בוידאו: "משחק מקדים" לקראת מכבי תל אביב - צסק"א
שעת סיפור: לא עוזב את העיר
דמיינו את התרחיש הבא: אתם ילדים שמשחקים כדורסל בנבחרת של בית הספר. אתם קורעים כל יריבה, מנצחים בתחרויות אזוריות, הופכים לאלילי הבנות, תופסים את כל תשומת הלב בהפסקות. אתם כוכבי הרוק של חטיבת הביניים. ואז, אחרי כמה שנים, כשבגרתם, הבולטים שבכם חוזרים לסבב הופעות נוסף. הפעם אתם חבורה של נו-באדיז, שחקנים מקצוענים ואנונימיים כמעט לחלוטין, שמאחדים כוחות בליגה החזקה באירופה, היורוליג. ואף אחד לא מכיר אתכם. אף אחד לא ממש נותן לכם כבוד. אבל אתם מנצחים. ומנצחים. והשנים עברו, אבל הפרצופים ביציעים הם אותם פרצופים שחזו בכם בהערצה בהפסקה במגרש הספורט הבית-ספרי. והמשפחות גרות כל כך קרוב, מרחק כמה בניינים בודדים למעשה, עד שהן מופיעות למשחקים שלך בהרכב מלא. ולרגע אחד, אחרי שחשבתם שרגעי התהילה מגיל ההתבגרות כבר הסתיימו מזמן, אתם חוזרים להיות המלכים של השכבה. עכשיו אפילו עליתם מדרגה ואתם הפוסטר של העיר כולה.
נשמע כמו תסריט דמיוני? לא במקרה של נפטונאס, שהיא לא רק הלהיט של פתיחת העונה ביורוליג, אלא גם מציגה מודל חדשני ומהפכני בכדורסל האירופי. לא פחות מתשעה שחקנים, כ-75% מהסגל, נולדו וגדלו בקלייפדה, העיר בה הקבוצה פועלת, המונה כ-150 אלף תושבים לערך, קצת יותר מהגודל של רמת גן וקצת פחות מבני ברק. תתחילו לשנן את השמות: דוידיוס גאיליוס, דונטאס זבאצ'קס, מרטינאס מאז'ייקה, מינדאוגס גירדז'יונאס, ויטאוטס שראקאוסקאס, ולדאס ואסיליוס, ארנס בוטקביצ'יוס, סימאס גלדיקאס ואגידיוס דימשה. ארבעה מהם למדו באותו בית ספר. שניים מהם למדו באותה כיתה. שלושה מהם שיחקו באותה נבחרת בתיכון.
והמכנה המשותף לכולם: הם אלמוניים כמעט לחלוטין, אפילו עבור עכברי כדורסל רציניים ביותר. עבור רובם המכריע זו העונה הראשונה ביורוליג, או בבימה מרכזית כלשהי בכדורסל האירופי. אבל כולם גדלו בעיר, ובמשחקי הבית שלהם האולם מתמלא בכ-5,400 צופים, שחלקם הגדול מוכר לשחקנים אישית ברמה כזו או אחרת. סיטואציה חסרת תקדים? כנראה שכן. לא לחינם מגדיר העיתונאי הליטאי ארלידס בודראיטיס את משחקי הבית של הקבוצה כ"מפגש מחזור עצום, בנוכחות מלאה".
נפטונאס, כמועדון, לא הרבה יותר מפורסם מהשחקנים שמעטרים את הסגל שלו. הוא אמנם הוקם עוד בשנת 1962 אך מעולם לא גרף הצלחות מיוחדות, ובטח שלא זכה להכרה בינלאומית. רק לפני שתי עונות הושגה פריצת דרך: ה-VTB, ליגת מזרח אירופה, קיבלה לשורותיה את הקבוצה האלמונית, אף שהיא סיימה רק במקום השישי באותה עונה בליגה הליטאית החלשה.
את העונה נפטונאס אמנם סיימה במקום האחרון בליגה, אבל מאז משהו החל להירקם. בעונה שעברה קרה הבלתי ייאמן: ריטאס וילנה, שבמשך שנים שולטת בליגה הליטאית באופן אבסולוטי יחד עם ז'לגיריס, הודחה במפתיע מהפלייאוף, ונתנה לנפטונאס להרוויח מן ההפקר. נפטונאס התגלגלה לגמר לראשונה בתולדותיה, הפסידה שם לז'לגיריס ומצאה את עצמה באורח פלא עם כרטיס ליורוליג בעונה שלאחר מכן. בלי הרבה משאבים, בלי הרבה היסטוריה ועם הרבה מאוד מזל, הצליחה נפטונאס להשתחל לקדמת הבמה.
אז מה עושים כדי לא להתבזות? בדרך כלל, ההיגיון אומר שעל מנת לצלוח את טבילת האש הראשונה ברמה גבוהה כל כך יש להחתים לפחות כמה שחקנים שכבר היו שם. שראו את היורוליג מקרוב. שהתחרו מול שחקנים מהטופ האירופי לפחות פעם אחת בעבר. אבל הקו של הג'נרל מנג'ר אוסבלדס קוראוסקאס היה אחר לגמרי: הוא החליט שדווקא העונה הזו, הראשונה של הקבוצה ביורוליג, תהיה כמעט על טהרת השחקן המקומי. וכשקוראוסקאס אומר מקומי, הוא אפילו לא מתכוון לליטאי. הוא מתכוון ליליד קלייפדה ממש. התוצאה: תשעה ליטאים ילידי המקום, שני אמריקאים (מוסטאפה שאקור, קית' בנסון), ורק שלושה שחקנים עם ניסיון קודם ביורוליג (מוסטפה שאקור, דונטאס זבאצ'קס ויוסטאס סיניצה), שגם הוא מזערי ביותר.
צפו בתקציר הניצחון האחרון של נפטואס על לבוראל קוצ'ה
ולמרות הכול, קוראוסקאס צוחק כל הדרך לטופ 16. או לפחות כמעט. "לא נראה לי שאי פעם הייתה קבוצה שעשתה משהו כזה ביורוליג. אני די בטוח שאנחנו היחידים בכל ההיסטוריה", הוא אומר בגאווה בשיחה מליטא, רגע לפני שהוא ממריא עם הקבוצה לבלגרד, למשחק החוץ מול הכוכב האדום. "רצינו לשים את קלייפדה על המפה. זו עיר של כדורסל גדלו כאן שחקני עבר גדולים כמו ארווידאס מציאוסקאס ואורליוס ז'וקאוסקאס, אבל הקבוצה של העיר אף פעם לא הייתה מפורסמת. חשבנו לעצמנו, 'הכדורסל בקלייפדה ובליטא כל כך מוערך וידוע, אז למה להביא זרים?'. במכוון החתמנו שחקנים משלנו, שגדלו כאן אצלנו. ועכשיו, כשרואים את התוצאות, מבינים שלא טעינו".
קוראוסקאס יודע על מה הוא מדבר. אחרי שישה מחזורים, נפטונאס מדורגת במקום הרביעי בבית ד' עם מאזן של שלושה ניצחונות ושלושה הפסדים, זהה לכוכב האדום וגלאטסראיי שמדורגות במקומות 2 ו-3. אחרי שניצחה את הסרבים בבית ונכנעה לאולימפיאקוס בהארכה רק בגלל תצוגת שיא של ואסיליס ספאנוליס, בשני המשחקים האחרונים היא גברה ולנסיה ולבוראל קוצ'ה, ונמצאת בעמדת זינוק מצוינת לטופ 16.
"לקבוצה הזאת יש שאר רוח. השחקנים משחקים בשביל משהו גדול יותר מאשר כסף או הצלחה", אומר קוראוסקאס. "העובדה שכמעט כולם גדלו כאן בעיר נותנת לקבוצה ערך מיוחד. אנחנו נלחמים עבור העיר, עבור השם הטוב שלה. זה גם מה שמחפה על חוסר הניסיון שלנו. מי שבא למשחקים שלנו יודע שהוא ייראה הקרבה עד טיפת הזיעה האחרונה. הוא יודע שתהיה דרמה. שיהיה ריגוש". נפטונאס וקוראוסקאס יצקו משמעות חדשה למונח 'שחקני בית'. בקיץ הם הימרו על קונספציה ייחודית, שנבעה מאידיאולוגיה חדשנית וממגבלות כספיות במידה שווה. בינתיים זה עובד הרבה מכפי המצופה. ובשם הרומנטיקה, בשם כל מה שטהור בספורט, נקווה שכך זה יימשך.
נתון במחלוקת: האם זו מכבי תל אביב הכי פסיבית שראינו?
נתוני הריבאונד העלובים שמעמידה מכבי תל אביב כבר הגיעו לממדים יוצאי דופן. למרות הניצחונות האחרונים, ששמו סוף למשבר, הצהובים ממשיכים לסבול מנחיתות עצומה בריבאונד ההגנה ביורוליג. הערב (חמישי), ללא בריאן רנדל ומול יריבה כמו צסק"א, לה כמה גבוהים שמצטיינים באספקט זה (קייל היינס, סשה קאון), הנתונים לא אמורים להתיישר לטובתה.
לפני כמה שבועות דובר בתוכנית 'משחק מקדים' על סוגיית הריבאונד של מכבי תל אביב, והוסכם כי פתרונה אינו עניין כה אקוטי לקראת המשך העונה. אז אמנם מכבי תל אביב מתקשה בריבאונד כבדרך קבע בשנים האחרונות, ואמנם ניתן להגיע להישגים גם מבלי להיות קבוצת ריבאונד משובחת. אך המספרים השליליים של מכבי תל אביב תפחו לממדים מדאיגים. זה, כך נראה, רק סימפטום לבעיה גדולה יותר: מכבי תל אביב מודל 2014/15 פשוט לא אגרסיבית מספיק. או ליתר דיוק: בנקודת הזמן הנוכחית, הקבוצה של גיא גודס מסתמנת כאחת מהרכות ביותר שנראו ביד אליהו. בהגנה ובהתקפה גם יחד.
הנה, למשל, הנתונים העגומים של מכבי תל אביב בריבאונד הגנה: אמנם היא מדורגת שמינית ביורוליג עם 26.5 ריבאונדים בהגנה בממוצע למשחק, אך היא מאפשרת ליריבותיה 15.7 ריבאונד התקפה במשחק. מדובר בנתון מדהים, לא פחות. זהו נתון חסר תקדים ביורוליג מתחילת המילניום. גם ביורוקאפ אף קבוצה לא העמידה ממוצעים חלשים כאלה בשנות ה-2000. אפילו חיפוש בשלל ליגות אחרות על הגלובוס לא מעלה מקבילה ראויה.
ב-NBA, לשם השוואה, הקבוצה הכי גרועה בקטגוריה זו, גולדן סטייט, מאפשרת 12.6 ריבאונד התקפה יריבה מספר משמעותית מזה של מכבי תל אביב, הגם שלכל משחק שלה נוספות עוד שמונה דקות. הנה הנתונים מליגות אחרות באירופה.
הטבלה הבאה מדרגת את חמש הקבוצות שאפשרו הכי הרבה ריבאונד התקפה ליריבה בתולדות היורוליג. מכבי תל אביב היא הגרועה מכולן, אבל חשוב מכך, שימו לב לרשימת הקבוצות שלצידה. כולן חלשות וחלקן, בעיקר לונדון טאוורס, ייזכרו לעד כקבוצות מהחלשות שהופיעו במפעל.
במילים אחרות: הרכות של מכבי תל אביב בריבאונד כבר מזמן חרגה מגבולות הסביר. לא ניתן לתרץ את התופעה בטענה שקצב המשחק של מכבי תל אביב מהיר יותר ומאפשר יותר זריקות (מכבי תל אביב עשירית בלבד ביורוליג בפוזשנים פר 40 דקות). אפשר להסביר אותה באמצעות כמות השלשות הגבוהה שהצהובים גורמים ליריבותיהם (28.8 למשחק הכי הרבה ביורוליג), אך זה לא מהווה תירוץ.
המונח 'אגרסיביות' אמורפי ומעורפל, אך קטגוריות סטטיסטיות נוספות מלבד ריבאונד שדרכן ניתן להתחקות אחריו, גם אם לא בצורה אבסולוטית, הן כמות העבירות שקבוצה X מבצעת/סוחטת וכמות הזריקות שלה מקו העונשין. בקטגוריות אלו מכבי תל אביב אמנם לא קובעת שיאים שליליים כמו בריבאונד, אך היא בהחלט מפגינה חולשה. בזריקות עונשין היא מדורגת שביעית מהסוף מבין קבוצות היורוליג (17.2 בממוצע למשחק), ואילו בסחיטת עבירות היא מדורגת שלישית מלמטה עם 19 למשחק.
במובן זה, גיא גודס אימץ את השיטה של דייויד בלאט בצורה מובהקת. גם הקבוצות של דייויד בלאט, במיוחד בקדנציה האחרונה ביד אליהו, התקשו בריבאונד הגנה ולא פחות מכך, מיעטו לסחוט עבירות. תחת פיני גרשון כמאמן ראשי, לעומת זאת, מכבי תל אביב הייתה מהבולטות ביורוליג בתחום סחיטת העבירות (בשתי הזכיות הרצופות בגביע אירופה הקבוצות שלו משכו 24.6 עבירות בממוצע). גרשון לא הנחיל את השיטה שלו כעוזר בסגל הנוכחי, אבל אולי כדאי לו למהר לעשות זאת, כי כמו בנושא הריבאונד, גם כאן גודס לקח את אסכולת בלאט לקצה. הנה זה במספרים: