משפחת הכדורגל: מכבי חיפה

מימין: אורלי לבנוני, בת 34, גרה בירושלים. באמצע: תמי לבנוני, בת 67, גרה בחיפה. משמאל: דנית לבנוני, בת 36, מתל אביב. אוהדות של מכבי חיפה, מבטן ומלידה, את המקום הנוכחי שלהן ביציע 4 הן מחזיקות כבר יותר מ-10 שנים, ולפני זה הן היו יושבות ביציע ג'

"איך זה התחיל? היה שכן בשם יואכים לופט. הוא עבד בהנהלה של מכבי חיפה, וגרם לי לאהוב את הקבוצה. אני כבר 50 שנה הולכת אחרי מכבי חיפה, וראיתי את מנצ'ל, ואת הארדי ואת אלמני, עוד לפני שהייתי נשואה. הילדים ינקו את זה מאמא שלהם. האמת, שבשנים הראשונות הלכתי בכיף, והיום אורלי היא הדוחפת. בשנה האחרונה לא ממש נהניתי. הספורט נעשה מסחרי. פעם הסמל היה סמל והקבוצה הייתה קבוצה. היום זה לא ככה. עברתי את גיל 67, אז יציע ג' זה לא בשבילי. אני עדיין מתרגשת ממשחקים, הולכת עם חששות כבדים. זו חוויה, זה ממלא את השבת, ועכשיו כשהייתה פגרה זה היה חסר לי. אני מאוד מרוצה שמתחילה ליגת האלופות, ומתחיל סדר שבועי של שלישי-רביעי, ושבת"

"למה מכבי חיפה? תמיד שואלים אותי את זה. זה ברור מאליו, אתה נולד לתוך זה. פעם ראשונה שלקחו אותי למשחק הייתי בת 8, ואני זוכרת את מרילי וממן. אגב, הדבר היחיד שאני זוכרת מהמשחק הראשון, זה שקיבלנו פנדל, הכנסנו, אבל השופט ביקש שנבעט בחזרה. בהתחלה, הייתה תקופה שהיינו יושבים עם אח שלי ואמא שלי. היינו משפחה שלמה שהולכת לג', שלושה אחים ואמא. ב-0:5 על מכבי תל אביב ב-1994 היינו בג', ואמא שלי לא הייתה כי היא שברה את הרגל. אני במשפחה נחשבת להכי שרופה, ואם תשאל את אחותי היא תגיד לך שאני הכי משוגעת. אם יש משחק חוץ, זה אני ואחותי. עכשיו אחיין שלי בן 3, ושיחקנו ביחד כדורגל. הוא אמר לי: 'את מכבי חיפה, אני מכבי ת"א', ואמא שלי צועקת לו מהחדר 'יונתן, פה אין מכבי תל אביב, רק מכבי חיפה'".

לאורלי, אגב, יש חתול, אותו היא מצאה כשהיה קטן, על כן שמו יניב.

אורלי יוצאת מירושלים ("במשחקים באמצע השבוע, יודעים בעבודה שאני יוצאת מוקדם"), ועוברת לאוטו של דנית (בתמונה), אז נוסעים הביתה להורים. עולים על מדים (האמא תמי: "לכל אחת יש חולצה משלה, לי עם מספר 10, לדנית 4 ולאורלי 20), ויוצאים להיפגש עם החבר'ה, "כי אנחנו בערך 12 אנשים שכבר עשר שנים יושבים ביחד". יש במשפחה עוד אחים שאוהדים, אבל הן היחידות עם מנוי שמתמידות. "בדרך כלל אחרי משחק אנחנו ממהרות הביתה כי גרים רחוק". אם המשחק בשבת, סביר להניח שלפני שריקת הפתיחה יעברו בדרך לאכול בפלאפל הזקנים בוואדי ניסנס.

המסע לקפריסין למשחק מול מנצ'סטר יונייטד, שאת הוידאו שלו אפשר לראות באוסף בתמונה. אורלי הגיעה לנתב"ג מירושלים ודנית באה מתל אביב, ושתיהן חיכו לתמי שהייתה צריכה להגיע מחיפה, עם כרטיסי הטיסה והמשחק. תמי מאחרת ולבסוף מתקשרת :"המונית לא מגיעה". כל הנוסעים כבר על המטוס, ותמי מגיעה. "התחלנו לרוץ כמו משוגעות. שום דיוטי פרי, שום דבר, 4 דקות אחרי שישבנו, המטוס המריא", מספרת אורלי. חשוב לציין שהמשפחה גם אוהדת ליברפול, "ואמרנו לאמא שאם היינו מפספסות את המשחק הזה, לא יודעת מה הייתי עושה. בסוף המשחק, כולם שרו שירים של מכבי חיפה, רק אנחנו הוספנו שירי שטנה למנצ'סטר".

אורלי עשתה טיול אחרי צבא בבריטניה, אז ניתן לה את רשות הדיבור: "בשבועיים האחרונים אמרתי לאמא שתבוא לאירלנד ונעשה טיול ביחד, ובמקרה יצא ששיחקנו נגד גלנטוראן. אח שלי, שהיה דובר מכבי חיפה באותה תקופה, אמר לנו שאין מצב שאנחנו לא באות. היינו בדאבלין, לקחנו רכבת לבלפאסט, נסענו למלון עם הקבוצה והיינו איתה לפני המשחק בו ניצחנו 0:1. אנחנו ועוד ארבעה אוהדים של מכבי התמקמנו במושבים מעץ כמו מפעם. חזרנו למלון עם האוטובוס של הקבוצה, ולא היה לנו איך לחזור לדאבלין. יעקב שחר צירף את הבן שלו אליו לחדר ונתן לנו את החדר שהתפנה כדי לישון שם. כשהגענו למלון, הוא אמר לנו שזה המלון הכי מפואר באירלנד. את הכרטיס מהמשחק אנחנו מן הסתם שומרות".