מאוחר בלילה דיברתי עם נוון ספאחיה. הוא הרים את הטלפון, אמרתי שלום, ואז שתקנו איזה שתי דקות. ניכר היה שהוא מתאמץ כדי לבטא כמה הברות. "אתה יודע", הוא אמר בסופו של דבר, "אני זוכר איך הרגשתי כשאבא שלי מת, ואני נשבע לך, היום אני מרגיש בדיוק אותו הדבר". הקול שלו נסדק. "כל היום אני בטלפון", סיפר, "זה נשמע לי מוזר. אני עדיין מאמין שהוא חי. איזה איש. היה לו לב גדול מספיק בשביל כולם".
היו לי ולספאחיה הרבה שעות משותפות עם מוני פנאן. זו הייתה העונה הראשונה שלי בתפקיד, ופנאן ניצל את סמכותיותו כדי לבצע בי זובורים; היה מכניס אותי לחדר המשקולות בהיכל, שהוא שקוף ומוקף בזכוכית דקה, כאילו סוגר אחריו את הדלת, ומתחיל לצעוק. פעם בגלל משהו שכתבתי, פעם בגלל מישהו שראיינתי, פעם בגלל נקודה שממנה התעלמתי. כולם היו מסתכלים עלינו ואני הייתי מסמיק מהפדיחה, אבל הזובור הפומבי היה חלק מהפריבילגיות שלו.
ובהמשך, כשהיינו מספיק קרובים, מוני עבר לעשות לי בושות בחדר ההלבשה. כולנו היינו נדחסים פנימה אחרי משחקים, שחקנים ומאמנים ומקורבים ועיתונאים וצלמים, מאה איש על חמישה מטר רבוע, ואז מוני היה קולט אותי ודופק צרחה שהייתה מרעידה את הלוח הטקטי. כולם היו משתתקים ומסתכלים בנו. אבל אף פעם לא באמת כעסתי עליו.
הלב
מוני היה ביסודו אדם שמח. הטרגדיה היא שאת שנתו האחרונה לחייו הוא חי כאדם עצוב. דיברנו הרבה בשנה האחרונה ובכל פעם, בין השורות, קלטתי את העצב בקולו. דיברנו בעיקר על מכבי, כמובן; הוא אהב להפליג ולספר בשבחי הקבוצה ההיא, של שאראס ופארקר ו-וויצ'יץ'. מה שהפך עבורו את התקופה לבלתי נשכחת לא היו בהכרח ביצועי הקבוצה על הפרקט. מוני תמיד הזכיר את הצוות המקצועי המיתולוגי של גרשון את בלאט. "היינו כמו משפחה", הוא אמר. המשפחתיות הייתה כל מהותו.
ובכל פעם שדיברנו על מכבי הנוכחית, מוני רטן. לא משנה אם דסקסנו את ארויו, כץ או פדרמן, הוא תמיד היה אומר: "נו, ואצלי דבר כזה יכול היה לקרות?". וגם אם דיברנו על הדבר הטריוויאלי ביותר, תמיד היה מוצא נקודת קישור ומסביר מה היה עושה אחרת, ואיך פעם היה טוב יותר, ו"תאמין לי, למרות כל מה שעשו לי, עדיין כואב לי הלב עליהם". היה לו קשה עם כאבי הלב.
היה בו כעס. אולי, בעצם, מילה מדויקת ביותר תהא אכזבה; משמעון, בעיקר, ומהעיתונאים ש"אכלו כל השנים מכף היד שלי, ועכשיו מפחדים לכתוב את האמת על מה שקרה איתי", ומכל אותם אנשים ששכחו אותו בדרך.
העובדה שלא הוזמן לטקס שנערך לכבודו של מזרחי בחמישי האחרון העליבה אותו. אבל הוא עוד יותר נעלב כאשר במהלך האירוע שערכו הקיץ האוהדים עבור מזרחי, לא מצא האחרון לנכון להזכירו בנאום שנשא. "מי זה בכלל שמעון, בלי כל האנשים שתמכו בו ועמדו מאחוריו?", התריס. על הדברים הקשים יותר שאמר לי בנוגע למזרחי במהלך השיחות בינינו, אני מעדיף שלא לחזור. אבל די אם נגיד שבחודשים האחרונים לחייו שרר בין השניים נתק מוחלט.
הסדק
מוני היה שומר הסף של חדר ההלבשה. קשה להסביר לאדם שלא עבד מולו או לצידו עד כמה היה משמעותי למערכת של מכבי. פעם פקפקתי בכך, אבל רק בדיעבד התברר לי תפקידו האמיתי. דמותו של מוני עמדה בכניסה לחדר, פיזית ורוחנית, ולא נתנה למודרניזציה להיכנס פנימה. בשיחות בינינו הוא היה מתלונן על אובדן הנשמה והמסחור וכל הסטריליות שהתרגשה פתאום על המועדון הזה, שבשנות התשעים ובתחילת שנות האלפיים היה מנוהל כולו דרך הטלפון שלו ושל שמעון, אבל כל עוד שימש בתפקיד סירב לאפשר לתחושת הניכור והזרות, שחלחלה אל תוך המועדון פנימה, להשתלט גם על צוות השחקנים והסגל המקצועי.
מוני היה טייח. בכל פעם שראה סדק שנוצר, אם בגלל ריב בין מאמן לשחקן, או מחלוקת בין שחקן לשחקן, או עניינים פיננסיים כאלה ואחרים, תמיד היה רץ עם השפכטל וממלא אותו. כי מוני ידע שאם לא יעשה כן, אזי שדי בכמה סדקים שנותרו ללא טיפול כדי לפורר את המערכת מבפנים. העונה האחרונה הוכיחה שהתזה שלו הייתה מדויקת.
עוד בוואלה!
הטלפון
במשפחת פנאן קיים כעס אדיר על מכבי. זה לא סוד שהלוויה נקבעה לשעה 13:00 גם מתוך מחשבה שאנשי הקבוצה, השוהים בארה"ב, לא יוכלו להגיע. מערכת היחסים בין מוני למכבי היא עניין די רגיש ומורכב, בוודאי שבשעה זו, אבל ברור שבמשפחה זועמים על התנהלות הקבוצה בעניינו. גם מוני אמר לא פעם שנעשה לו עוול אדיר. במכבי, מנגד, נעלבו מהניסיון לייחס את ההתאבדות למערכת היחסים בין מוני למערכת. "כולם יודעים על ההסתבכויות הכלכליות", אמרו במכבי. "לייחס לנו את מה שקרה, זה פשוט מטורף". עוד ידובר רבות בעניינים הללו. אבל מה שחשוב לזכור כעת הוא שאתמול בבוקר מוני פנאן קם, דיבר עם כמה חברים, ואז תלה את עצמו באמבטיה.
דיברנו לאחרונה לקראת סוף השבוע שעבר. הוא שוב הזכיר את פדרמן, ואת החברים שנטשו, ואת השכחה והאכזריות והציניות שאופפים את העסק הזה. ותמיד, בכל שיחה כמעט, הוא אמר: "רק תעשה לי טובה, בובהל'ה, אתה אל תהיה כמו כולם. תמיד תכתוב את האמת שלך. ואל תעשה חשבון לאף אחד". אני חושב שזו הייתה הצוואה שהשאיר לי. הבטחתי שאקיים אותה.
אולי לא היינו משפחה, ואולי לא דיברנו חמישים פעמים ביום, ואולי לפעמים קצת רבנו, אבל אני עדיין אתגעגע אליו. כי מוני פנאן אולי התעסק עם כספים וקצת ערבב וקרץ והחליף, כפי שכולנו ידענו, אבל אני גם יודע בוודאות שלפני הכל, מוני היה בן אדם.
ohad@walla.net.il