מספר שבועות לאחר שאברהם גרנט הכניס להלם את עולם הכדורגל, לאחר שמונה למאמן קבוצת צ'לסי, הזדרז צוות "עובדה" לטוס ללונדון כדי להציץ מקרוב על הנס הספורטיבי, ולנסות להבין איך מקבלים בקינגס-רוד את העוף המוזר מפ"ת, שנחת עליהם לעמדת המאמן הנחשקת ללא התראה מוקדמת. באותה כתבת צבע ססגונית התראיין מוכר חולצות וותיק שמן ומקועקע, וניסה להסביר לגברת וילנאי, מדוע אין שום סיכוי שהוא ימכור חולצות עם דיוקנו של גרנט בבאסטה שלו. כשוילנאי הקשתה עליו ושאלה האם ינהג כך גם אם גרנט יביא לצ'לסי תארים, המשיך הבאסטיונר הלונדוני להתלהם ולהשמיץ את גרנט. בשלב מסוים כבר הרימה המראיינת ידיים בנסיון נואש לשאוב איזה מחמאה על המאמן ושאלה בתמימות: "למה אתם שונאים אותו כל כך?" השמן לא התבלבל וענה מייד בלי למצמץ: "גרנט הוא איש רע מאוד".
תודה ושלום
המאמן אברהם גרנט הוא תעלומה בלתי מפוענחת בעליל. איש רב מעללים ומסתורין, פוליטיקאי משופשף, אמן תקשורת ויחסי ציבור, מאמן כדורגל מחונן, פיקח, שנון ואהוב על שחקניו. הקריירה הספורטיבית שלו כמאמן היא סיפור הצלחה חסר תקדים, אליפויות עם מכבי תל אביב ומכבי חיפה, אימון של נבחרת ישראל, וכמובן הג'וב החלומי, מאמן קבוצת צ'לסי. אבל למרות כל ההצלחה המטורפת, והמציאות שבה המאמן ממלאבס ממשיך להפתיע את כל מבקריו ולהצליח שוב ושוב, השנאה אליו רק גוברת, והביקורת כלפיו רק הולכת ומעצימה.
גרנט מצליח לנפץ את כל המיתוסים האפשריים הקיימים בספורט. באופן פרודקסאלי ביותר, ככל שהוא מנצח יותר, ומביא הישגים ותארים, כך הארסיות והתנגדות כלפיו רק גוברת.
במכבי תל אביב, למרות שני תארי אליפות, קשה לשמוע על גרנט מילה טובה. במקרה שלו, זוכרים בעיקר את האינטריגות, התרגיל המכוער לקשטן, את העמדת הפנים, את משחקי הכח. השחקנים עצמם אהבו אותו אהבת נפש, שיחקו קודם כל בשבילו, אבל רוב האוהדים לא סבלו אותו ושעזב הרגישו הקלה.
גם במכבי חיפה, למרות שתי אליפויות, האוהדים ממש לא מתגעגעים אליו, ולא לכדורגל המשמים שהירוקים שיחקו באותן שנים. בנבחרת ישראל המצב לא השתפר, למרות הקמפיין המוצלח באופן יחסי בתוצאות, אף הפסד בעשרה משחקים. את הנבחרת של גרנט רוב האוהדים ממש לא סבלו. המשחקים היו פצצת שיעמום, הניצחונות נראו מקריים, הפחדנות והטקטיקה היו תמיד בחזית השיטה. הנבחרת של גרנט הצליחה להמאיס את עצמה על האוהדים, ושקשטן נקרא להחליף את "המעצבן" היתה תחושה כמעט של ביאת המשיח.
לי באופן אישי זכורה תחילת "עידן האוליגרכים". היה דיבור שלבייב ואברמוביץ' הולכים לשתף פעולה ולרכוש את הפועל תל אביב, וכצעד ראשון הם מתכוונים להביא את גרנט שינווט את ספינת הדגל האדומה. רוב אוהדי הפועל הלכו עם הראש באדמה. אף אחד לא רצה לשמוע עליו. מבחינת האוהדים המחיר היה כבד מדי. בבלומפילד נשמעו זמירות ישנות: "אנחנו, מצידנו, מוותרים על כל הכסף של לב לבייב, רק שהאנטיפט לא יבוא". אני לא יכול לשכוח את אחד מחברי צורח מכאב: "אם אברמוביץ' כל כך רוצה את גרנט שיעזוב אותנו בשקט וייקח את הזבל הזה לצ'לסי".
אי אפשר לזייף אורגזמה
בצ'לסי, בניגוד לכל הפרשנים והמקטרגים שצלבו אותו על בסיס יומי בצהובונים הבריטים, הוא מצליח בענק וסוחף את קבוצתו לאינסוף ניצחונות, ונמצא בעמדה מצויינת לזכות בכל אחד מארבעת התארים הנכספים. למרות כל זאת, הסינדרום של גרנט נמשך. מבחינת התקשורת והאוהדים, הניצחונות של צ'לסי הם נס ספורטיבי, למרות המאמן. הגרעין הקשה של אוהדי צ'לסי לא מוכן לשמוע עליו, רוב האוהדים אפאטיים כלפיו, ועדיין קשה היום למצוא בסטמפורד ברידג' מי שיגיד על גרנט מילה טובה. על חולצות ומחזיקי מפתחות עם תמונה של "הגורו" אין מה לדבר.
המצב כל כך בלתי נתפס, שבסיום העונה הוא יזכה בכל התארים, ועוד יואשם על ידי האוהדים כי הוא הרס במו ידיו את הקבוצה, וידרשו מאברמוביץ' את פיטוריו לאלתר. האם גרנט הוא איש נורא כל כך? למה יש לו תדמית של מפלצת? לי אין מושג. מעולם לא פגשתי אותו, ולא שוחחתי איתו. מחברים המכירים אותו הבנתי כי גרנט איש שיחה מרתק, נחמד ומצחיק, כיף לבלות במחיצתו. כמובן, כמו כולנו, הוא קצת בעייתי בגימורים, אבל בגדול הוא גבר ממש לעניין. מצד שני, קשה מאוד לרמות אוהדי כדורגל. ממרומי היציע אפשר להבחין כמעט בכל אורגזמה מזוייפת, ובתרגילי רמאות מתוחכמים. עם שנאה כל כך גורפת קשה מאוד להתווכח, כנראה שיש סיבה למסיבה.
האם העובדה שגרנט כמאמן מקדש את התוצאה לפני המשחק, היא הסיבה לשנאה? אולי. האם בגלל שהקבוצות שלו קודם כל מפריעות ליריב לשחק, ורק אז עושות טובה שהן משחקות ומבקיעות שער אחד מקרי מבאסות את האוהדים? מי יודע. או אולי זו בכלל הרומנטיקה שנעלמת כליל בתוך הבירוקרטיה הטקטית שהוא מנחיל לקבוצותיו, ומצליח להרדים אפילו את הפרוז'קטורים באיצטדיון? מסתבר שהאוהדים הם פחות טפשים ממה שנדמה, שאי אפשר לסתום לכולם את הפה רק בעזרת ניצחונות. אולי בכל זאת, כשאנו מגיעים לראות כדורגל, יש עוד משהו קטן מלבד הניצחון שמעניין אותנו. אותו דבר שגרנט מעולם לא מצליח להעניק לנו.
תיפטר מהפרצוף, תישאר עם התחת
פה בישראל אוהבים לדבר הרבה על "התחת של גרנט", מייחסים להצלחתו מימד כמעט מיסטי, באין דרך או מוצא להסביר את ההצלחה, נתלים באותו "תחת" כפיתרון אולטימטיבי לכל תרחיש ספורטיבי מתעתע. אז נחזור רגע לוועדות ההתנגדות והשנאה, נזכר שוב באותן תחושות של חוסר נוחות שאנו מרגישים בכל פעם שדמותו מבצבצת לנו על המרקע, ואולי נבין כי הסיבה לכל זה הרבה יותר פשוטה, אבולוציונית או אולי אינפנטילית.
כשלמדנו בביה"ס היו בכל כיתה את הטיפוסים המקובלים. מלך הכיתה כמובן, ילד הכאפות עם הייאוש היומיומי האכזרי, הפלצפן שתמיד ידע יותר מדי, הבריון שהתקדם בחיים והפך לחוליגן. והיתה גם דמות מיוחדת במינה: "פרצוף תחת", קראנו לה. ילד נחמד, פיקח, מוכשר, הכל היה אצלו בסדר חוץ מהלוק. ככל שהשתדל והצליח, לא עזר לו כלום. תמיד ירדו עליו ושנאו אותו, לא היתה לזה שום סיבה אחרת, פשוט סוג של פרצוף שמבאס לך את היום, משהו שלא בא לך טוב על הבוקר. יש אחד כזה בכל כיתה, "פרצוף תחת" זה סוג של גורל וקשה מאוד לברוח ממנו. יש לי תחושה פנימית שאם גרנט יצליח להיפטר מהפרצוף ולהישאר רק עם "התחת", יש לו סיכוי טוב לזכות גם בניצחונות וגם באהבת הקהל.