במדליה לא יצאתי מהמיטה. לא אכלתי כלום. לא פגשתי אף אחד. הייתי בדיכאון", מגלה אורן סמדג'ה בראיון בלעדי לוואלה! ספורט. "במשך ארבע שנים אתה עובד בשביל להביא מדליה אולימפית, ופתאום הכל מתמוטט. זה היה כל כך מתסכל לראות את גולן פולק ושגיא מוקי יוצאים בידיים ריקות, כשאתה יודע שהם שווים מדליה וכשאתה מרגיש שהם עומדים לעשות את זה".
- ואז ששון זכה בארד, ואתה הפכת לישראלי הראשון עם מדליה אולימפית גם כספורטאי וגם כמאמן.
"דאגתי להתרחק ממנו, שלא יושפע מהמשבר שהייתי בו, אבל ביום הקרבות של אורי אספתי את עצמי, לקחתי אותו לשיחה, אמרתי לו שהולכים עד הסוף. וכשהוא זכה הייתי על גג העולם. וואחד סיפוק זה היה. שוב עשיתי היסטוריה. רצתי לפונטי (יו"ר איגוד הג'ודו, משה פונטי; א"ו), והתחבקתי איתו. הוא היה המאמן שלי כשאני זכיתי במדליה בברצלונה, ואני זוכר אותו עוד כשהייתי ילד בן ארבע והוא התאמן במועדון של אבא שלי מוריס. אז אתה חושב על המאמן שלך, ועל אבא שלך, ועל עצמך, ועל החניך שלך. כל המעגלים נסגרו יחד. אין יותר טוב מזה".
אנחנו יושבים על המזרן באולם ההישגי במכון וינגייט, כשמאחורינו מתנהל אימון של כמה עשרות צעירים. "מבין הספורטאים שמתאמנים מאחורינו", מסתובב סמדג'ה לעבר המזרן, "יש שלושה או ארבעה שיהיו בטוקיו בעוד ארבע שנים". הוא מסרב לנקוב בשמות, כדי לא להלחיץ את אלו שהתכוון אליהם וכדי לא להעליב את האחרים.
אורן סמדג'ה, בן 46, מאמן נבחרת הגברים של ישראל בג'ודו, יושב בחליפת הג'ודוקא שלו, אבל הוא עדיין לא מסוגל להביא את עצמו לפעילות מלאה. כשחזר מריו הפטיר ש"אני לא יודע אם אאמן באולימפיאדה הבאה", והזעיק אפילו את ראש הממשלה בנימין נתניהו, שיצא בפוסט נרגש בפייסבוק וקרא לו להישאר. אז עכשיו, כעבור חודשיים, אחרי שחזר מחופשה פרטית בסינגפור ובתאילנד, לסמדג'ה יש מסר מרגיע.
"אני אהיה גם בטוקיו 2020", אומר סמדג'ה. "לקחתי צעד לאחור, ואני מרגיש שאני עדיין לא מוכן לאמן. מתוך 14 יחידות אימון בשבוע, אני נמצא אולי בשתיים או בשלוש. אני לא יודע להגיד לך אם אמשיך באותה אינטנסיביות, וזה תלוי גם בשכר שאקבל ובתנאים שיהיו מסביב, אבל יש לי עוד מה לתת ולתרום. יש לי את הניצוץ, את הדרייב לקחת ספורטאים ולהוביל אותם מאנונימיות לזכייה במדליה אולימפית. לא רואים כרגע את הניצוץ הזה, אבל הוא נמצא שם בפנים".
- למה בכלל חשבת על פרישה?
"זה לא שממש חשבתי לפרוש, אבל רגע אחרי הזכייה שאלו אותי מה הלאה. ומה אני אגיד? טיפסת על האוורסט, אז מה, תטפס עוד פעם? באותו זמן הרגשתי כאילו נגמרו לי החלומות. הרי גם אם אזכה בעוד מדליה, התחושה לעולם לא תהיה כמו בפעם הראשונה. אז אמרתי שאני רוצה לקחת פסק זמן, לפנות לדברים אחרים. אבל מצאתי את האתגר. התחלתי לקיים הרצאות, עמדתי מול בכירים במשק, וזה עזר לי להבין אילו דברים גדולים אנחנו עושים בג'ודו. עוד לא היה ענף בישראל שהביא מדליות משתי אולימפיאדות רצופות, ולשם אני מכוון. ואם בריו היו לנו שבעה ג'ודוקא בגברים ובנשים, אז אני מקווה שלטוקיו נגיע עם תשעה או עשרה".
"זו הייתה השנה הגדולה בחיי", מודה סמדג'ה. "היא הייתה כל כך גדולה דווקא בגלל הסבל, הקושי והתסכול שעברתי בדרך. השמחה הייתה הרבה יותר שלמה. אתה יודע מה זה לקחת נער אנונימי ולשכנע אותו לתת מעצמו, למרות שאין לך מה להבטיח לו? לא כסף, לא מדליות, לא הישגים, לא פרסום. ובסוף הוא עומד על הפודיום באולימפיאדה. איזה דבר אדיר זה".
ההתחלה של סמדג'ה וחניכיו בריו הייתה קשה. ביום השני למשחקים האולימפיים הודח פולק במפתיע בידי יריב זמבי בתוך פחות משתי דקות, ולמחרת הגיע מוקי הפצוע עד לקרב על הארד - אבל הפסיד בו. רק אחר כך הגיעה זכייתה של ירדן ג'רבי במדליית הארד, וכעבור יומיים סמדג'ה הצטרף לחגיגה עם ששון. עכשיו הוא מספר מה התרחש מאחורי הקלעים בכפר האולימפי.
"היינו באולימפיאדה משהו כמו 12 ימים, ובמהלכם ישנתי אולי 25 שעות. קשה לתפקד ככה, אבל אני גם ככה בן אדם שלא ישן הרבה, ושם זה פשוט היה בלתי אפשרי. אתה לא יכול לישון מהלחץ, מהאדרנלין, מהמחשבות. נרדם לשעתיים או שלוש, וזהו. אז אתה צופה בקרבות שהיו באותו יום, מדבר עם מי שבסביבה, יוצא לריצת לילה, מסתובב בכפר האולימפי, מעביר איכשהו את הזמן".
- זה התחיל רע מאוד מבחינתכם.
"בשגרה אני צועק הרבה על החבר'ה, כועס, מותח ביקורת, אבל באולימפיאדה אני לא מעביר להם מה אני מרגיש. גולן הפסיד, והיה לי קשה לקבל את ההפסד הזה מספורטאי שרק כמה חודשים קודם לכן זכה במדליה באליפות העולם. שאלתי אותו למה הוא עשה את מה שעשה, הסברתי לו איזו טעות הייתה לו בקרב, אבל ליטפתי אותו וניסיתי לנחם אותו.
"לא הראיתי לו את הכאב שמתחולל בתוכי. הוא היה צריך להביא מדליה, ולא היה לי זמן לשקוע בזה. מיד הייתי חייב ללכת עם שגיא להישקל לקראת הקרבות שלו למחרת, ולא יכולתי לשדר ולהוציא החוצה את התסכול. אחרי שגולן הודח, בודדנו את שגיא ואת אורי ממנו, שלא יעביר להם את הדיכאון מההפסד שלו. הוצאנו אותם מהחדר שהיו בו איתו. העסקנו אותם יותר. וכשמוקי הודח, אז בודדנו גם אותו מאורי. עברנו מאחד לאחד".
- מה קרה שם, עם שגיא מוקי?
"חודש לפני האולימפיאדה הוא התחיל לסבול מכאבי גב מטורפים. זו לא פציעה שהוא ספג באימון או משהו, פשוט נתפס לו הגב בבום. יצאנו למחנה האימון המסכם בספרד, וגם אותו הוא לא עשה טוב. כשחזרנו לארץ, שלושה שבועות לפני ריו, והבן אדם לא עמד על הרגליים, הבנתי כבר שאנחנו בבעיה רצינית. הזעקנו את כל המומחים, והוא לא הצליח לעשות כלום. רק לשבת.
"בימים שלפני היציאה לריו חשבתי להשאיר אותו בארץ ולא להטיס אותו לאולימפיאדה. לא שיתפתי אותו במחשבות האלה, אבל אז חל שיפור. הוא רץ קצת, הצלחנו להגביר אימונים. שגיא הגיע ליום הקרבות באולימפיאדה ב-50-40 אחוזי כשירות, ומה שהוא עשה שם זה משהו שאי אפשר לתאר. זו ההתעלות הכי גדולה שראיתי מספורטאי".
- זה נגמר במרחק ניצחון אחד ממדליה.
"אתה הכי גאה שאפשר, אתה מבין שהוא עשה משהו כמעט בלתי אפשרי, אבל בתוך תוכך אתה יודע שבשורה התחתונה אין מדליה. וזה הכי מתסכל, כי זה ספורטאי שהיה שווה מדליה. לא אולי, לא תלוי ביום, שווה מדליה בוודאות. היה לשגיא קשה מאוד לצאת ממה שקרה לו שם. הוא נקלע למשבר. אני חושב שרק עכשיו הוא מתחיל להתאושש מזה".
- ואז הגיע יום התחרויות של ששון. למי התקשרת בשיחת הטלפון הראשונה אחרי המדליה?
"לאשתי, ליאת. אחרי שגולן הפסיד היא שלחה לי הודעה 'איך אתה מרגיש?'. כששגיא הפסיד היא בכתה, לא היה אפשר בכלל לדבר איתה. אבל דקה לפני שאורי עלה לקרב על הארד, היא כתבה 'אתה חייב להביא מדליה' ועניתי לה 'תסמכי עליי'. גם אבא שלי בכה כששגיא הפסיד, ואחרי הזכייה של אורי הוא היה בעננים. בלילה, כשיצאנו מהאולם, התקשרתי להודות לכל אחד מאנשי הצוות שלי - לעוזרי המאמנים, לפיזיותרפיסט, למסז'יסט, לתזונאי".
כשסמדג'ה היה בן ארבע, אחיו הגדול חגי נפגע בתאונת דרכים והפך משותק. במשך שנים ארוכות הוא חי בבית לצידו, וההשפעה ניכרה עליו. "באיזשהו שלב התחלתי לגמגם. ממש גמגום רציני, שליווה אותי עד גיל 14 או 15, וילדים היו צוחקים עליי", נזכר אורן.
לפני שנתיים חגי נפטר. "הוא לא רצה לחיות. ממש הרעיב את עצמו וסירב לכל טיפול", הוא אומר בכאב. במהלך השבעה עזב את משפחתו כדי לצאת במתוכנן למחנה אימון ביפן. "רציתי להראות לעצמי ולאחרים שאני לא סוטה מהתוכנית שלי בשום דרך. הקיץ, כשאורי זכה במדליה, לא יכולתי שלא להיזכר בחגי. התרגשתי".
- אפשר להשוות בין מה שמרגיש ספורטאי שזוכה במדליה למה שמרגיש מאמן?
"אי אפשר להשוות. לזכות כספורטאי זה הריגוש הגדול ביותר שיכול להיות. כמאמן אתה מרגיש כל הזמן שאתה במבחן. כשהגעתי לברצלונה ב-1992, ידעתי שאזכה במדליה. כמאמן אני בא עם ערך מוסף, כי אני יודע מה החבר'ה האלה עוברים. העצה הכי חשובה שנתתי להם היא אמונה. ביום האולימפי קורים הרבה דברים, לטוב ולרע, ואם אתה מאמין בעצמך - אז הסיכוי שלך הרבה יותר גדול. רבים יודעים מראש שהם לא זוכים, ורציתי להנחיל לספורטאים שלנו את ההרגשה הזאת שאפשר".
- אז איך באמת ממשיכים הלאה, אחרי שיא כזה?
"אני אחד שאוהב לשבור חומות, ולכן אני מצליח לעשות דברים שלא עשו לפניי, אבל הרבה יותר ממדליה כזאת או אחרת, הקושי הגדול ביותר שלי הוא לשלב את חיי הזוגיות לצד הקריירה ולהיות אבא טוב", אומר אורן, אביהם של עומר (בן 17), רום (בן 13, סגן אלוף ישראל בג'ודו) ורותם (בת 10). "את זה הבטחתי לעצמי שאשפר עכשיו. אני משלים פערים, קם עם הילדים בבוקר, לוקח אותם להסעה, מקבל אותם בחזרה מבית הספר, מכין איתם שיעורי בית. תקשיב, כמעט לא ראיתי אותם ארבע שנים".
- החלום להיות מאמן שווה את המחיר הזה?
"בכלל לא רציתי להיות מאמן. היו לי חיים רגועים ושלוים כשהוזמנתי ב-2010 לוועדת האיתור, והתייעצתי הרבה עם אשתי אם בכלל לקחת את התפקיד הזה. אבל ברגע שלקחתי, הכל זז הצידה. ידעתי שאני רץ קדימה ואף אחד לא יכול לעצור אותי. ידעתי שאני נכנס לעשות משהו גדול ומשמעותי. מהפכה. משהו שלא עשו לפניי. באימון הראשון עמדו מולי 80-70 ג'ודוקא, ושאלתי מי מהם בסגל הזהב, מי מסומן כתקווה אולימפית ומקבל תמיכה כדי להגיע לשם. אף אחד לא הרים את היד. אבל אחרי שנתיים, כשפונטי נכנס לראשות האיגוד במקום אדי קואז, הוא שם סוף לבלאגן ואז התחלתי להכניס את ה'אני מאמין' שלי. יצרתי אמון בין הספורטאים לבין המאמנים, וזה משהו שלא היה קיים אצלנו קודם לכן".
- אבל עד האולימפיאדה ב-2020 ג'ודו לא ממש יעסיק את הציבור בישראל, שימשיך להתעניין בעיקר בכדורגל.
"אנחנו לא עושים את זה בשביל שיתעניינו בנו. יש בארץ אהדה גדולה לג'ודו בישראל, בטח מאז המדליות של יעל ארד ושלי ב-1992, ואני יכול להגיד לך שיש בעולם אהדה והערכה גדולות לג'ודו הישראלי. בצרפת, הכדורגל הוא הענף הכי פופולרי והג'ודו נמצא במקום השלישי או הרביעי. ככה זה גם אצלנו. צריך להגדיל את התקציבים שהענף הזה מקבל, פי שניים וחצי. מאמן כדורגל משתכר פי עשרה או פי עשרים ממאמן ג'ודו, אבל היום יש הרבה יותר פתיחות והבנה בנושא ואני מאמין שהשינוי יגיע".
- יש יריבות סמויה בין הענפים? לא רק על תקציבים, אלא גם על תודעה?
"זה לא שיש שמחה לאיד כשמישהו אחר נכשל. אם מישהו מהשייטים, למשל, היה זוכה במדליה, השמחה הייתה כפולה. אבל מטבע הדברים כל אחד רוצה להיות מספר 1. ואני חושב שלאור ההישגים בג'ודו, אין שאלה מי הוא הענף הייצוגי ביותר שלנו. זכינו בחמש מדליות אולימפיות, עוד ארבעה ספורטאים הגיעו למקום החמישי, מקום אחד מתחת למדליה. הייתי רוצה לראות עוד ענפים ועוד ספורטאים שמפצחים את השיטה ומגיעים למדליות. אנחנו עדיין מפגרים מאחורי מדינות אחרות במקצוענות, בתפיסה, בגישה ובתקציבים".
- היום זה עידן אחר ממה שאתה הכרת כספורטאי, בגלל ריבוי אמצעי התקשורת ובגלל הרשתות החברתיות. הלחץ התגבר בהתאם?
"ידעתי איזה לחץ יושב עליהם, והחלטתי לנתק אותם לגמרי. לא נתתי להם להתראיין לפני האולימפיאדה. לא נתתי להם כמעט לצאת מווינגייט בחודש שלפני הנסיעה לריו. נחנו יחד בצהריים על המזרנים באולם. בחנו אפילו אילו ספורטאים יתאמנו איתם, ותדרכתי אותם איך להתאמן, מה לעשות ואפילו איך לדבר איתם.
"כשחזרנו, הסתכלתי מהצד וצחקתי. כשחזרתי מברצלונה עם יעל ארד, כל העולם היה בנתב"ג, וזה היה הגיוני במידה מסוימת כי היינו הראשונים שזכו במדליות. כשחזרנו מריו, לא חשבתי שזה יהיה ככה, אבל מה שהלך שם היה מטורף. עוד שנייה היו רומסים אותי. וזה במדליה התשיעית".
