דרך שארפ

הכדורסל היה רק הרקע, התירוץ, למסע הנפשי שעברה מכבי תל אביב בניצחון על סיינה. בתחילת המשחק קרסו שחקניה תחת הלחץ, ונראה כי הם יוצאים לויה דולורזה, שבסופה יצלבו את עצמם במו ידיהם, אך אחרי שהפנו את הלחי השנייה בהגנה ובהתקפה, מכבי גאלה את עצמה, באופן שיכול לשנות עבורה את גורל העונה.

מתחילת העונה הקו האחורי של מכבי היה עקב אכילס של הקבוצה. האנמיות של קאמינגס, ההיעלמויות של הלפרין וחוסר היציבות של ביינום, הפכו את מכבי לקבוצה חסרת עוצמה, כזו שיכולה להתפרק בכל רגע. זה בדיוק מה שקרה גם בפתיחת חצי הגמר. כל הדיבורים על המעמד וחשיבות הרגע, נשטפו תחת האגרסיביות האיטלקית, ומכבי נראתה בדיוק כמו נגד חולון או נהריה. אך בניגוד למשחקיה הקודמים, הפעם מכבי חפרה לעצמה את הבור ברבע הראשון, והשאירה לעצמה מספיק זמן כדי למצוא את הסולם שיוציא אותה ממנו.

צביקה שרף זרק לפרקט את כל מה שהיה לו (אף אחד לא שיחק יותר מ-27 דקות), במהלך של צל"ש או טר"ש, ומסתבר שהיה לו הרבה. דבק לביטוי "אם זה לא שבור, אל תתקן את זה", שרף נתן לשחקני הספסל שלו לבצע דבר שקבוצתו טרם עשתה העונה: לשבור את היריבה. נכון, סיינה באה טיפה יותר משוחררת וטיפה יותר מתואמת, אבל הסתבר שהיא גם טיפה שבירה ופחות מוכשרת ממכבי. 45 זריקות השלוש שזרקה, אינן שיטת משחק, אלא איבוד עשתונות שהפך לקטסטרופה.

דווקא בשפל הגדול ביותר שלה, מכבי מצאה את הכלים הנוספים, שיכולים להפוך את סיום העונה לחלומי. גרסיה הוכיח שהוא לא רק שחקן הגנה מצוין, אלא כזה שיכול לתפקד היטב תחת לחץ; אליהו הראה שייבושו על הספסל לא פגע בו מנטלית וביינום הקרין בגרות. אך מי שאיחה את השברים ברגעים הקשים והפיח רוח קרב במכבי, הוא דרק שארפ. הקפטן הוותיק שוב הוכיח כמה מוקדם היה להספידו, למרות שבחודש אפריל רשם רק 25 דקות משחק, ונראה היה כסוס מת. בפיינל פור הנוכחי שארפ הוא האיש הכי חשוב בקרב שחקני מכבי, בשל ניסיונו ומעמדו בקבוצה. קבוצתו צריכה לדאוג מכך ששחקן שמתקרב לגיל 37, הוא האיש שיכול לחולל עבורה שינוי ולהרים את רמת משחקה ברגעי האמת, אך כל עוד הוא שם, תמיד היא תמצא את האמונה שתהפוך את דרך הייסורים שלה, לשביל המוביל לגן עדן.