הטוב: שרן ייני
ניר ביטון היה מספר 1 על המגרש מבחינת יכולת וככל הנראה היה צריך לפתוח מול ויילס, אבל כשמדברים על הגישה הנכונה למשחק, מדברים קודם כל על קפטן מכבי תל אביב. גם כשהוא משחק בעמדה פחות מוכרת מהשנים האחרונות בליגה, גם כשהוא במדי הנבחרת הדיכאונית שלנו, גם כשכולם עצבניים, כשכולם מתוסכלים, כשכולם שליליים, זה אותו שרן ייני. מביא את אותה גישה ואותה חוכמה גם למשחק קשה מול בלגיה, ואפילו שהדברים נראים רע מסביבו. חותר למגע, נמצא כל הזמן בתנועה, אמיץ, צנוע. שחקן נשמה אמיתי, מהסוג שגדלנו עליו. גם כשהוחלף על ידי ליאור רפאלוב, ייני תמיד יודע לעשות את המהלך הנכון: למחוא כפיים לקהל, להעיר מעט את היציעים, לשדר להם שאפשר, שזה הזמן לדחוף עוד קצת. כשאלי גוטמן אמר אחרי ויילס שייני היה דווקא בסדר, זה נשמע קצת תלוש. איך אפשר להיות בסדר כשכולם לא בסדר. אבל זה ייני: הוא תמיד בסדר.
המשחק בבוסניה יכריע: התסריטים של נבחרת ישראל לקראת ההמשך
פלאיני כבש, קורטואה הצטיין בשער, ישראל הפסידה 1:0 לבלגיה
שחקני הנבחרת גאים בהופעה, בן שהר: "החזרנו את הכבוד"
ערן זהבי מול אדן הזאר: מעקב ראש בראש
הרע: ערן זהבי
הוא אנושי. אם יש משהו ששני משחקי הנבחרת האחרונים הראו, שערן זהבי אנושי. וששער הניצחון שלו מול מכבי חיפה יצר מיתוס לא מדויק: ששחקן הליגה הכי טוב שלנו יכול להיות טוב מתי שהוא רוצה ולתת גול מתי שהוא רוצה. בפועל, מה שאנחנו רואים בתקופה האחרונה של ליגת העל זה ערן זהבי קצת שחוק. קצת שבע. קצת זקוק לאתגר חדש. קצת, כן, אבל זה לא מעט במקרה של זהבי הענק. מיכל הדלק הלא מלא שלו מספיק כרגע לעוד שער בליגה, ועוד פנדל, אבל מול שתי נבחרות מהירות וחזקות כמו ויילס ובלגיה זהבי לא בלט מספיק. לא התעלה באמת. ולא נתן את הגול של זהבי. הגול שכולנו חיכינו שהוא ייתן.
ולא שזהבי היה גרוע. לפרקים הוא גם היה טוב. נאתכו היה הרע במגרש באמת. וגם לא שזהבי לא טוב במסגרות אירופיות. לא שחוכמת המשחק שלו, התנועה ללא כדור, החוצפה החיובית לא עשו חיל עם הפועל תל אביב ומכבי תל אביב במסגרת אירופית. אבל לשני המשחקים מול ויילס ובלגיה זהבי הגיע מעט עייף, מעט לא חד. מול ויילס כולם היו גרועים, קורה. אבל דווקא מול בלגיה חשבנו שנקבל את זהבי האמיתי. זה שכל יום רוצה להשתיק את כולם ומספק את השער שכולם מצפים ממנו לכבוש. בליגה משחק כזה הפכפך של זהבי היה מסתיים עם שער ניצחון. בליגה הדקות הטובות שלו מול בלגיה היו מסתיימות עם חותמת של היסטוריה. עוד היסטוריה, כמו שהוא אוהב. בנבחרת הוא עוד שחקן של כמעט.
המכוער: אלי גוטמן
המחצית השנייה של נבחרת ישראל מול בלגיה היא אולי סיפור הגוף הזה שלא מגיע לשום מקום ב-45 דקות. נבחרת שתמיד נותנת לך את התחושה שאם רק היינו משחקים ככה קודם, אם רק היינו עושים יותר את מה שהעזנו לעשות רק בשלב המאוחר, אולי זה היה מספיק. מי יודע, אולי זה נכון. כי ב-45 הדקות הראשונות, וב-90 הדקות מול ויילס, השאלה שבאמת לא הניחה היא: למה לעזאזל גוטמן לא לוחץ את היריבה? למה המאמן הלאומי נותן ליריבה להניע כדור בכזו חופשיות וממתין להם מאחור? מדוע הוא נותן להם את הביטחון ואת העליונות? ומילא שטעית מול ויילס. מילא ששידרת ביטחון מופרז בגישה ובהרכב של לפני המשחק, ובסוף הלכת כמו צאן לטבח. למה גם מול בלגיה? כל שחקן גדול אפשר ללחוץ, להפתיע, ולהפחיד. אבל במחצית הראשונה מול בלגיה גוטמן המשיך לסגת ולחכות לסטירה. למזלו, ולמזלנו, בלגיה הסתפקה בסטירה אחת. למזלו ולמזלנו, המציאות הכריחה אותו להשתחרר מהקונספציה המוטעית שלו. ולהשאיר את כולנו עם אותה אשליה נוראית: שאולי אפשר היה אחרת. אשליה שלא מרפה 45 שנה.