התבוסה הראשונה של גרנט?

בעונת 1993/94 נפגשו מכבי ת"א ומכבי חיפה, אריות הכדורגל של תחילת שנות ה-90, ארבע פעמים. לחיפה הייתה אז קבוצה ענקית, שמכבי ת"א של אברהם גרנט לא נפלה ממנה, לפחות בשני הסיבובים הראשונים בעונה. במהלך ארבעת המשחקים האלה התעצבה מחדש האישיות של גרנט כמאמן כדורגל.

למשחק הראשון, ברמת גן, מכבי ת"א הגיעה מראש הטבלה אחרי 11 ניצחונות רצופים. אלון מזרחי הורחק בדקה השנייה, אבל אלון חזן העלה את חיפה ליתרון בעשרה שחקנים, ורק שער מנבדל ברור של אבי כהן חילק את הנקודות. המשחק השני נערך בקרית אליעזר. גרנט עלה עם הרכב הרפתקני, שכלל שחקנים כמו עופר וילנצ'יק. הצהובים חטפו חמישייה. במשחק השלישי גרנט למד את הלקח, וכאן התחילה תפישת "כל העולם נגדנו" לחלחל. מכבי עלתה במערך הגנתי ובהרכב קשוח. מאיר מליקה גמר לרומן פץ את הקריירה ואז הבקיע שער יתרון. המשחק הזה הסתיים ב-1:1. עשרה ימים אחר כך, בגביע, מכבי הגיעה לקריית אליעזר בשמינית גמר הגביע כאנדרדוג, הנחילה לחיפה את הפסדה היחיד באותה עונה בכל המסגרות הישראליות, 1:2, והמשיכה עד לזכייה בגביע. חיפה לקחה אליפות משכנעת.

זו הייתה התקומה של קבוצת הברומרים, חבורת נגרים אפורה שגרנט הוביל לאליפות הרואית עונה אחר כך תחת ההרגשה הקבועה של נחיתות ברורה מול הכוכבים של חיפה. לפני כן היה גרנט מאמן שדגל בהתקפה, שהוציא את מכבי ת"א מבין החורבות (קשה להאמין, אבל המצב היה גרוע ביותר מזה הנוכחי) ובנה אימפריה. מכבי הייתה קבוצה דורסנית שנתנה רביעיות וחמישיות ליריבות הגדולות שלה. בעונה הזאת השתנתה התפישה המקצועית של המאמן ב-180 מעלות.

אירוע מכונן אחר בקריירה של המאמן, זו שמחוץ למגרש, קרה בדיוק לפני עשר שנים. ביוני 1996, כשעוד לא נס ליחה של זכייה בדאבל ראשון של המועדון מזה 19 שנים, תחת הכדורגל המענג של דרור קשטן, ביצעו גרנט ולוני הרציקוביץ' מחטף באישון לילה. אחרי עונה אחת בלבד של גלות בהפועל חיפה, גרנט חזר למכבי ת"א. האיש שלקח קבוצה בשיאה מהמאמן הכי מצליח בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי נראה לפתע בלתי מנוצח, לפחות מחוץ למגרש.

מאז גרנט ניצח בכל מערכה אותה ניהל. הקדנציה השנייה שלו במכבי ת"א הייתה אומללה, אבל הוא יצא בלי כתם אפילו מפרשת האפדרין וכפרס קיבל את מכבי חיפה, אותה הוביל לשתי אליפויות. כשהתפנתה משרת הנבחרת ב-2001, לא היה ספק שהוא יקבל אותה עם הלובי הנרחב שאירגן לעצמו. על הקמפיין הראשון, מוקדמות יורו 2004, אפשר היה לסלוח. הנבחרת אירחה בטורקיה ובאיטליה, ורק כשחזרה לרמת גן ראינו את ההשפעה של הקהל הביתי עליה. בקמפיין השני היינו עדים לנבחרת שהזכירה את הברומרים של 1995, חבורה אפורה שמצליחה למצות את מקסימום ההזדמנויות שלה ומסיימת טורניר שלם ללא הפסד מול נבחרות חזקות כמו שוויץ, אירלנד וצרפת. כישלון או הצלחה? תלוי איך מסתכלים על זה. מצד אחד לא עלינו, מצד שני לא יצאנו פראיירים. גרנט, מבחינתו, "חי בחלום". הוא הצליח למכור את החלום הזה ללא מעט אנשים, שהחשיבו את הקמפיין כאחד המוצלחים של הנבחרת.

הקהל של בית"ר ירושלים לא עיוור למאמנים שמרנים. את גוטמן הם הבריחו כשהקבוצה התמודדה על המקום הראשון. כשאוהדי הקבוצה שמעו את השם גרנט, עלתה לנגד עיניהם התמונה של גרנט צועק "אבי, אחורה" באיי פארו. ארקדי גאידמק נותן משקל רב לאוהדים של בית"ר. הוא אוהב להיות נערץ ולא מעוניין בקריאות נאצה ביציע. מלבד זאת, גם הוא הבין שבבית"ר, יותר מבכל קבוצה, לאוהדים חשובה גם הדרך, לא רק הניצחון. סביר להניח שהוא שמע על סקר המחאה באתר בית"ר.נט והביא את אוסוולדו ארדילס, שמסתמן נכון לעכשיו כמאמן הבא של בית"ר ירושלים, למרות קריירת אימון כושלת למדי בחו"ל.

גרנט הוא אמן תקשורתי. עיתונאים שבילו בסביבתו מעידים שלאיש יש כריזמה בלתי נדלית. אתה יכול לכתוב עליו דברים רעים, עד שתגיע איתו לראיון באחד על אחד ואז תשנה את כל הגישה כלפיו. זה מספק אולי הסבר להתגייסות ההמונית לשירותו בכלי התקשורת. למרות שהוא זה שפילס דרכו בכוחניות למשרדיו של גאידמק, הרושם שנוצר היה שבית"ר כבר קיבלה אותו, זה רק הוא שצריך להגיד כן. אחר כך התקבלו דיווחים על התוכניות המקצועיות שלו לבית"ר. גרשון לא מסתדר איתו, הסיכויים שלו להגיע נמוכים. עם זנדברג הוא דווקא בסדר. נמני מחכה לראות מה יהיו ההתפתחויות, גם הוא חזק בתמונה. העגלה התחילה לרוץ קדימה הרבה לפני שהסוס היה רתום.

לא ברור כמה קרוב היה גרנט באמת לבית"ר ירושלים, כפי שלא ידוע מה היה משקלו האמיתי של קמפיין האוהדים בכך שהוא עדיין לא הוחתם. כשגאידמק עובד, הוא עובד מהר. הקפריזיות שלו לא נותנת לו לחשוב, הוא יורה מהמותן. ארדילס הובא לכאן במחי לילה. בגלל זה יש להניח שאם לקח כל כך הרבה זמן מהרגע בו החל, לכאורה, המו"מ עם גרנט ועד להגעה של ארדילס, מאמן הנבחרת לשעבר כנראה לא היה קרוב לבית"ר כפי שניתן היה לחשוב. ההתגייסות ההמונית של המקורבים המפורסמים, זו שלא אכזבה בעבר, נכשלה.

לאורך השנים לא הצליח כמעט אף מאמן ישראלי שסיים כהונה בנבחרת לחזור לפעילות מוצלחת בליגה. היחיד שעשה זאת לאורך טווח היה דוביד שווייצר. אבל כולם קיבלו הזדמנויות. יוסף מירמוביץ' חתם במכבי ת"א ב-1988 והתפטר באותה עונה, גרונדמן ושניאור חזרו לקדנציות בינוניות עד שפרשו, שלמה שרף התבזה במכבי ת"א ובבאר שבע. כל אלה נחטפו כמו לחמניות חמות מייד עם סיום הקדנציה.

בינתיים למאמנה היוצא של נבחרת ישראל אין קבוצה לעונה הקרובה. זה אחרי שכבר היה סגור בהפועל ת"א, בדק את התקציב של מכבי ת"א, כמעט חתם בבית"ר ירושלים וניהל מגעים בפרמייר ליג. רק על דיווחים ממיקרונזיה ומבוצוואנה לא שמענו. אפילו פראלימני תפוסה. לראשונה בקריירה בת 18 שנה של אימון בדרגים הבכירים בישראל, שום תעמולה וקמפיין לא עזרו למאסטר התקשורתי. ושוב, הדגש הוא על בינתיים. אחרי הכל, גרנט מתמחה בניצחונות דחוקים בדקה ה-90, אחרי בונקר מפואר. אוסי ארדילס, תלמד את המילה הראשונה שלך בעברית: תחת.