מאמן הכדורגל הוותיק, שמעון הדרי (53) הודיע על פרישה מאימון לאחר 26 שנה בעקבות בעיות רפואיות, ויוצא בהתקפה קשה על ההתנהלות בשוק המאמנים. "למאמן של היום אין דעה וכך נראה הכדורגל שלנו היום", הוא תוקף, "היום מאמן כדורגל לא עובד אצל המעסיק, אלא הוא עבד שלו. המאמן משועבד לבעל הבית שמכתיב את הכול. הבעלים השתלטו על המוחות של המאמנים, שחושבים בכל מהלך איך לרצות את הבוס, מה ואיך הוא יחשוב ולא מה נכון מבחינה מקצועית. מאמן שאין לו מקור פרנסה הוא מאמן מסכן. אם הוא צריך לחיות רק מהכדורגל, הוא בצרות. אני לא שם, ותודה לאל שמעולם לא הייתי שם".
הדרי, שהתחיל את קריירת האימון שלו בגיל 26, נחשב לאחד המאמנים הוותיקים בצפון. בשיא הקריירה אימן את בית"ר ירושלים והפועל עכו בליגת העל ובעונה שעברה אימן במשך חצי עונה את הפועל נצרת עילית מהליגה הלאומית, שהייתה גם התחנה האחרונה בקריירת האימון שלו "לא פשוט לעזוב משהו שאתה אוהב, משהו שעשית כל החיים שלך, אבל הבריאות קודמת לכל ובעצה אחת עם הרופאים שלי, הגענו להסכמה שהכדורגל פוגע בבריאות שלי", הוסיף הדרי. "זה הבריאות מול הכדורגל, שלצערי הפך למגעיל, וזה לא רק שמעון הדרי אומר זאת".
- מה היה הרגע הגדול בקריירה שלך כמאמן?
"הרגע הכי גדול מבחינתי בקריירת האימון שלי היה להגיע לבית"ר ירושלים. זו קבוצה גדולה ולא כל יום מגיע לשם מאמן מקרית שמונה. זה לא דבר של מה בכך. עבדתי עם דוד אמסלם, הגענו לפלייאוף העליון ויש לי חלק בזה. זה זיכרון שאקח עימי לכל החיים. הייתה לי תקופה יפה בבית"ר ואני שמח על הזכות שנפלה בחלקי לעבוד שם".
- ומה היה הרגע המאכזב בקריירה שלך?
"רגע מאכזב היה הסיפור עם הפועל רעננה ב-2004. היה חסר לנו שער אחד כדי לעלות לליגת העל, כל קרית שמונה היו במגרש, 10 אלף צופים היו שם, לא כבשנו ולא עלינו משום שרעננה התאבדו על המגרש והשוער שלהם, יוסי בצלאל, תפס יום נדיר. מה שמצחיק בסיפור זה שכמה שנים אחר כך, השוער יוסי בצלאל, שמנע את העלייה שלנו, הגיע איתי למכבי אחי נצרת. שנה אחרי הוא שיחק בקרית שמונה ועד עצם היום הזה הוא מתגורר בעיר".