בספטמבר 2004 התארח ראשיד בלאבד, כדורגלן בלגי ממוצא מרוקאי, בתכנית טלוויזיה שצולמה בבריסל ושעסקה בשאלות הסובבות את הטרור הבינלאומי. אחרי שסיים את חלקו החליט קשרה של לה לובייר להמתין ליציאתו מהאולפן של קלוד מוניקה, עיתונאי לשעבר שהשתתף אף הוא בתכנית.
"הוא התקרב אלי ואמר לי שהוא רוצה לדבר איתי", תיאר מוניקה את השלשלות העניינים, "הוא אמר לי: 'אני לא אוהב אותך, אתה אויב של האסלאם, גזען'". לאחר שלכאורה אמר את הדברים, חבט בלאבד בעיתונאי ובעט בו, אקט שגרר את מעצרו ואת שחרורו המיידי מקבוצתו.
התקיפה, המעצר ופיטוריו של שחקן הכדורגל לא הגיעו במקרה ורק היוו עוד אחד מבין מאות סממנים לתקופה בה הם קרו ושבמהלכה החלה אירופה לבעור סביב אוכלוסיית המהגרים שבה. כשישה חודשים לפני כן הרעידו 11 פיצוצים בארבעה קווי רכבת את מדריד. לפחות 191 אנשים נהרגו בפיגוע של תא טרור שפעל באותם ימים מתוך ספרד ושבו היו חברים גם אזרחים אירופאים.
בנובמבר 2004 נרצח הבמאי ההולנדי תיאו ואן גוך על ידי מוחמד בוירי, צעיר מוסלמי יליד המדינה, ופחות משנה לאחר מכן, ב-7 ביולי 2005, נפלה גם לונדון קורבן להתקפת טרור משולבת כשהפעם ארבעה מחבלים מתאבדים נוטלים את חייהם של 52 קורבנות. התדהמה בבריטניה רק גדלה כשהתברר שכל המפגעים היו אזרחים מקומיים.
מיליוני מוסלמים ברחבי אירופה המערבית, ביניהם גם כאלו שנולדו בה, החלו להיתפס על ידי התושבים הוותיקים כאחראים לטרור או כמחבלים פוטנציאלים וראשי האיחוד האירופאי העלו שלב את השיחות על הגבלות ההגירה. "המוסלמים כאן מתגוננים וחשים שכל מה שהם יגידו יוצא מהקשרו", טען אמראן מאג'יד, 31, אנגלי מוסלמי תושב ברמינגהם, בטור ב-BBC, "מתי הייתה הפעם האחרונה בה מוסלמי הוצג באור חיובי בכלי התקשורת?".
את התשובה הטובה ביותר לשאלה של מאג'יד מספקים בשנים האחרונות חאליד בולחרוז, סמיר נאסרי, קרים בנזמה, סמי חדירה, איברהים אפלאי, מרואן פלאיני ואחרים, צעירים ממוצא ערבי שמייצגים ברמה הבינלאומית את צרפת, גרמניה, בלגיה והולנד. ילידי אירופה שמספרים על אחד מהצדדים המוצלחים של הקהילות הצפון אפריקאיות במערב היבשת הישנה.
טיפוס בסולם החברתי
מיליוני מהגרים מוסלמים חיים במערב אירופה כבר שנים ארוכות, אבל רבים מהם לא הצליחו לפרוץ את גבולות התרבות והדת ואזורים שלמים בערים הגדולות הפכו לשכונות ערביות לחלוטין, מעין גטאות בהם מקיימים התושבים אורח חיים שונה מאשר בשאר המדינה. צרפת, על אזרחיה ממוצא אלג'יראי, טוניסאי ומרוקאי, מובילה את המגמה, אבל הסיפור חוזר על עצמו גם בהולנד, גרמניה ומדינות נוספות.
למרות שלעתים נראה שלמהגרים נוח בפוזיציה בה הם נמצאים, רובם דווקא היו שמחים לצאת מהמעגל הסגור ולמצות טוב יותר את הכישרון שלהם, אלא שהדבר לא היה פשוט עוד הרבה לפני שהאסלאם החל להלך אימים על תושבי מערב אירופה. רבים מהם טוענים לאפליה קשה בכל הקשור לשוק העבודה כבר שנים ארוכות ולא בכדי.
"האלטרנטיבה בשביל האנשים האלו היא לטפס במקצועות כמו ספורט", מסביר פרופסור משה צימרמן, ראש המכון להיסטוריה גרמנית באוניברסיטה העברית, את הפריצה הגדולה של שחקני כדורגל ממוצא צפון אפריקאי בשנים האחרונות, "יש לזה הסבר סוציולוגי מקובל ומוכר, שבעבר קיבל ביטוי בעיקר בתולדות הספורט בארצות הברית. קבוצות מיעוטים או מהגרים מבצעות טיפוס חברתי דרך סוג מסוים של עיסוקים והספורט מציע סולם נוח ולא דורש היכרות מיוחדת עם התנהגות או תרבות מסוימת. כל מה שנדרש בו היא כשירות אוניברסאלית".
זה בדיוק מה שעשו חאתם בן ארפה ויונאס קאבול הצרפתים, טאריק אליונוסי הנורבגי ונוראדין אמרבאט, עותמאן באקאל, ואיסמעיל אייסטי ההולנדים, שמצטרפים לרשימת השחקנים שהתחילה בקטע הראשון ושנמשכת עוד ועוד ומוצבת כאן כדי להדגיש את גודל התופעה. רוב השחקנים הללו יצאו מהשכונות בהן גדלו בגיל צעיר ופרצו גבולות בלתי מוכרים לרבים משכניהם. הוכיחו מרצון או שלא, שהעולם המערבי חייב לקבל אותם. לטורקים, המערב אפריקאים והסורינמים כבר התרגלנו, כעת זו שעתם של הצפון אפריקאים.
יציאה מהשכונות
כשחאליד בולחרוז היה בן 15, האח הצעיר במשפחה בת עשר נפשות, הוא התייתם מאביו. הנער התקשה להתמודד ללא יד מכוונת, עזב את בית הספר וחבר לכנופיית רחוב באחד מהחלקים הפחות טובים של אמסטרדם. המצב הכלכלי שהורע אחרי מות אביו, גרם לאימו לאסור עליו לשחק כדורגל מכיוון שהכביסה היומיומית של בגדי האימון שלו עלתה יותר מדי כסף.
בולחרוז סירב לוותר על הכדורגל, אבל בעיות התנהגות גרמו לכך שהוא נזרק מקבוצות הנוער של אייאקס והארלם. הקריירה של הבלם הצעיר הייתה בדרך לשום מקום עד שהגיע מרטין יול, שלקח אותו ל-RKC והכריח אותו לקיים אורח חיים ספורטיבי. לא לחינם הגדיר השחקן את יול "אבי השני" בראיון לפני מספר חודשים.
רוב כוכבי הכדורגל ממוצא צפון אפריקאי הם דור ראשון באירופה, בנים להורים שעשו את המעבר מחיים קשים במולדתם לחיים קצת פחות קשים במערב. היד המכוונת של לא מעט מהקריירות של אותם שחקנים היא ידם של אותם הורים, רואים בכדורגל את דרך המילוט מהגטאות ואת כרטיס הכניסה הכמעט יחידי והנוח ביותר לעולם המערבי, הנוצץ והעשיר.
גם סמיר נאסרי, דור שני בצרפת למשפחת מהגרים מאלג'יריה, גדל בשכונה לא טובה בפרברי מארסיי, אבל הוריו היו נחושים להוציא אותו מהרחוב ושלחו אותו לשחק כדורגל, עד שבגיל מאוד צעיר התגלה על ידי מגלי כישרונות של מארסיי. הילד הצנום המשיך לשחק גם ברחוב והתחבר עם חברי כנופיה בני גילו, אבל מעולם לא הדרדר.
"המהגרים מנסים לתת לבני המשפחה שלהם הזדמנות להתקדם דרך מה שהם טובים בו ומנסים להשתמש באירופה בתור מקפצה" מאבחן פרופסור צימרמן, "ההורים בוחרים לשלוח את הילדים שלהם למקומות בהם יהיה להם נוח להתבלט ובכדורגל אפשר לעשות את זה כבר בגיל שמונה. כמובן שיש גם את שאלת הפרסטיז'ה והכסף, שגם בהם הכדורגל בולט".
קריירה וזהות לאומית
בשנים האחרונות כאמור, נוכחנו לגלות שעשרות כדורגלנים ממוצא צפון אפריקאי אכן הצליחו למצוא את מקומם בקבוצות ילדים וכעת הבשילו לכדי כוכבים גדולים או כדורגלנים לגיטימיים בליגות הכדורגל המערב אירופאיות, אך זהו רק עוד שלב בהתפתחותם.
הכתבה הזו עוסקת במוצאם של הכדורגלנים ועל פי המציאות האירופאית, לאורך הקריירה שלהם ולמעשה לאורך כל חייהם, הם נדרשים לסוגיה הזו שוב ושוב גם אם לא לעתים תכופות. "איך אני אמור להרגיש צרפתי אם כל הזמן מזכירים לי שאני צרפתי ממוצא אלג'יראי?", התלונן העיתונאי נאדיר דנדון בראיון ל-BBC ושם את האצבע על נקודה חשובה.
"בשלב מסוים מגיעה שאלת הזהות", אומר פרופסור צימרמן, "האם השחקנים רק רוצים לטפס מבחינה חברתית באירופה, אבל לייצג ברמה הלאומית את המדינה בה נולדו הוריהם, או לעשות את הצעד הבא ולייצג את הארץ בה הם נולדו. אחד מהמקרים המוכרים הוא של האחים חאמיט וחליל אלטינטופ, שנולדו וגדלו בגרמניה, אבל בחרו לייצג את נבחרת טורקיה, מולדתם של הוריהם".
שאלת הזהות היא הקשה ביותר להכללה והתשובות עליה הן שונות ומגוונות, אם כי תמיד מוזכרות בהן האהבה למדינות המוצא וההזדהות עימן. עדיל הרמאש מלאנס לדוגמה, נולד בצרפת ובילה בה את כל 22 שנות חייו, אבל כבר הספיק לייצג את מרוקו, למרות שהודה שהוא בקושי מגיע לבקר בה. "אבי, שהוא האוהד מספר אחד שלי, לא היה מבין אם הייתי מייצג את צרפת", הסביר.
בדוגמה הפוכה, עאדל טא'אראבט הכישרוני מטוטנהאם, שכבר הספיק ללבוש את מדיהן של נבחרות הנוער השונות של צרפת ושלעומת הרמאש לו יש סיכוי אמיתי להגיע גם לנבחרת הבוגרת, ענה לשאלה בצורה אחרת, אם כי בדיפלומטיות רבה: " למרות שעדיין לא החלטתי סופית, אני מעדיף לייצג את צרפת. גם אם לא אשחק בנבחרת שלה, מרוקו תמיד תמצא בלב שלי".
ראיונות וזהות דתית
נושא נוסף שבא במקביל לשאלת הזהות הוא הדת, נושא שמחזיר את הכדורגלנים לדרך בה רואים באירופה את האסלאם. בראיונות חוזרים ונשנים, חלק מהם מספרים בגאווה על כך שהם צמים ברמדאן ומתפללים חמש פעמים ביום כשהם משוחחים עם כלי תקשורת אסלאמים, אבל מצניעים זאת בפני כלי תקשורת מערביים.
צום הרמדאן משמש כאייטם עיתונאי מעניין באירופה ומאמן נבחרת הולנד הצעירה, פופה דה האן, אף הודה לפני כמה שנים ש"זו בעיה. השחקנים שצמים מתעייפים מהר יותר". לשמחתו, אביו האימאם של איסמעיל אייסטי פסק על כך שביום של משחק לכדורגלנים מותר לאכול.
הבעיה של חלק מהשחקנים היא שהם מייצגים מגזרים שלמים ועל כן לעתים מצופה מהם לנהוג על פי חוקי הדת, למרות שפעמים רבות הסיבות לעזיבה של הוריהם את מולדותיהם נבעו מהחיים תחת החוקים הנוקשים של האסלאם. זינדין זידאן תמיד הצהיר שהוא מוסלמי, אבל לא דתי.
מנגד, עאדל טא'אראבט סיפר לאתר אינטרנט מרוקאי שהוא ויונאס קאבול, ששיחקו יחדיו בטוטנהאם לפני שנה, צמים לאורך חודש הרמדאן מלבד בימי המשחקים. גם כאן אין תשובה אחת וכל שחקן מתמודד עם השאלות בצורה שונה.
כשאיומי הטרור האסלאמי מעופפים מעל ראשו של העולם המערבי, שאלת האדיקות הדתית של השחקנים המוסלמים קשה אף יותר משאלת הזהות הלאומית שלהם ובעל כורחם הם נאלצים להתמודד עם הרבה יותר מאשר שחקני הגנה קשוחים או חלוצים אתלטיים. מצד אחד עליהם לספק את הקהל הרחב והוותיק של הנבחרות אותן הם מייצגים ושרואה באסלאם האירופאי איום, ומצד שני את החלקים שומרי המסורת בקהילות בהן הם גדלו.
הצלחה והזדהות
מבול קבוע יורד על ראשיהם של המהגרים הצפון אפריקאים במערב אירופה, מבול שכולל את רגשי הקיפוח, השכונות הסגורות, העוני והפשע, הדיווחים החוזרים ונשנים על חשיפת תאי טרור ברחבי היבשת, שאלות הזהויות הדתית והלאומית ואינספור קונפליקטים הנוספים של צעיר שנקרע בין המסורת שספג בבית לבין התרבות של המדינה המערבית בה הוא נולד.
מתוך הגשם הכבד הזה ואולי גם מעט בזכותו, יצא זינדין זידאן אחד גדול לפני כמה שנים, רק כדי לרמוז על המפץ הגדול של התקופה הנוכחית. סמיר נאסרי וקרים בנזמה אמנם נחשבים היום לאלו שניצבים בראש החנית, אבל בהמשך ישנם עוד ועוד שמות ערביים של שחקני כדורגל גדולים.
"במקצוע כמו כדורגל בודקים אותך רק לפי הכישרון ולא לפי השיוך הסוציו-אקונומי שלך", מסכם פרופסור צימרמן, "אם הצלחת והתקבלת - הגדלת לא רק את הדימוי העצמי שלך, אלא גם את זה של האוהדים שלך, להם יש עם מי להזדהות. המקרה של זינדין זידאן והמהגרים האלג'יראים בצרפת הוא המקרה הקלאסי והידוע ביותר".
בשנים בהן לא מעט מוסלמים הופכים לרדיקלים יותר ויותר בגלל הזדהות עם תכניהם של מטיפים דתיים, תקופה בה ברחבי אירופה קמים ארגונים אסלאמיים של צעירים ילידי היבשת שמאסו בתרבות המערב ובאפליה המושרשת נגדם, לילדים בשיכונים בפריז, מארסיי, אמסטרדם ועוד, יש גם אפשרות להזדהות עם מישהו אחר, מישהו שניצח את התנאים בזכות הכדורגל.
הם יכולים לחלום לתקל כמו חאליד בולחרוז או לבעוט כמו קרים בנזמה, לכדרר כמו סמיר נאסרי או להגביה כמו איברהים אפלאי. זינדין זידאן היה רק אחד, אבל כוכבי כדורגל אירופאים ממוצא צפון אפריקאי יש היום המון.
sagivbaram@walla.co.il