"חלאס, אני פותח את השער!".
כ-2,000 אוהדים אדומים קנו את ההייפ שמשדרת הנהלת הפועל תל אביב, והגיעו לאימון הבכורה של עונת 2015/16, ביום חמישי לפנות ערב. הפנינג, די.ג'יי עם ראסטות והאבוטבול היחיד שנצפה שם היה על החולצה של אחד הצלמים. ססאר מנדיונדו, וואליד באדיר והצוות המקצועי - לבושים כחול - מחאו כפיים לאלה שבאו לתמוך. כשהסגל החדש והצעיר יצא מחדרי ההלבשה לעבר מגרש האימונים שבמתחם חודורוב, הקהל עלה לדרגת אמוק. אלוהים ישמור, אחד האוהדים אפילו ביקש סלפי עם הדובר רותם גרוסמן.
השער נפתח והם רמסו ומילאו את הדשא של מתחם חודורוב, והנפצים הרעידו את השמיים. בניגוד לאימון הפתיחה המסיבי האחרון, ביוני 2013, שהונע על ידי הבאזז של החתמת איתי שכטר, הפעם לאוהדים לא היתה מטרה מוגדרת. לא היה סמל או אליל לרוץ אליו. 36 שחקנים אדומים השתתפו באימון הזה - כולל נבחן מהונדורס (איזה אפרו!) - ואתה לא מזהה יותר משמונה. גם האוהדים לא. הם שאלו אחד את השני "מי זה?" ו"מי ההוא?". בתוך שניות כל השחקנים היו ללא חולצות, ובגלל שעשרות אוהדים היו גם ללא חולצות, לא יכולת להבדיל - מי שחקן ומי אוהד? אל תתפלאו אם היו אוהדים שהצטלמו עם אוהדים ושחקנים עם שחקנים.
את מירב תשומת הלב תפסו אריאל הרוש (שדפק את הפטיש-מגל הכי מהיר בהיסטוריה) ועומרי אלטמן (שנתבקש כל הזמן להגיד מילים שהאקסית לא תאהב לשמוע). זו היתה כמות אוהדים מסיבית. כמעט מסיבית מדי, בהתחשב שהגיבורים החדשים של הקבוצה הם שוער שספג 54 גולים בעונה שעברה, ושחקן שכבש רק ארבעה שערי ליגה.
על התזמורת החדשה - והבהחלט עדיין לא נוצצת הזו - יצטרך לנצח ססאר מנדיונדו. האיש, כמעט בלי ניסיון כמאמן ראשי ("גם מוריניו התחיל מתישהו - עכשיו תורי"), לבטח חטף הלם תרבות. התור של האוהדים שרצו להצטלם איתו התחיל בחודורוב ונגמר בבלומפילד. אחד אחד ניגשו אליו, צרחו "פוטה מכבי" ולחצו קליק. הוא ענה באדיבות, אבל בעיניים ראו את השוק שאחז בו.
מאמן חסר ניסיון, סגל חסר ניסיון, שוער שספג יותר מדי, צעירים לא מוכחים, מגן שמאלי מחליף ממכבי חיפה. את האוהדים לא מעניין הרכש כרגע, ולא הרזומה של הצוות המקצועי. התקווה שלהם נגזרת מהבוס החדש שיצא משער 5. ממחלקת הקריאייטיב. מהחבר'ה של השיווק. מהיו"ר והמנכ"ל, ולא מהחלוץ שחזר ארצה כמשיח. בקצב הזה, בנקאי שמרן כבארי בן זאב ימכור יותר חולצות מכל השחקנים גם יחד.
מי היה מאמין, אבל סוף סוף הדבר הכי נוצץ בהפועל תל אביב הוא הניהול.
איפה אנחנו, בהרודס או בווילשייר?
כל הסגל, בחולצות אדומות מכופתרות עד הצוואר, ישב בלובי של ההרודס ביום רביעי אחר הצהריים, כשאיסו לינגאנה נכנס בין דלתות המלון. הקשר מחוף השנהב לבש ג'ינס זרוק, גופיית רוק כבד שחורה עם מחשוף נדיב ושרשר כסוף. לא עברה חצי שנייה, ואחד מאנשי המועדון ניגש אליו. והופ, גם לינגאנה בלובי, בחולצה אדומה מכופתרת עד הצוואר. עוד חייל בצבא ההגנה לתדמית של הפועל תל אביב.
השמש חדרה דרך הפאה המערבית של המלון, שכולה חלון אחד גדול, וסנוורה את המבואה - בין כל שחקני הפועל לבין הבר. חדר הישיבות שליד הבר הפך לחדר הלבשה. אחד אחד נכנסו אליו חברי הנהלת הפועל תל אביב, ואולי זו הזפטה מהשמש, אבל הם יצאו משם כמו חתנים וכלות. כולם בחליפות שחורות בוהקות, עם לוגו המועדון תפור לז'קט. אפילו השיער טיפ טופ, עם ג'ל או בלי - תלוי אם אתה אמיר כבירי או בארי בן זאב או ניר ענבר.
ברמקולים התנגן לו סינטרה, ולרגע לא ידעת אם אתה בהרודס שברחוב הירקון או שמא בבברלי וילשייר. אבל מה שבטוח - הפועל תל אביב 2015/16, לפחות בגרסת הקיץ שלה, נראית כאילו ריצ'רד גיר הפך לה את הצורה.
שנה עברה מאז מסיבת העיתונאים ה"גרנדיוזית" האחרונה של הפועל, אז בכיכובו של איל ברקוביץ'. אותו מלון, אותו מועדון, והפעם זה היה לגמרי אחרת. הפעם, השקיעו בעטיפה. החדר היה מתוקתק, הכול מעוצב וממותג. כל עובדי המועדון טיפ טופ. השחקנים נשנשו עוגיות ומיץ תפוזים, ראו עד כמה הסצנה מוזרה להם. וכשהם הצטלמו לתמונה הקבוצתית, וכשזה שהגיע לשולחן הנואמים היה דווקא אריאל הרוש - כמעט כל חייו בבית"ר ירושלים - ראו עד כמה הכוכב של הפועל תל אביב כרגע הוא המועדון; מנהליו; המוח ולא רק הרגליים. וכמה טוב להפועל תל אביב אם זה אכן יהיה המצב.
שנה אחרי ששכרו את הפטפטן הגדול בתולדות הכדורגל הישראלי - זה ששאף ל"מקום שני ולנצח בכל הדרבים" עם אריאל לזמי, פיליפ מנה ואברהם צ'קול (בלי להעליב אף אחד מהבחורים הצעירים) - אמר כבירי ש"אנחנו מעדיפים לעשות ולא לדבר" ומיאן להציב מטרה ספציפית. וזה לא שהוא לא שידר ביטחון. כבירי, שבגלל הבוסים שעבדו לפניו במועדון זוכה ליחס חשדני מצד כולם, נתן הופעה רהוטה ואופטימית. הצהיר ש"יש פה פוטנציאל שיווקי-כלכלי, והגיע הזמן שמישהו יעשה עם זה משהו"; הבטיח שהממון ממונו ושהוא "כאן כדי להישאר".
זה בדיוק מה שהכי חשוב לעוד גרסה של הפועל תל אביב החדשה. כי עוד "הפועל תל אביב החדשה" אחת ואבדנו. מה שהאדומים צריכים זה אך ורק יציבות שלטונית, אינטליגנטית ושקטה. מה שכבירי צריך לעשות זה אכן להיות "כאן כדי להישאר". לא להירתע מגדילה אפשרית. לא לפחד מכישלון רגעי. לא לשבור את הכלים אם כמה שיכורים מגיעים אליו הביתה. לדבר איתם במקרה הטוב, להזמין משטרה במקרה הרע, ולהמשיך הלאה. לא להיות פחדן, אופורטוניסט, חולה תקשורת כמו קודמיו, שבאו לעשות סיבוב וברחו כשהסיבוב לא היה משתלם מספיק.
כשמנדיונדו נאבד בתרגום והצהיר על אליפות מבלי שהצהיר על אליפות (תשאלו את מאמן השוערים הלטיני, גבי בורשטיין), על פניו של כבירי הצטייר חיוך של "למה לעזאזל הוא אומר את זה?!". הצדק עם שניהם. מנדיונדו התכוון לומר שכל מאמן, בכל קבוצה, רוצה לשאוף לטוב ביותר וזה מה שהוא צריך לשדר לשחקניו; כבירי ושות' מתכוונים לבנות פה משהו רציני, ושום מיקום סופי בעונת 2015/16 לא צריך לגרום לכאוס. המבחן של הפועל תל אביב הזו לא יהיה מקום בליגה או כמות שערי זכות. המבחן יהיה האם גם בקיץ הבא הנהלת המועדון תכיל את השמות "אמיר כבירי", "בארי בן זאב" ו"ניר ענבר". האם באמת תוכנית החומש עליה דיבר ענבר ("זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי כזו דרך, כזו רצינות וכזו תשוקה") תתגשם. האם ימשיכו לדבר שם על שיווק, מיתוג ומעטפת. האם יפסיקו לבקש מהאוהדים כמה ג'ובות כדי להביא את שכטר, אלא רק להגיע ליציע וליהנות מהנוף. האם ימשיכו לחשוב איך להרוויח כסף, ולא רק איך לבזבז אותו. האם הניהול ימשיך להיות חזק לפחות כמו הסגל - דבר שמעולם לא היה בהפועל תל אביב. האם, סוף סוף, היציבות תגיע גם למתחם חודורוב.
ובעיקר - האם הפועל תל אביב תיראה כמו ג'וליה רוברטס של לפני או של אחרי?
יום חמישי, אחרי שמונה בערב. רוב האוהדים באמצע המלחמה בפקקים של איילון, ושלושה ילדים נתלים על העמודים שמקיפים את מתחם חודורוב, מציצים לאימון הבכורה שהופסק לפני יותר משעתיים.
איך האימון? שאלתי, והג'ינג'י משמאל ענה בדיפלומטיות של כבירי: "אימון ראשון, אי אפשר לדעת".
ואז השחרחר שמימין התפרץ. "תהיה עונה חבל על הזמן - קראתי היום שרוצים את תמוז ושהר ואנטל", אמר בהתלהבות, וגרר את הג'ינג'י, שחייך וזרק: "הולכת להיות קבוצה פצצה".
זה מה שיפה בילדים. אצלם, לא משנה אם וכמה תנסו, אי אפשר לעדן את התמימות.
לעמוד הפייסבוק של יוסיפון
למעקב בטוויטר
orenjos@walla.co.il