כמו סוקרטס, שצעק לכולם שהם טועים ושילם על כך בחייו. קצת כמו הילד מבגדי המלך החדשים, ששאג שהמלך הוא עירום. כך גם נובאק דג'וקוביץ' הסתובב באצטדיון ארתור אש במשך 200 דקות וניסה להראות ל-23 אלף הצופים ולעוד מיליונים בבית שהוא, הוא ולא אחר, הטניסאי הטוב בעולם. שום דבר לא עזר לו ועד השנייה האחרונה, הצופים בניו יורק היו מוכנים לשלוח אותו לגלות אם רק היו יכולים. לא רק שהוא לא נשלח לגלות, הוא גם זכה באליפות ארצות הברית, תואר הגרנד סלאם השלישי שלו השנה, העשירי בקריירה וצרח מעל הבמה הגדולה ביותר שיש: אני הטניסאי הטוב בעולם. ולא רק הטניסאי הטוב בעולם כרגע, אלא הכי טוב מאז שנת 2011. תשעה תארים מתוך 20 אפשריים (או מתוך 15, אם מוציאים את רולאן גארוס מהרשימה) זו דומיננטיות מפלצתית של מי שללא ספק יכול עוד לתפוס את ה-17 של רוג'ר פדרר וה-14 של רפאל נדאל.
הניצחון מול פדרר היה אולי הגדול בקריירה המפוארת של דג'וקוביץ'. הוא כבר שיחק טניס ברמה הזו ואפילו ברמה גבוהה יותר, אבל הוא מעולם לא התמודד מול כל כך הרבה גורמים ועדיין הצליח לשמור על קור רוח ועל רמת טניס קרובה לשלמות. דג'וקוביץ' התמודד מול טניסאי אדיר בכושר מצוין, שלא הפסיד מערכה אחת לאורך כל הטורניר. הוא התמודד מול 23 אלף צופים פנאטים ברמות שהוא לא מכיר אפילו במגרשי הכדורגל והכדורסל בבלגרד. צופים שחצו את הגבול בין אהדה לגיטימית לבין חוסר כבוד וחוצפה לא פעם ולא פעמיים במהלך המשחק כשקראו קריאות שמחה אחרי החטאות סרב של דג'וקוביץ' והשתתקו לחלוטין בתום ראלי אדיר, אם הוא נגמר בטעות עם ווינר של הסרבי.
מעבר לכל דבר אחר, דג'וקוביץ' התמודד עם הנרטיב. הנרטיב האמריקאי הנצחי והצודק. הנרטיב שהולבש במקרה הנוכחי על פדרר. הקהל האמריקאי, בטח זה בטניס, אוהב דמויות מנצחות, דמויות שמשווקות ומיוחצנות באגרסיביות במשך שנים. לכן, הם מתים על סרינה וויליאמס ועל רוג'ר פדרר ולעולם יתייחסו בפחיתות כבוד לדג'וקוביץ', נדאל או אנדי מארי. הנרטיב נבנה הפעם סביב הסיפור הגדול ביותר של עולם הטניס. השחקן המעוטר בכל הזמנים ולבטח הנערץ והאהוב בהיסטוריה מחפש תואר מספר 18 ומציג בגיל 34 את מה שחלק מהמומחים המכובדים הגדירו כטניס הטוב בחייו.
תואר נוסף שלו היה מורח חיוך רחב על פניהם של מיליוני אנשים ברחבי העולם כשהיו רואים את התוצאה. לאו דווקא מדובר בחובבי טניס, אלא בחובבי פדרר. בשבילם בדיוק נבנה כל הסיפור הזה. המצב הגיע למחוזות אבסורד כאלה שאנשים ברשתות החברתיות אפילו התחננו בפני דג'וקוביץ' להפסיד כי הוא לא יכול להרוס את הסיפור ולנעוץ סיכה בבלון הרומנטיקה המפואר (והוא אכן מפואר). אתה הטניסאי הטוב בעולם והמדורג ראשון? לא, אתה רק ניצב על הבמה לטניסאי המעוטר והאהוד בהיסטוריה. 23 אלף אנשים שילמו הרבה מאוד כסף וחיכו בגשם למעלה משלוש שעות כדי לראות אותך מקבל בראש. מיליוני אנשים בכל רחבי העולם נשארו ערים בשעות-לא-שעות כדי לראות אותך מפסיד ולקלל בכל נקודה שאתה לוקח.
נגד נרטיב כזה ולחץ כזה, קשה מאוד לכל ספורטאי להתמודד. אף אחד לא רוצה שתנצח למרות שאתה השחקן הטוב בעולם? לא קל לעמוד מול זה. קשה מאוד לא לשחרר אפילו תגובה אחת קטנה ומתריסה כלפי הקהל שמתנהג אליך בחוסר כבוד למרות שאתה המדורג מספר אחת בעולם. דג'וקוביץ' הצליח לשמור על איפוק לאורך כל המשחק, וזה היה קשה מאוד, ובסופו של דבר שחרר את הצעקה הגדולה ביותר כשהניף את הגביע ולקח איתו הביתה 3.3 מיליון דולר. זה מה שספורטאי-על עושה. נותן לכולם לבנות סיפורים וארמונות בחול ואז מגיע כמו גל אכזר ומפרק את הארמון הזה בשנייה אחת. ונובאק דג'וקוביץ' הוא ספורטאי-על, אחד הגדולים שיש בעולם היום והגיע הזמן שיתחיל לקבל קצת יותר כבוד והכרה על זה. דג'וקוביץ' סוגר את 2015 (עדיין לא, אבל מבחינת הגרנד סלאמים כן) כשהוא הרבה יותר קרוב מסרינה וויליאמס לזכייה ב"גרנד סלאם", כלומר זכייה בכל ארבעת התארים בשנה אחת.
מדהים לחשוב שהוא היה מרחק של ניצחון מול סטן ואוורינקה בגמר רולאן גארוס מהשלמת ההישג הפנומנלי. מי האמין לפני כמה שנים שבהינתן רמת הטניס הגבוהה בסבב, בכלל ניתן יהיה לחלום על "גרנד סלאם"? כנראה שדג'וקוביץ' ותהיו בטוחים שב-2016 הוא שוב יהיה בסביבה בכל אחד מארבעת הטורנירים.
גמר אליפות ארצות הברית אמנם נפתח באיחור של שלוש שעות ו-20 דקות, אבל מבחינת נובאק דג'וקוביץ' הכול הלך לפי התכניות בדיוק של 100%. הוא עשה בדיוק את מה שהוא רצה לעשות ואת מה שכל מי שמכיר אותו ידע שיעשה. אם להשתמש בסלנג, הרי שנולה לא נתן שפדרר "יחגוג עליו". מה שעבד לשוויצרי במשך כל הטורניר, כולל ברבע הגמר מול רישאר גאסקה ובחצי הגמר מול סטן ואוורינקה, ממש לא מתאים למשחק מול דג'וקוביץ'. למאמן של הסרבי, בוריס בקר, קראו פעם "בום-בום" בשל העובדה ששיחק טניס נפיץ, התקפי ואפילו פרוע לפרקים. לכן, הוא יודע טוב יותר מכל אחד אחר לקרוא את פדרר. המדורג מספר שתיים בעולם שיחק בכל הטורניר טניס "בום-בום": עליות לרשת, נקודות קצרות, משחקונים של 50 שניות. העיקר לרוץ ולבלות כמה שפחות דקות על המגרש, אודרוב. זו טקטיקה פנטסטית, בטח כשפדרר כבר בן 34, אבל כדי לנצח את דג'וקוביץ' זה כמו לנסות לכבות שריפת ענק ביער בעזרת יריקות.
למה המדורג מספר אחת לא אפשר לפדרר "לחגוג" עליו? כי הוא מחזיר עמוק מאוד ותוקע את פדרר, שאוהב לסיים את הנקודה בחבטה השלישית. כלומר: סרב-החזרה ובום לפינה השנייה או עלייה לרשת וסגרנו עניין. פתאום זה אחרת, נולה מחזיר כל סרב כמעט ועושה את זה עם עומק בלתי ייאמן. בשלב הזה, במקום לסגור את הנקודה עם ווינר לפינה השנייה, פדרר מתקשה להחזיר את הכדור ואז מתחילים את כל הנקודה מההתחלה. הסרב של השוויצרי מאבד משמעות והוא צריך להתחיל לעבוד בבניית כל נקודה ונקודה. וזה לא נוח, זה מעצבן מאוד ומוציא מאיזון ומשטף המשחק ולא נותן נקודות קלות.
בשלב מסוים, לפדרר נמאס ועל כל החזרה מושלמת לרגליים, הוא ענה עם כדור נורא החוצה ובכלל לא ניסה להתמודד איתם. אני לא זוכר שראיתי דבר כזה מפדרר לאורך הקריירה שלו. עד כדי כך דג'וקוביץ' הוציא לו את הנשמה עם כפית. עד כדי כך הוא היה מיואש מהאתלטיות והזריזות של האיש שמעבר לרשת, שהוא פשוט ויתר על ההתמודדות עם סוג מסוים של חבטות. דג'וקוביץ' היה כל כך מהיר לכל כדור שהיה נדמה שהוא יכול לרוץ לקיוסק, לקנות סנדוויץ', לאכול אותו ועוד לחזור למגרש המרכזי כדי להחזיר לפדרר את ההנחתה או את הבקהנד שמול כל שחקן אחר בסבב, היה מסתיים בווינר קל.
העובדה שדג'וקוביץ' אמר לפדרר: "רגע, לאט לך" כבר במשחקון הראשון וכפה עליו משחקון הגשות קשה מאוד וההמשך שהיה דומה מאוד גרמו לפדרר לתסכול עמוק. היה נראה שדג'וקוביץ' שולט במשחק, אפילו כשנקלע למצבים קשים, כמו הפסד המערכה השנייה למשל. מיד לאחר מכן הוא נעמד על הרגליים וגרם לפדרר לשלם על החגיגה שלו בתום המערכה הזו. כל הזמן נולה היה בשליטה, היה רגוע. המשחק היה בקצב שלו, ראלים ארוכים מהקו האחורי וכשפדרר עלה לרשת (גם ב-SABR), דג'וקוביץ' גרם לו לשלם עם כדור לתוך הבטן או לוב עם רגש של אמן.
כדי לסגור נקודה קלה ברשת, פדרר היה חייב להשיג לעצמו חבטת עלייה מושלמת, אחרת דג'וקוביץ' ישר העניש. על כל רבע טעות הוא העניש. זה גרם לפדרר להרהר: "כשאני נשאר איתו מאחור, אין לי סיכוי, וכשאני בא קדימה הוא תוקע לי את הכדור ברגליים. מה עוד אני יכול לעשות?". ואכן, היה נראה שאיפשהו לקראת סוף המערכה השלישית, פדרר כבר איבד אמונה בסיכויים שלו לנצח ורק כשהכול היה כבר אבוד (5:2 והגשות של דג'וקוביץ') במערכה החמישית, הוא חזר קצת והוציא רגל וחצי מהקבר, אבל זה היה מאוחר מדי ומעט מדי. פדרר פשוט לא היה שם בשביל להשאיר את דג'וקוביץ' בלי פתרונות ואפילו ראה את הסרבי משתמש בסרב עם הקיק לתוך הבקהנד שלו (הדבר השנוא ביותר על פדרר במשחקים מול נדאל) וזה הוציא לו את הנשמה.
לפדרר היה טורניר אדיר, אולי אפילו הרואי. ישקר מי שיאמר אחרת, אבל מדג'וקוביץ' הוא עדיין רחוק, גם אם הנראטיב מבנה מציאות שונה.
חוץ משני הטניסאים שנלחמו על המגרש, היה באצטדיון ארתור אש מישהו נוסף שסיפק ערב היסטורי. יותר נכון, מישהי. אווה אסדרקי-מור. השופטת היווניה הפכה לאישה הראשונה אי פעם ששופטת את גמר הגברים באליפות ארצות הברית הפתוחה. לומר שהיא שפטה שם, יהיה אנדרסטייטמנט המאה. אסדרקי-מור סיפקה תצוגת שיפוט, שבאופן אישי אני לא זוכר כבר שנים. נראה כאילו העין שלה מדויקת יותר מעין הנץ. היא התערבה בהחלטות באינסטינקט של שנייה, ערערה על קריאות של שופטי קו או אי-קריאות שלהם וצדקה בכל אחד ואחד מן המקרים. בשלב מסוים דג'וקוביץ' ופדרר נראו מגוחכים שהם בכלל מנסים לקחת צ'לנג' במשחק ולבחון את כישוריה של אסדרקי-מור.
בדרך כלל מציינים בספורט שופטים רק לרעה, אבל המקרה הלילה היה שונה לחלוטין. זה היה השיפוט המוצלח ביותר שנראה במגרשי הטניס כבר שנים, 0 טעויות וכמה קריאות פשוט מדהימות במשחק שמידת הלחץ, העצבים והיוקרה שמונחת על הכף היא הכי גדולה שאפשר לתאר. לא ברור למה לקח לטורניר שנערך בעיר כמו ניו יורק כל כך הרבה שנים לשבץ אישה לתפקיד שופטת ראשית בגמר טורניר הגברים, אבל מה שבטוח שראשי הטורניר התחבקו בכל פעם שמערכת עין הנץ הראתה את מה שעין הנץ של אסדרקי-מור הראתה. זו באמת הייתה תצוגת שיפוט חסרת תקדים, שגרמה לרשתות החברתיות להתפוצץ והפכה את אסדרקי-מור למרואיינת מבוקשת מאוד מיד עם סיום המשחק. היוונייה החביבה סירבה להתראיין והיא צודקת: היא לא הייתה יכולה להגיד משהו שיתעלה על תצוגת השיפוט שלה וחבל לנסות בכלל. ולחשוב שבאליפות ארצות הברית 2011 הייתה לה התקרית המפורסמת עם סרינה, שצעקה שהיא אדם מכוער מבפנים. כמה כבוד ואיזו סמכות היא הרוויחה משני כוכבים עולמיים ענקיים בגמר אליפות ארצות הברית 2015. כך עושים היסטוריה.
