יש חגיגה

פריץ וולטר הגרמני מקבל את הכדור 25 מטרים מהשער ההונגרי. סרט ישן מקיץ 1954. וולטר בועט מצוין והכדור נוחת ברשת. על השער הזה נכתבו כבר ספרים. בעולם הספורטיבי הוא חולל רעידת אדמה. זה השער שהטביע את ה"ארנצ'ופט" - מכונת כדורגל מופלאה שהגיחה מאחורי מסך הברזל ונחשבה בלתי מנוצחת. בהיסטוריה של גרמניה החדשה, משמעות השער של וולטר חורגת אפילו מתחום הספורט. הוא תואר כשער שהחזיר את גרמניה לזרם המרכזי של התרבות האירופית. שער שנתן לאומה מרוסקת זהות חדשה שאפשר היה להתגאות בה. וחוץ מזה - שער שהביא ניצחון בגמר גביע העולם.

רעידת אדמה או לא - במגרש עצמו, החגיגות היו מאופקות ביותר. בשניות אחרי שהכדור פגש את הרשת, נראים בסרט שניים מחבריו של וולטר ניגשים אליו. אחד לוחץ את ידו, השני טופח על שכמו. 48 שנים מאוחר יותר, בגביע העולם ביפן, הבקיע ג'וליוס אוגווהה מניגריה שער לא ממש חשוב מול שבדיה, ואחר כך רץ קדימה באקסטזה כשהוא מבצע לא פחות משש סלטות לפנים. אז מה קרה?

זה התחיל, ככל הנראה, ארבע שנים אחרי השער של וולטר. בדקה ה-90 של גמר גביע העולם ב-1958 בין ברזיל לשבדיה, כבש ילד בן 17 בשם פלה שער מוזר בנגיחה. השער היה פחות דרמטי משל וולטר, ובסך הכל העלה את התוצאה ל-2:5 לטובת הברזילאים. הניצחון כבר היה מובטח ופלה כבר כבש שער מוקדם יותר במשחק. ואולם, השער הבטיח סופית את זכייתה הראשונה של ברזיל בגביע שהיווה בעבורה מטרה לאומית מזה שנים. פלה, שהתרגש מאוד, פרץ בבכי. מכיוון שמהר מאוד התברר שפלה הוא יותר מסתם שחקן כדורגל, יתר השחקנים הבינו שמותר - ואולי אף רצוי - להתרגש אחרי כיבוש שערים.

ככל שחלפו השנים, הכדורגל גם הפך למשחק אינדיבידואלי יותר, עם דגש על יצירתיות של שחקנים. עד אמצע שנות ה-50, כדורגל היה בעיקר משחק של טקטיקה. המושגים השליטים בו היו מערך "הדבליו-אם" (שתיאר את פריסת השחקנים במגרש) או החלוץ המרכזי הנסוג של "האסכולה הדנוביאנית". זכיותיה של ברזיל בגביע העולם ושל ריאל מדריד בגביע אירופה לקבוצות, הראו לעולם שיש דרך אחרת לנצח בכדורגל. פשוט להביא למשחק שחקנים מצוינים. הסופרסטאר נולד. ולסופרסטאר יש מניירות.

גם הטכנולוגיה שיחקה תפקיד. את השער של וולטר ראו אנשים ביומני קולנוע אחרי שכבר ידעו את התוצאה של המשחק. את זה של פלה ראו בשידור ישיר בטלוויזיה בשבדיה. כעבור ארבע שנים, במונדיאל 1962, הוטסו מדי יום קלטות מצ'ילה כדי שצופי הטלוויזיה יוכל לראות את השערים שהובקעו כחצי יממה לפני כן. ב-1970, במקסיקו, כבר ראה כל העולם באמצעות לוויין את פלה מתרומם מעל ההגנה האיטלקית ונוגח שער ראשון בגמר המונדיאל. פלה כבר לא היה ילד תמים בן 17. הוא היה הכדורגלן הגדול בתולדות הכדורגל. הספורטאי העשיר בעולם מלבד מתאגרפים. האדם השחור הראשון שפרצופו הופיע על שער ה"טיים לייף". פעם הפסיקו בניגריה מלחמת אזרחים, כי פלה הגיע למשחק ידידות במדינה.

על הבמה הווירטואלית הכל כך גדולה שנתן לו הלוויין, פלה חגג בצורה הרבה יותר דרמטית מאשר ב-1958. חברו לקבוצה ריבלינו הניף אותו באוויר באקט של הכתרה. וכל העולם ראה. מעכשיו, בזכות הלוויין והחשיפה הטלוויזיונית, כל כדורגלן ברייקיאביק יכול היה לראות איך חוגגים שערים בסנטיאגו, צ'ילה. כך נולדות אופנות.

כך למשל, בישראל הסתפקו כל השנים בחגיגות האנגליות אחרי כיבוש שער - שבהן הכובש רץ אל הקהל - כי ליגה אנגלית היא מה שהקהל קיבל מדי יום חמישי. בתחילת שנות ה-90 החלו בישראל שידורי כדורגל מחלקי אירופה האחרים. חגיגת ההבקעה המוכרת ביותר בישראל - תנועת האווירון של אלון מזרחי - היא חיקוי של קארקה, חלוץ העבר הברזילאי ששיחק בנאפולי האיטלקית.

גם ג'וליוס אוגווהה לא המציא את הסלטה לפנים. מי שהפך את העניין לפופולרי היה הוגו סאנצ'ז, שחקן ריאל מדריד ונבחרת מקסיקו בעבר. בתחילה היה סאנצ'ז חוגג שערים עם סלטה אחת. פעם, אחרי שכבש שער בנבחרת מקסיקו, עבר בקרבת שדרי הרדיו ושמע את שאגת ה"גווווווווווווול" המפורסמת של שדרים דרום אמריקאים, הנמשכת 10 שניות ויותר. הוא הגיב בשרשרת סלטות, במקביל לקולו של השדר. הסלטה לפנים החזירה את הכדורגל למקום מאוד גברי. הפגנת עליונות פיסית על זכרים אחרים.

את האופנה הראשונה בכיבוש שערים הביאו דווקא אירופים - ודווקא מהצד הצפוני יותר של היבשת. הגביע העולמי של 1974 הוליד את "הערימה ההולנדית המפורסמת", שבה שחקני הקבוצה יוצרים ערימה אנושית מעל כובש השער. גם לערימה הולנדית היו שורשים ספורטיוויים ותרבותיים. ברמה הספורטיווית, היא סימלה את עלייתו של הכדורגל הצפון-אירופי מסוף שנות ה-60, אחרי שנות שליטה ארוכות של קבוצות מספרד, מאיטליה ומפורטוגל. ואם מה שייחד את הקבוצות מדרום אירופה היו כוכבי ענק - רבים מהם מדרום אמריקה - הרי שקבוצות צפון אירופה הדגישו קבוצתיות, אחווה ורוח קרב.

סלטיק הסקוטית, אלופת אירופה ב-1967, הורכבה מכדורגלנים שנולדו כולם בשכונת האיצטדיון של הקבוצה. גם אלופות אחרות - מנצ'סטר יונייטד וליברפול מאנגליה, באיירן מינכן מגרמניה ופיינורד מהולנד - התבססו על כדורגלנים מקומיים. אייאקס ההולנדית, שכדורגלניה הרכיבו את רוב נבחרת הולנד, היתה הנוצצת בכל אלה. נוצצת, כי למרות שגם אייאקס היתה בנויה על שחקנים משכונת האיצטדיון, היא היתה רחוקה מלהיות בנויה על רוח קרב. בזכותו של יוהאן קרויף ושיטת ה"טוטאל-פוטבול", אייאקס הוסיפה לאחווה הקבוצתית כדורגל וירטואוזי גאוני.

הצד התרבותי היה שהאלופות החדשות הגיעו מערי הרוקנ'רול. הפטריארכליות של מדריד, ליסבון ומילאנו פינתה מקום לעולם תרבותי פתוח יותר ומוסכמות מיניות נוקשות פחות. באמסטרדם הם היו, כמובן, נוקשות אפילו פחות. שם לא היתה לאנשים בעיה עם גברים בערימה.

לבסוף, הקונוטציות המיניות בערימה ההולנדית חזרו אליהם כבומרנג. ערב הגמר של 1974 מול מערב-גרמניה, החליט הצהובון הגרמני הפטריוטי "בילד זייטונג" לעשות שימוש ציני בעניין. העיתון פירסם סיפור מפוברק על אורגיות קבוצתיות שבהן השתתפו כדורגלני נבחרת הולנד במחנה האימון של הנבחרת. לקורא ההדיוט (ולפעמים אולי אידיוט) זה נראה ברור שהערימה בוודאי קשורה למשהו מפוקפק אחר. נשות השחקנים הגיבו במטר של טלפונים לבעלים שבגרמניה. השקט הפנימי של הנבחרת הופר. הולנד הפסידה 2:1 לנבחרת מערב-גרמנית לא רעה, אבל חסרת רומנטיות להחריד.

20 שנה מאוחר יותר, הכדורגלנים כבר היו עשירים הרבה יותר, ובהתאם לזמנים גם בורגנים יותר. מונדיאל 1994, שהתקיים באורח סמלי בארה"ב, סימל את התמסחרותו הבורגנית של המשחק. אפילו ברזיל הביאה לטורניר את הנבחרת הטכנוקרטית והמשעממת בדברי ימיה. אלופי הטורניר סיפקו גם חגיגת הבקעה חביבה, תמימה ומשפחתית. אחרי שער שכבש חלוץ הנבחרת בבטו בניצחון על הולנד, הוא נעמד לצדם של רומאריו ומאזיניו וביחד הם עשו את תנועת נענוע העריסה - לכבוד הולדת בנו של בבטו, כמה ימים קודם לכן. ריקוד העריסה נותר פופולרי עד היום. לאחרונה ביצע אותו פרנק למפארד, כוכב אלופת אנגליה צ'לסי.

שנה לאחר נענוע העריסה, זכה שחקן בלגי בשם ז'אן מרק בוסמן בתביעה משפטית נגד רשויות הכדורגל, שהביאה להסרה כמעט מוחלטת של הגבלות על מעבר כדורגלנים לשחק במדינה אחרת. מה זה קשור? עשור לאחר בוסמן, הכדורגל באירופה הוא מגדל בבל. ריבוי של מסורות ומסרים שונים, אותם רוצים כדורגלנים להעביר לעולם.כשיורגן קלינסמן, החלוץ הגרמני הנפלא, הגיע לשחק בטוטנהאם באנגליה הוא הביא לכדי אמנות את הצלילה הדרמטית ברחבה במטרה לזכות בבעיטת עונשין מ-11 מטרים. התקשורת האנגלית הגיבה בהערות סטריאוטיפיות לגבי יושרם של גרמנים. קלינסמן מיהר למחוק את הסטריאוטיפים לגבי גרמנים וחוש הומור, כשהחל לחגוג שערים בהשתטחות דרמטית מול יציע אוהדי קבוצתו. ההשתטחות, שמתאימה לשחקנים המתקשים לבצע סלטות אקרובטיות, היא די פופולרית כיום - גם בישראל.

אמארל, כדורגלן נבחרת ברזיל באמצע שנות ה-90, היה חוגג את שעריו בצורה מקאברית. סלבה ברזילאי - עיתונאי, מוסיקאי ואנציקלופדיה מהלכת של כדורגל ברזילאי - מספר כי"כשאמארל היה ילד, הוא עבד בתור עוזר קברן. האוהדים היו צוחקים עליו. אחרי שזה נמאס לו, הוא היה רץ לקהל אחרי כל שער וחוגג בתנועות את חפירה".