כשהייתה בת 14 נסעה מרתה שלושה ימים ושלושה לילות באוטובוס מהעיירה הקטנה בה התגוררה עד ריו דה ז'ניירו. קרוב משפחה רחוק ארגן לה מבחנים באחת הקבוצות הבכירות בעיר הגדולה, והיא כמובן שמה פעמיה לשם. "זה היה החלום שלי", אמרה אחר כך על אותה הזדמנות שנפלה בחלקה, "הנסיעה הייתה קשה אכלתי וישנתי באוטובוס, אבל כמובן שלא היססתי לרגע להגיע לשם". המבחנים ארכו יום אחד בלבד, כך שאם הייתה נכשלת, הייתה אמורה מרתה לעשות את הדרך הארוכה חזרה כבר ביום שאחרי, אלא שהיא לא הייתה צריכה. במבחנים התרשמו מאוד מהנערה הצנומה עם החוצפה והיא נשארה. היום כמובן היא חוזרת לבקר במקום בו נולדה, את הנסיעה לשם היא כבר לא עושה באוטובוס.
כדורגל הנשים בעולם לא מפותח עדיין דיו, אבל וירטואוזיות כמו מרתה הן אלו שמסוגלות לתת לו את הדחיפה לה הוא זקוק. בארה"ב, למשל, הופסקו המשחקים בליגה המקצוענית ב-2003. שש שנים לאחר מכן הם התחדשו, בין היתר עם הגעתה של מרתה לקבוצת לוס אנג'לס סול מקליפורניה. החלוצה הברזילאית הגדולה היא אמנם לא הראשונה שמביאה את הבשורה, אבל אין ספק שכיום היא הכדורגלנית שמעוררת את ההד הציבורי הרחב ביותר בנוגע לענף הזה. עם ארבע זכיות רצופות בתואר כדורגלנית השנה בעולם של פיפ"א (2006-2009), הפכה מרתה לאייקון גדול בתבל, והיא לא מתכננת לעצור. "המטרה שלי היא תמיד להיות הטובה ביותר, בגלל זה אני עובדת כל כך קשה".
הטום בוי של העיירה
מרתה ויירה דה סילבה נולדה ב-19 לפברואר 1986 בדויס ריאצ'וס (הפירוש: שני נהרות), במחוז אלגואש, ברזיל, עיירה קטנה המונה כ-13 אלף תושבים. היא האחות הצעירה מבין ארבעה ילדים, וזמן לא רב לאחר היוולדה נטש אביה את המשפחה והשאיר את אימה לשאת לבדה בעול גידול הילדים. כבר מגיל צעיר הפגינה מרתה את אהבתה הגדולה לכדור, ומכיוון שבאזור לא הייתה קבוצת כדורגל נשים היא הצטרפה לקבוצת הבנים של בית הספר בו למדה. "מגיל קטן אני זוכרת את עצמי משחקת עם הבנים, ללא ידיעתה של אימי, כמובן", העידה הפנומנית, שאת ילדותה, כמעט כמו כל מתבגר ברזילאי, העבירה עם הרבה כדורגל בשכונה. "המשחקים במסגרת בית הספר לא הספיקו לי, אז הייתי משחקת עוד שעות רבות ברחובות הצרים בעיירה".
דויס ריאצ'וס הייתה נוחה לכדורגל רק כמחצית השנה כאשר הקיץ החם היה מלהיט את המדינה, אלא שבמחצית השנייה של השנה הגשמים העזים היו פוקדים את המקום ומציפים את הרחובות. "כשזה היה קורה היינו עוברים לשחק כדורגל בחופים", אמרה וכך הבהירה שבעצם היא לא הפסיקה לכדרר אף פעם. כשעברה אשתקד משבדיה הקרה ללוס אנג'לס, אחד משיקוליה המרכזיים היו חופי קליפורניה השמשיים. למרות שהקבוצה מעיר המלאכים רצתה לסדר לה דירה מפוארת, כמו שחקניות בכירות אחרות בקבוצה, בשכונת היוקרה בברלי הילס, היא העדיפה להשתכן בקרבת החוף, בבית צנוע עם חברתה השבדית הטובה, ג'והאנה פריסק. אליה עוד נגיע בהמשך.
החיים במשפחה החד הורית ובאזור הנידח לא היו קלים, כשהבעיה הגדולה הייתה דווקא נעוצה בכך שהרבה אנשים בעיירה השמרנית לא אהבו את העובדה שהיא מתרוצצת עם הבנים. הם העדיפו אותה בביתה, עסוקה בסריגה או זמרה, לדוגמה. "אהבתי הרבה סוגי מוזיקה ואהבתי מאוד לשיר", העידה. "יכולתי להיות זמרת, אבל בחרתי בסופו של דבר בכדורגל". על כך שלא הרבה סייעו לה בתחילת דרכה אמרה: "הייתי חייבת לעשות הכול בכוחות עצמי, לא היה אף אחד שיכולתי לעקוב אחריו ומישהו שייעץ לי, אף אחד לא אמר והסביר לי מה אני צריכה לעשות ואיך לשחק".
הקשיים לא הגיעו רק מהמבוגרים ומהמשפחה שלא תמכה בעיסוקה, אלא גם מהבנים בני גילה: "הייתי הבת היחידה בעיירה ששיחקה עם הבנים. היו מעטים שקיבלו את נוכחותי ואחרים שלא חפצו בה. ברזיל, פעם וגם היום, היא חברה מאוד מאצ'ואיסטית, וספורט הוא עיסוק גברי בעיקר. שמעתי לא מעט שאמרו: 'מה היא עושה על המגרש'? ו-'למה היא תמיד משחקת כדורגל עם הבנים?'". בין אם הבנים אהבו אותה או לא, הרי שעל כישורי המשחק שלה לא היו חילוקי דעות כפי שהעידה: "הם הבינו שאני טובה, אני זוכרת שאף פעם לא נשארתי להיבחר אחרונה".
ארון התארים של רונאלדו
לאחר שנתיים בוואשקו דה גמא ושנתיים נוספות בסנטה קרוז, חצתה מרתה את האוקיאנוס ב-2004 לקבוצת אומאה משבדיה, שם כדורגל הנשים מפותח מאוד יחסית. מרתה עשתה חיל בקבוצה, כשזכתה בתארים קבוצתיים ואישיים רבים. לא מכבר היא הניפה כאמור שוב את תואר שחקנית השנה של פיפ"א. לאחר ההצלחה המסחררת בשבדיה, לוס אנג'לס סול החליטה לרכוש אותה. סוכנה הברזילאי פביאנו פראה, שמייצג כדורגלנים ברזילאיים בכירים רבים ביניהם רונאלדו, השיג לה חוזה הנאמד בכ-1.5 מיליון דולר לשלוש שנים סכום עצום בקנה מידה של כדורגל נשים.
מרתה לא אמרה זאת מפורשות, אבל בקבוצה האמריקאית הבינו שעל מנת לפתות אותה להגיע אליהם זה לא יספיק אם יציעו לה רק חוזה חלומי, דירה ליד הים ושלל הטבות, אלא הם גם צריכים להנחית עימה את חברתה הטובה מאומאה, פריסק. האחרונה, שנולדה בדיוק חודש אחרי מרתה (19 למרץ 1986), נחשבת אמנם לשחקנית טובה, אחת שעדיין לא הגיעה לשיאה, אולם כנראה שסול לא היו מביאים אותה אלמלא הבקשה/דרישה של מרתה.
מאותו רגע בו נודע כי שתי השחקניות תעבורנה בצוותא לארה"ב, החלו לצוץ הנשמות הטובות במדינה הסקנדינבית. השמועות על כך שהיא לסבית נפוצו לא מעט בממלכה, אך נשמרו חבויות יחסית - עד המעבר. פטריק אקוול, עיתונאי כדורגל בעל טור בשבדיה, הבעיר את המדורה, כשטען באופן שאינו משתמע לשתי פנים שמרתה אוהבת לעשות נעים בגב לבנות מינה. אקוול כתב שדרישתה מהקבוצה האמריקאית להביא עימה את פריסק נובעת מכך שהן לא רק חלקו בשבדיה אותו חדר הלבשה אלא גם חדר מיטות, ושפריסק תתרום יותר מכישוריה במיטה של מרתה מאשר על כר הדשא. "הדרישה של מרתה להחתים גם את פריסק מציירת את כדורגל הנשים באור מגוחך מאוד", כתב העיתונאי השבדי. "לכתוב שיש זוגות של לסביות בכדורגל הנשי זה כמו לטעון שיש ספרים הומואים - זה לא בדיוק סקופ שפותח את מהדורת החדשות של CNN".
"מרתה ואני לא זוג", הדפה פריסק את השמועות בראיון. "אני לא חושבת שאקוול יודע בדיוק מה קורה בלוס אנג'לס סול, אבל לכל אחד יכולות להיות דעות משלו. היחסים שלי עם מרתה הן כמו עם כל שאר השחקניות. אנחנו לא מתייחסות למה שכתוב עלינו בעיתונים". גם בקבוצה מקליפורניה השתדלו שלא להתייחס כלל לנושא, וטענו שהם בחרו את פריסק על פי כישורי המשחק שלה בלבד.
עוד בוואלה!
הדרך של פלה
מרתה הגיעה לארה"ב כשהיא כבר יודעת פורטוגזית מהבית, ספרדית ושבדית, זכר לשהותה בממלכה, אולם ללא ידיעת השפה האנגלית, אלא שעד מהרה החלה ללמוד שפה רביעית. "דרך האהבה שלי למוזיקה אני מתרגלת את האנגלית שלי". כשהחלה את אימוניה בקבוצתה החדשה, בה משחקות מספר שחקניות אמריקאיות בכירות, צחקו עליה הבנות והמאמן אבנר רוג'רס. "היא לא הבינה מדוע צחקנו כשראינו אותה", העיד רוג'רס. "זה נבע כתוצאה מהשתאות. נדהמנו כשראינו אותה מרימה את הברכיים שלה כל כך גבוה. ההופעה שלה הייתה כל כך טובה, זה פשוט היה נפלא לראות אותה בפעולה".
"היא הכי אוהבת לבלבל את היריבות שלה", אמרה עליה ברנדי צ'סטיין, שחקנית נבחרת ארה"ב בכדורגל, שהתעמתה מולה בעבר. "את לא יודעת אם את צריכה לרדוף אחריה או אחרי הכדור. רוב השחקנים, כשהם ניצבים בפני שחקן הגנה, הם בדרך כלל מעדיפים להיפטר מהכדור מה שיותר מהר. מרתה, לעומת זאת, רואה בכך הזדמנות לעשות משהו יוצא דופן עם הכדור".
היכולת הפנומנלית שלה הקנתה לה מקום של כבוד לצידו של גדול שחקני תבל, פלה. מרתה הפכה לכדורגלנית היחידה בינתיים שטביעת כף רגלה, לצד זו של פלה וכוכבי כדורגל רבים אחרים, כולם גברים, הוטבעה בסמוך למקדש הכדורגל הברזילאי, אצטדיון המרקאנה, זאת כשהיא רק בת 23. היא כבר מזמן מכונה "פלה עם חצאית", כאשר אפילו המלך בכבודו ובעצמו, לאחר שצפה בה לא מעט פעמים, נתן את האישור שלו לשם. אלא שהיא דווקא מעריצה את רונאלדו (הברזילאי), רונאלדיניו וריבאלדו, בהם יכלה לצפות בשידור חי.
כשיצאה מרתה את גבולות ברזיל לתור אחר אתגרים גדולים בכדורגל הנשים, היא לא האמינה שתשוב לשחק שם, בוודאי לא אחרי חמש שנים בלבד, כי הכדורגל המקצועני לא מפותח דיו במדינה. אחרי שהסתיימה העונה בארה"ב, הושאלה מרתה לסנטוס, הקבוצה בה העביר פלה כמעט את כל הקריירה. היא הובאה לשם לתקופה קצרה של שלושה חודשים ועמדה בציפיות ממנה, כאשר הוליכה את הקבוצה לזכייה באליפות ברזיל וגביע הליברטדורס. טרם הגעתה הכינו לה במועדון קבלת פנים השמורה לכוכבי על בלבד. בטקס הקבלה נשיא המועדון מרסלו טשיירה הצהיר: "אנחנו מקווים שהיא תצעד באותה דרך בדיוק של פלה". בינתיים, נראה שהיא בהחלט בכיוון.