נושאים חמים

שבט יהודה: סיפורן המרתק של משפחת איסטמן וקבוצת יהודה רבלס

האבא, קצין בצבא ארצות הברית שהתגייר יחד עם אשתו ועשה עלייה, הוא המאמן. שלושה מילדיו, כולל ה-MVP של ליגת הפוטבול הישראלית, משחקים אצלו. אבי איסטמן והמשפחה שלו נהנים מכל רגע ומכל חוויה בארץ הקודש ואחרי עונה שנייה מושלמת ברציפות, הם רוצים גם לזכות באליפות

יהודה רבלס, פוטבול ישראלי (נועם מושקוביץ)
מרגיע, נותן ביטחון, גאה בשחקנים. אבי איסטמן (צילום: נועם מושקוביץ)

"ביום חמישי שעבר ניצחנו בחצי הגמר אחרי משחק צמוד. כל החבר'ה בקבוצה היו בהיי מטורף וחיפשנו מקום ללכת לבלות ביחד בעיר. אמרתי לאשתי שאנחנו רוצים לצאת והיא ענתה 'פשוט תזמין את כולם אלינו'. הלכתי לשאר השחקנים ואמרתי להם שמי שרוצה, מוזמן. שיביאו אלכוהול ונבלה קצת אצלי בבית. הנחתי שיבוא מישהו אחד, אולי שניים. פתאום, ב-12 בלילה, מתחילים להגיע עוד ועוד. 25 אנשים. כולם היו אצלי עד חמש בבוקר. זו הייתה חוויה מטורפת, פתאום הבנתי כמה אנחנו קרובים".

אריה איסטמן, מי שחתום על הסיפור המקסים הזה, הוא הבן השלישי מתוך ארבעה ב"משפחת המלוכה" של הפוטבול הישראלי. הערב (חמישי, 20:30, שידור חי בוואלה ספורט), תגיע עוד עונה בליגה לסיומה עם הגמר הגדול שייערך באצטדיון קראפט בירושלים (סמוך לגן סאקר). הקבוצה של האיסטמנים, יהודה רבלס, תנסה סופסוף לשים את היד על התואר שחמק ממנה בשלוש העונות האחרונות. בשנה שעברה, הקבוצה, שמשחקת בירושלים, סיימה עונה מושלמת אבל במשחק הראשון שלה בפלייאוף היא הפסידה לתל אביב פיונירס, שהמשיכה לזכייה בתואר. השנה, הרבלס שוב עשו את כל הדרך ללא הפסד ובגמר, הם פוגשים לא אחרת מאשר אותה תל אביב, שבעצמה הפסידה רק משחק אחד כל העונה. ניחשתם נכון: זה היה מול הרבלס. בקיצור, הולך להיות חם.

יהודה רבלס, פוטבול ישראלי (נועם מושקוביץ)
בשנה שעברה הם נעצרו, הפעם מישהו יכול על הרבלס? (צילום: נועם מושקוביץ)

הפוטבול צובר תאוצה בישראל. יותר ויותר אוהדים מתחברים למשחק והסופרבול האחרון, שנערך לפני כחודשיים, היה חגיגה גדולה גם בארץ הקודש. ליגת הפוטבול הישראלית לעומת זאת, עדיין עוברת מתחת לאף של רוב המקומיים, אבל משנה לשנה היא רק הולכת וצומחת ולמרות לא מעט קשיים בדרך, מחזיקה מעמד.

זה קורה לא מעט בגלל אנשים כמו אבי איסטמן, ראש השבט, שמציג סיפור חיים די מדהים. הוא נולד באיווה, ב-1948, כנוצרי מתודיסט. בגיל 21 התגייס לצבא האמריקאי, הפך לקצין והשתחרר אחרי 20 שנה בדרגת מייג'ור. ב-1989, אבי ואשתו, גם היא הייתה חיילת, הוצבו בגרמניה: "אבא שלה היה יהודי, אבל רוב הקרובים של המשפחה נספו בשואה. מי ששרד והגיע לנמל בניו יורק, נאלץ לבחור בין שתי אפשרויות. או להפוך לדתי עוד יותר או להיפרד מהיהדות. המשפחה שלה לקחה את האופציה השנייה ואשתי לא גדלה כיהודייה, אבל תמיד רצתה ללמוד עוד על הזהות היהודית שלה", מספר אבי.

"כשהיינו בגרמניה במשך שלוש שנים, התגיירנו", הוא ממשיך, "נפגשנו שם עם הרבה רבנים ועשינו את התהליך. אני הייתי בישראל פעמיים כבר בתחילת שנות ה-80'. הפעם השנייה הייתה ממש בתחילת מבצע שלום הגליל. כבר אז התאהבתי בישראל וברוח היהודית, אבל כמתודיסט, אתה לא באמת חושב שיגיע יום ותחייה פה. אז אחרי גרמניה חזרנו לבולטימור וגרנו שם הרבה שנים, עד שב-2007, בסופו של דבר, עשינו עלייה. עכשיו אנחנו חיים בנווה דניאל בגוש עציון, ממש מול אפרת. פעם היה שם 'ווילד ווסט'. חיילים יורים מצד אחד ופלסטינים מצד שני. היו רגוע יותר".

יהודה רבלס, פוטבול ישראלי (נועם מושקוביץ)
הפוטבול בישראל צומח משנה לשנה (צילום: נועם מושקוביץ)

אבי איסטמן הוא איש גדל ממדים. בתחילת האימון של הרבלס, בערב יום שני החולף, רגע לפני הגמר הגדול, הוא עומד בצד ומקשיב לאחד החבר'ה שנותן שיחת מוטיבציה כמו שכתוב בספר. על נקמה בפיונירס ורוח קרב. השיחה נגמרת והשחקנים כבר מתכוננים לצאת לאימון, אבל רגע לפני, אבי מבקש לשאת דברים בעצמו. הצעירים שעל כר הדשא חוזרים למעגל ונדרכים. הם סופגים כל מילה שהוא אומר. בניגוד לקודמו, אבי מדבר לאט, רגוע. עם הזקן הלבן הארוך, הכובע הכתום של הרבלס והקפוצ'ון התואם, הוא נראה כאילו יצא מחוברת הדרכה בשם "איך יראה מאמן בליגת פוטבול ישראלית". הוא אומר לשחקנים שלו שהוא גאה בהם והם לא צריכים יותר מזה.

מלבד אריה, אבי מאמן ברבלס עוד שניים מהבנים שלו. דוד הפצוע, שיחמיץ את הגמר לצערו ודוני, השחקן הטוב בליגה כבר שלוש שנים. פעמיים ברציפות הוא היה ה-MVP (וזכה בתואר אישי דומה גם באליפות העולם בתאקל פוטבול). השנה הוא רוצה אליפות: "איך אומרים תמיד? MVP זה נחמד, אבל זו לא המטרה. תמיד כיף לקבל את הכבוד הזה, אבל השגתי אותו בזכות חברים טובים לקבוצה ומאמנים ששמים אותי במקום הנכון". דוני רק בן 20, אבל כבר חזק בקלישאות כמו כוכב פוטבול אמיתי.

הוא הצעיר במשפחה, היה בן 13 בזמן העלייה לישראל: "בארצות הברית שיחקתי בכלל כדורסל. דווקא כאן, בישראל, התחלתי בפעם הראשונה לשחק פוטבול מסודר", הוא מספר, "הופתעתי מאוד לגלות שמשחקים כאן. זה עזר לי להרגיש תחושה של בית, של משהו שהכרתי מארצות הברית. זה היה טוב מאוד". דוני משחק גם בהתקפה, גם בהגנה, גם בקבוצות המיוחדות. בחצי הגמר הוא הפתיע ושיחק אפילו כקוורטרבק: "לא פשוט. הרבה שעות למידה באוטובוסים. אבל כמו במוזיקה, כשאתה אוהב משהו, הרבה יותר קל ללמוד אליו. כל רגע בליגה הזו הוא חוויה ולטוס לשחק פוטבול בחו"ל, לייצג את ישראל, זה מיוחד מאוד".

אז אם הוא כזה טוב, למה לא לנסות את מזלו באיזה קולג'? "זה בכלל לא עובר לי בראש. זה לא משהו שאני רוצה לעשות. אני רוצה לחיות כאן, בישראל". אריה מוסיף בעניין: "החיים של שחקן בליגה שלנו שונים לגמרי מאלה של שחקן בקולג'ים. שם כולם דומים, כולם באותו גיל ועם אותו סגנון חיים. כאן אתה משחק עם אנשים בני 40. זה הרבה יותר מעניין".

דני איסטמן יהודה רבלס (יח"צ)
חזק בקלישאות, חזק גם על המגרש. דני איסטמן ותואר ה-MVP מהשנה שעברה (צילום: יח"צ)

מי שיכול להעיד יותר טוב מכל שחקן אחר של הרבלס על ההבדלים הוא התופס של הקבוצה, גדעון ריז, או "גידיון" כמו שהם קוראים לו עם המבטא האמריקאי. הוא היחיד ברבלס ששיחק בקולג', באוברלין, עיירה קטנטנה באוהיו, 40 דקות נסיעה מקליבלנד: "למדתי בתיכון יהודי ולא הייתה לנו קבוצת פוטבול. כשחיפשתי קולג', אימא שלי אמרה שזו ההזדמנות האחרונה שלי לשחק. אז מצאתי מקום עם קהילה יהודית וגם עם קבוצה. קרעתי את עצמי ובסוף שיחקתי לא מעט".

בסרט הספורט הנפלא "רודי" ("פגשתי את רודי האמיתי. הוא בא לתת לנו הרצאה", אומר גדעון), המאמן אומר לשחקנים הבוגרים שלנו, הסיניורס, שיהנו מהמשחק האחרון של העונה, כי הוא יהיה האחרון שלהם בכלל. "גם אצלנו בקולג' היו הרבה שבכו אחרי המשחק האחרון. זו פעם אחרונה עבורם שהם משתתפים במשחק אותו שיחקו מאז שהם היו ילדים. ואני, שחשבתי בהתחלה שהקולג' הוא ההזדמנות האחרונה שלי, גיליתי פתאום שיש ליגה בישראל ובאתי לשחק".

ריז, בן 23, עובד כמדריך בישיבה בבית שמש ובין שיעור לפעילות, עולה על האוטובוס לירושלים ומשחק פוטבול. קצת שונה מהחיים שהכיר עד לא מזמן: "הקולג' שלנו היה קטן ועדיין היו מגיעים 2,000 איש למשחק. לא ממש כמו בליגה כאן. שם, אתה חי ונושם פוטבול, 40 שעות בשבוע, מפגשים כל בוקר וצהריים, אימון או שניים כל יום, חדר כושר ביחד. הרמה פה אומנם נמוכה יותר, אבל אנשים משלמים בשביל לשחק ורואים את ההשפעה של זה. המנטליות מיוחדת יותר. ביום הראשון שלי בקבוצה, איך שעליתי למגרש, הקפטן שלנו בא ואמר לי שאם אני לא נהנה, עדיף שלא אהיה כאן".

יהודה רבלס, פוטבול ישראלי (נועם מושקוביץ)
לא בדיוק כמו בקולג' (צילום: נועם מושקוביץ)

מי שצריך לתמרן בין התנאים הלא פשוטים הוא קואץ' איסטמן, אבל לא נראה שזה מפריע לו. הוא מראה איך התאורה באצטדיון קראפט בעייתית, איך המשטח לא טוב, איך אין שערי פוטבול אלא שערי כדורגל ואיך אין חדרי הלבשה ("השחקנים מתלבשים על המגרש. כל משחק הוא גם תצוגת אופנה"), אבל הוא עושה את כל זה בחיוך. למה? "כי 50 אחוז מהשחקנים בליגה הזו הם ישראלים. אנשים פה ממש מתחברים למשחק. וכי אני נהנה ורוצה שתהיה ליגה תחרותית. אין לי בעיה אפילו לעזור ליריבים שלי לפעמים כדי שזה יקרה. השחקנים התחרותיים שלי לא אוהבים את זה, אבל בסוף זה משתלם לכולנו, כי יש שיפור. מאז שנכנסתי לאמן בליגה, כל שנה הרמה עולה בזכות הצעירים שעובדים קשה. רואים את זה בבירור. הכניסות כואבות יותר והפציעות קשות יותר".

"עד שהגעתי לרבלס, אף פעם לא הייתי מאמן ראשי, אז אני די ממציא הכול תוך כדי תנועה", אומר איסטמן, צוחק בקול רם וממשיך, "כל קיץ יש איזה ארגון נוצרי ששולח לכאן מאמנים שיעבירו לנו השתלמויות. הם רוצים ללמד אותי איך לאמן, אבל אצלם, באמריקה, יש להם את השחקנים כל הזמן. אצלי, באימון שלפני משחק האליפות, לא מגיעים שלושה שחקנים כי הם בצבא. הקוורטרבק שלנו, הקוורטרבק הכי טוב בליגה, בדיוק התגייס לגולני. גם אם הוא יבוא לשחק בגמר, הוא אחרי שבועיים בלי אימונים. יש לי חצי קבוצה בערך כל אימון ומזה צריך להרכיב קבוצה שמסוגלת לתפקד במשחקים. זה אתגר גדול ועושים מה שאפשר איתו".

רגע לפני סיום השיחה המרתקת איתו, הוא נזכר בימי הצבא: "אני עושה פה את מה שעשיתי שם, מקיף את עצמי באנשים טובים ונותן להם לעשות את העבודה שלהם. אם אנסה להיכנס איתם לכל פרט קטן, אני אשגע אותם. ברור שאנחנו רוצים לזכות כבר בתואר, אבל כל עוד נעזוב את המגרש בידיעה שנתנו הכול, אני אהיה מרוצה". מביקור קצר באימון של יהודה רבלס, קשה לומר שאבי איסטמן, הילדים שלו או מישהו מכל שחקני הקבוצה הזו לא נותן את הכול, בכל רגע על המגרש.

יהודה רבלס, פוטבול ישראלי (נועם מושקוביץ)
נותן הכול, בכל הזדמנות. איסטמן (צילום: נועם מושקוביץ)
יהודה רבלס, פוטבול ישראלי (נועם מושקוביץ)
(צילום: נועם מושקוביץ)